ליל הסדר סובב למעשה סביב שלושה דברים, וכפי שאנו אומרים במפורש בהגדה: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו – ואלו הן: פסח, מצה ומרור". שלושת הדברים הללו, פסח מצה ומרור, הם הסמל של חג הפסח וליל הסדר – ויש בהם למעשה תוכן עמוק ומרכזי בכל הרעיון של פסח, של עם ישראל.
ידוע, כי פסח הוא 'יום ההולדת' של עם ישראל (ויש אומרים: 'יום העצמאות' של עם ישראל...). זה הוא היום שבו נעשו עם ישראל לעם, המושג הזה של 'העם היהודי' על כל גלגוליו – התחיל למעשה ביציאת מצרים – אז הקב"ה הוציא את עם ישראל מתוך גלות מצרים, והפך אותם לעבדים אליו, אל הבורא.
כאשר הקב"ה בא ולקח אותנו לעם – הרי שהוא צריך כמובן לספק לנו את צרכינו. אם אנו עבדים ופועלים אצלו – הרי שהוא צריך לדאוג לנו לחיים, מזון ופרנסה. וזה הוא הרמז בשלושת הדברים הללו של פסח, מצה ומרור, שהם מסמלים את כל צרכי האדם בחייו שמתחלקים באופן כללי לשלושה, ואת כולם אנו מקבלים מהקב"ה.
ועל הסדר:
I) יש את הענינים המוכרחים לאדם, שבלעדיהם אינו יכול כלל להתקיים. וזהו הלחם, שעליו יחיה האדם, והוא צורך הכרחי. – וכנגד זה היא המצה.
II) יש את הדברים ה'ממוצעים': אינם הכרחיים כל כך, אבל גם אינם 'מותרות' של ממש. והם הירקות. – וכנגד זה הוא המרור, ממיני הירקות.
III) יש את הדברים הבאים מתוך הרחבה דוקא, והוא הבשר עליו אמרו: "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך, למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון" (חולין פד, א). [ולכן אמרו (חולין פד, א) ש"מי שיש לו מנה – יקח ליטרא ירק", ורק אם יש לו "חמשים מנה – יקח ליטרא בשר"]. היינו, שהבשר נחשב לדבר יקר מהירקות, ובא דוקא מתוך הרחבה. – וכנגד זה הוא בשר הפסח.


ב.
אלא שאצל בני ישראל, 'הרחבה' בגשמיות, תלויה דוקא במצב של הרחבה ברוחניות. כי גם הגשמיות בבני ישראל אינה ענין בפני עצמו, אלא באה מצד הקדושה. ובהתאם לכך יש שינויים בין שלושת המצוות הללו, לפי מדת ההרחבה הרוחנית:
I) מצוות אכילת מצה – שהיא לחם, מזון הכרחי – הכרחית בכל זמן ובכל מקום, כי לחם הוא דבר המוכרח שאי אפשר בלעדיו, גם לאחר שחרב בית המקדש.
II) מצוות אכילת מרור – שמקבילה לדברים ה'ממוצעים' – כיון שמדובר בדברים שאינם הכרחיים כל כך, הרי בזמן הגלות, זמן של דוחק ברוחניות, אין בהם הכרח מדין התורה עצמה, ורק מתקנת חכמים.
III) מצוות אכילת פסח – בשר הבא מתוך הרחבה דוקא – קיימת דוקא בזמן שבית המקדש קיים, זמן של הרחבה ברוחניות; ואילו בזמן הגלות, כאשר אין את ההרחבה שהיתה בזמן המקדש, לא אוכלים את בשר הפסח כלל.

ג.
ויש להוסיף:
חג השבועות הוא המשך וסיום של חג הפסח, שלכן קביעותו אינה תלויה בימי החודש, אלא ביום החמישים למנין שמתחיל "ממחרת השבת", ממחרת הפסח.
ובהתאם לכך, מצינו שניתנו לחג השבועות שלושה שמות, שהם שלושה ענינים, המקבילים לאותם שלושה ענינים של "פסח, מצה ומרור":
I) בנוסח התפילה והקידוש אנו קוראים לחג השבועות "זמן מתן תורתנו". ודבר זה – כמו אכילת מצה – קיים נצחי בכל הדורות ובכל הזמנים, גם בזמן הגלות.
II) בתורה נקרא החג בשם "חג השבועות", על שם המצוה של ספירת שבעה שבועות, ספירת העומר. ודבר זה מקביל למצות מרור, שבזמן הגלות אין חיובה מן התורה ורק מדברי סופרים – וכך גם ספירת העומר, שבזמן הגלות אין חיובה מן התורה אלא מדברי סופרים.
III) עוד נקרא החג בשם "יום הביכורים", על שם הבאת הביכורים. וענין הביכורים הוא הרי דבר הבא מתוך הרחבה, פירות מובחרים וטובים, מקביל לבשר הפסח שבא מתוך הרחבה;
ואכן, כשם שמצות קרבן הפסח היא דוקא בזמן הבית ואינה נוהגת בזמן הגלות, כך גם מצות הביכורים נוהגת רק בפני הבית, בזמן של הרחבה ברוחניות דוקא.

מעובד לפי "רשימות" חוברת לח; שיחת אחש"פ תשכ"ז ותשכ"ח.