רולנד בן ה54 נוסע לישראל פעמיים בשנה. לא לטייל הוא נוסע, גם לא בשביל לאכול פלאפל הוא טס. רולנד חבר בקבוצה של גרמנים בעלי מקצוע שנוסעים ארצה פעם עד פעמיים בשנה כדי לשפץ דירות של ניצולי שואה. כשרולנד ינחת ימתינו לו עוד חמשה עמיתים ממדינת סקסוניה, ויחד עם המפעיל שלהם יסעו לאן שייאמר להם, כך במשך ארבעה שבועות ישפצו כמה דירות של ניצולים.

החוזקה של רולנד היא צביעה, הוא צבע מקצועי (בטח למד 3 או 4 שנים את המקצוע כמו שנהוג בגרמניה), תשע אצבעות לו יש וכל דבר יודעות הן (זרת אחת נפלה פעם על משמרתה), מגירוד קיר וצבע מתקלף דרך מילוי סדקים ועד צביעה מחדש. אין דבר שמשמח אותו יותר מאשר לחדש דירות לניצולים, תוך כדי השיפוץ רואים איך לב האשה או האיש בעלי הדירה נפתח כמו פרח, מיום ליום שמחה ממלאת אותם, השיא מבחינתו הוא הרגע שהם מוכנים לשוב ולדבר גרמנית איתו, יש מהם שלא נתנו לשפה הזאת לנוע על לשונם זה שבעים שנה, והוא מסיים ׳אני שמח להראות להם שאנחנו אחרים מאשר היינו, זוהי סוג של כפרה מבחינתי׳.
פייר, התרגשתי.