מערכת COL
|
יום כ"ט תשרי ה׳תשע״ט
08.10.2018
'מתחת לאף' של הסובייטים: החסידים שהגניבו לכלא ד' מינים
"חסידי ליובאוויטש תושבי ריגה, החברים של ר' שניאור זלמן החליטו לבקר אצלו לפני החגים והביאו איתם בתעוזה מלבד דברי מאכל גם ד' מינים. נסעו כנראה במכוניתו של פרופ' ברנובר. אך לחדר הביקורים של המחנה את הפרופסור לא לקחו איתם – היה מסוכן מדי" • פרק נוסף מרתק ובלעדי, בליווי תמונות נדירות בפרסום ראשון מחיי החסידים מאחורי מסך הברזל הסובייטי, מאת ר' בצלאל שיף • ויעקב הלך לדרכו
ר' זלמן מקבל ד' מינים ב'חדר הביקורים' בכלא הסובייטי
ויעקב הלך לדרכו (בראשית ל"ב, ב')
בליובאוויטש היה נהוג בסוף חגי תשרי, במוצאי שמחת תורה, כבר לאחר הבדלה, שמישהו היה עולה לבימה בביה"כ ומכריז: "ויעקב הלך לדרכו!"
מדובר בפסוקים שמספרים על חזרתו הביתה של יעקב אבינו לאחר עשרים שנה בהן גר אצל דודו לבן. אבל אנחנו יודעים שבדרכו זו צפויה לו פגישה רצינית עם אויבו המושבע עשו-אדום. וכך גם החסיד: הוא בילה את חגי תשרי ליד הרבי, כמעט חודש ימים היה שקוע באווירה מיוחדת של קדושה ושמחה, והנה תוך יום הכל נגמר לפתע: הסתיימו החגים ועליו לעזוב את "עיר הבירה" (כך כינו חסידים את הכפר ליובאוויטש) ואת "החצר" של הרבי (ולא חשוב ש"עיר הבירה" – זה בדרך כלל עיירה קטנה, ו"החצר" – בית עץ פשוט), ועליו לחזור הביתה, ולפניו ימות החול האפורים עם עבודה יום-יומית קשה, ימים מלאים נסיונות ופיתויים.
והנה לפני הפרידה הוא שומע מילות עידוד: "ויעקב הלך לדרכו!", שמסמלות שאנחנו, בדומה ליעקב אבינו מוכרחים לעבור מהאווירה המיוחדת של חגים, אווירה של קדושה ושמחה יהודית לענייני חול ועבודת יום-יום.
בתקופת החגים היינו חלק מ"עם ישראל" – שם המראה על גדולה של עמנו, שם שיעקב אבינו קיבל לאחר מאבק עם שרו של עשו, כמו שנאמר: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם-ישראל כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים ותוכל". ועתה אנו שוב חוזרים לעבודת "יעקב" שפרושה "לרדוף", "לשאוף למטרה" (ולפעמים, אם יש צורך, גם "לעקוב" כמו שכתוב בסיפור עם עשו ולבן), כלומר אותן התכונות שנזקקים להן בחיי היום-יום.
והביטוי "הלך לדרכו" משמעו עליה רוחנית מתמדת. קדושת החגים נתחלפה בדאגות היום-יום, אך אין זה אומר שעל יהודי להשאר בדרגתו הנוכחית ואפילו לרדת ממנה. הוא יכול וחייב לעלות במדרגות הרוחניות וזאת ע"י עבודתו היום-יומית. הימים שהחסיד נמצא במחיצתו של הרבי בתקופת החגים אפשר להשוות לעליה לרגל לעיר הקודש ירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים. ומצבו כאשר הוא עוזב את חצר הרבי וחוזר הביתה, דומה למצבו של עם ישראל בגלות. אבל דווקא שם, בגלות אנחנו יכולים לקרב את ביאת המשיח!
כך ביום מן הימים עם ביאת המשיח אנחנו נעבור מימות החול האפורים של גלות לאלף שנות "שבת" – תקופת הגאולה השלמה והסופית!
ועוד אמרו החסידים שעם המילים האלו יש לחיות עד הביקור הבא בבית המקדש. היו יהודים שנאלצו לחיות בארצות רחוקות ומכוסות שלגים. היה צורך בהרבה אומץ ואמונה כדי להגיע לבית המקדש, לעבור בדרכים לא דרכים בארץ אויב. וכן היה עוד צורך לאחר ששמעו מילים אלו – ויעקב הלך לדרכו – לאזור כוח ואומץ לב ולחזור חזרה למשפחתו. וכך שליחי הרבי קיבלו את דברי הפרידה בבית הכנסת של הרבי.
אני מסתכל בתמונות שצולמו בריגה בשנת 1968. חסיד ליובאוויטש ר' שניאור זלמן לוין מסיים עשר שנות מאסר במחנות הסובייטיים. לקראת סיום מאסרו השלטונות העבירו אותו מהמחנה בסיביר קרוב יותר לביתו – למחנה בלטביה (איזו הומניות!)...
חסידי ליובאוויטש תושבי ריגה, החברים של ר' שניאור זלמן החליטו לבקר אצלו לפני החגים והביאו איתם בתעוזה מלבד דברי מאכל גם ארבעה מינים. נסעו כנראה במכוניתו של פרופ' ברנובר. אך לחדר הביקורים של המחנה את הפרופסור לא לקחו איתם – מסוכן מדי.
את הפגישה המרגשת צילם ר' נוטע ברקן, יליד ריגה, מורי וחברי מזה שנים. בברית המילה שלי ר' נוטע רקד על השלחן. כאשר אימי מלכה שיף נפטרה, לפי הוראותו של הרב ר' אליהו לוין את השלחן פירקו ושמו בקברה של אימי, כעדות להכנסת האורחים שלה ופארברענגענים שהיא הייתה עורכת על השלחן הזה.
כאשר ר' נוטע גר בריגה, הוא עסק בכל סוג של עבודת קודש: היה מלמד תורה (פרופ' ירמיהו ברנובר היה תלמידו), השגיח על כשרות הבשר, אירגן ייצור חנוכיות. כאשר עלה ארצה עבד במס ההכנסה. עמד בראש תלמוד תורה בלוד, וכאשר התאפשר הדבר חזר בשליחות אגודת "שמי"ר" לריגה ונהיה לרבה הראשי של לטביה.
גם את ר' ישראל פבזנר אני הכרתי הרבה שנים. פעם נפגשנו בקוטאיסי (גרוזיה), אני הגעתי לשם כדי להשיג לולבים והדסים, ור' ישראל פבזנר הגיע באותה מטרה מריגה. אנחנו נפגשנו בבית השחיטה של הרב אלישביץ' ומשם הלכנו ביחד לנהר לטבול במקווה. לאחר מכן נפגשנו במוסקווה שלשם הגענו כדי להשיג אתרוגים. משום מה היו מביאים את האתרוגים לביתו של ר' הענאך רפופורט בצ'רקיזובו מהשגרירות הצרפתית בקופסא שהיו בה גרבי נשים.
צריך לומר שאירגון של חסידי חב"ד באמריקה "עזרת אחים" היה עושה כל שביכולתו כדי לעזור ליהודי ברה"מ. כאשר נסעה משלחת כלשהי לועדה זו או אחרת לברה"מ, אנשי "עזרת אחים" היו מבררים האם יש בין חברי המשלחת יהודים, התקשרו אליהם וביקשו לקחת איתם תשמישי קדושה: טליתות, סידורים, ספרים, ציצית, מצות שמורות, מזוזות, אתרוגים, לולבים וכו'.
ביקשו מכולם לבקר בבית הכנסת, ואם יראו יהודי בעל זקן לתת לו את כל זה, ואם יפחדו, שפשוט ישאירו בביה"כ. היו כאלה גיבורים: רב אלישביץ', ליפשיץ, חנזין, רב לוין, שטיינהרדט, או אפילו לידיו הטמאות של יושב ראש הקהילה קפלון. כך או כך, רוב המתנות היו מגיעות לידיים טובות.
את ר' שמעון גוטמן הכרתי בריגה. אצלו בבית נערכו שבע ברכון של בן דודי מרדכי גורליק. התידדתי עם שני בניו – יוסקה ומישה. יותר מאוחר הם הגיעו לטשקנט ולסמרקנד כדי ללמוד.
ר' שניאור זלמן לוין היה אחד מגדולי תלמידי חכמים וכולם רכשו לו כבוד רב. פרופ' ברנובר קרא לו "השתקן הגדול". בארץ אגודת "שמי"ר" הציעה לו, לפי עצת הרבי, להיות עורך של תרגום לרוסית של ספר התניא, והוא עשה את העבודה יפה להפליא.
כך פעלה ברכת הדרך של בית המקדש בדור שלנו.
יעקב הולך לדרכו לכל השנה, לכל החיים.
ר' שמעון גוטמן, ר' זלמן לווין (אסיר) ור' ישראל פבזנר - מחנה עבודה לאסירים, חדר ביקור, ריגה 1968. הביאו איתם ד' מינים. צילם: ר' נתן ברקמן
ר' זלמן מכניס את בנו ר' משה חיים לחיידר אצלו בבית, ריגה
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
