הלצה יהודית מספרת על שני סוכני מכירות שהגיעו לאי נידח ובמרכולתם נעליים במבחר סוגים ודגמים. אך ירדו הסוחרים מהאנייה ושהות קטנה באי הספיקה להם כדי לעמוד על עובדה יוצאת דופן אך משמעותית מאוד עבורם: כל תושבי האי התהלכו כשהם יחפים. הסוחר הראשון תפס את ראשו כלא מאמין וביכה את מר גורלו ואת זמנו המבוזבז – למי בדיוק הוא ימכור פה את הנעליים? אך הסוחר השני דווקא חייך חיוך גדול ורחב: רק תחשבו, אמר לעצמו, כמה קליינטים פוטנציאלים שיש פה... התקופה האחרונה יכולה להיות מוגדרת כמאתגרת עבור מי שעוסק ועסוק בהפצת היהדות. אין כמעט שבוע שבו אין לפחות שתיים, שלוש סערות תקשורתיות שהמילה המרכזית בהן היא "הדתה". פעם זה בחינוך, פעם זה בצבא, פעם זה במרחב הציבורי ופעם זה בד' האמות הפרטיות. לא פעם אתה נדהם מהיצירתיות והמקוריות שמאחורי סערת "ההדתה" התורנית שמסוגלת להציג חייל דתי הנוטל את ידיו לפני הסעודה כמי שמבזבז משאב צבאי יקר ערך, או מתיימרת לקבוע לאנשים שהצניעות היא ערך בל יעבור עבורם מדורי דורות ליד מי ישהו או על מה יסתכלו. ופה עלולה להיכנס לראש מחשבת פיגולים מייאשת. אם כולם פה יחפים, למי נמכור את הנעליים? או במילים אחרות, אם כל אימת שנזכיר משהו שקשור ליהדות המחיר עלול להיות הרסני ותוקפני, אולי באמת מוטב לשבת בצד, לחכות עד יעבור זעם ולהתנחם בעובדה כי אני את נפשי הצלתי? אבל זוהי מחשבה שכל תכליתה הוא רק למעט עוד יותר את הפעילות. לבטל את עשיית הטוב. כי בחזית של עבודת הקירוב והפצת היהדות אין אפשרות להפסקה, לנסיגה או אפילו להפוגה. בכל יום ויום ובכל מקום ומקום חלה על כל אחד החובה לשאול את עצמו מה עשה כדי שאותו אדם שהולך יחף סוף כל סוף ירכוש ממנו זוג נעליים. אנו מוקפים במיליוני יהודים שצמאים ליהדות. נפשם זועקת לרוויה. אם ח"ו נתייאש מכותרות שאין מאחוריהן דבר וחצי דבר, עלול הדבר להיות פיקוח נפש רוחני של ממש. לפני שלושים שנה, בשיחת קודש שנשא הרבי מליובאוויטש בשבת מברכים חודש אלול, הוא עמד על הנקודה כי לפעמים אלו שעוסקים בעבודת הקירוב לא רק שלא רואים פרות לעמלם אלא נתקלים בשלל התנגדויות, קשיים, מניעות ועיכובים. הרבי, גדול המקרב אל היהדות בדורנו, סירב "להתרגש" מהנסיבות המקלות אלא ראה בה אפילו גורם מתגבר: כנראה שמשמיים רוצים שישקיע יותר בעשייה שלו, ולכן הדרך לא חלקה וקלה עבורו. מעבר לכך, אמר הרבי, אין פה שום דבר חדש. "אף אחד לא המציא פה את הגלגל" – כבר ברגעים שאחרי מתן תורה, נוצרה לה התנגדות בדמות חטא העגל, מה שאף הוביל לשבירת הלוחות שרק ניתנו. ואיך זה נגמר אז? נכון, בלוחות שניות שהיו כבר, כדברי המדרש רבא, באופן של "כפליים לתושייה". מעז יצא מתוק. גם עלינו, כל מי שמתעסק בהפצת היהדות ובקרוב יהודים לתורה, להתייחס אל הפרשיות האחרונות כלא יותר מגורם מדרבן ומעורר. וכמו קול השופר שכבר בחודש אלול מעיר את לב הנרדמים, אף אנו בעז"ה נצליח התייגעות הנכונה למצוא את המסילות ללב עם ישראל ולעורר את נקודת היהדות שכבר מובנית אצל כל אחד ואחת. כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה