הרב דניאל גורדון

בעיירה הנידחת שבה גדלתי, פתח תקווה... היו בנמצא באותם הימים, אך מעט דמויות הוד חסידיות. כתוצאה, גם מקוואות הטהרה לגברים היו ספורים. אופנת האדמו"רים הצבעוניים - משוללי החסידים - טרם הגיע לעיר, ומלבד הקהילה החב"דית הוותיקה והקטנה, כמעט ולא היו חסידים שהתגוררו בעיר.

כעבור שנים, נוסדה שכונה כלל חסידית ענפה בפרברי העיר, וגם באותה העת היו נציגויות מזעריות למספר חצרות, אבל לא על זה אני מבקש לספר.

ראשית שנות הנו"נים. על כל המשתמע. טרם הגעתי לגיל מצוות. כמו מרבית ידידי, גם אני נסחפתי באווירת האמונה הלוהטת ששררה אז באופן מאוד מוחשי. זה היה אמיתי, כנה וחד כתער.

כאמור, מקווה לגברים במרכז העיר היה ועודנו מצרך נדיר, ורבים מאנ"ש נאלצו להתמודד עם המקווה הקטן והמצוחצח... של חסידות בערגסאז ברחוב רוטשילד פ"ת. בראש אותה חסידות עמד האדמו"ר הרב אברהם אלתר פולק זצ"ל שהיה בנו החורג של הקדוש המפורסם רבי אהרן רוקח מבעלז זצ"ל. יהודי פיקח וישר דרך, מהזן הנדיר שיראתו קודמת לחוכמתו.

היה זה ערב תשעה באב, אחר-הצהריים. מבלי לחשוב הרבה, להתייעץ עם מישהו או להפעיל איזשהו סוג של שיקול דעת חסידי או הלכתי, נטלתי מגבת ומספר שקלים בודדים ויצאתי רגלי לעבר המקווה המדוברת. עשר דקות ההליכה, היו לעשר דקות של חשיבה. איך אסתדר עם הצפיפות? האם יהיה מלוכלך מדי? האם אפגוש חברים?

כל זאת, ללא שום שמץ של מחשבה או חשש שהמקום אולי סגור. הרי לא מדובר בסתם צום, אלא ביום הולדתו של משיח צדקנו בכבודו ובעצמו. יום שעתיד להפוך מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב. וכעת הרי ערב יום-טוב, הצום כמובן תכף מתבטל, ואך טבעי שצריך לטבול לפני פרוס החג. בעצם לא רק טבעי, ממש חובה.

האור הכבוי במסדרון הכניסה למקווה, הדלת הנעולה, השקט המעיק ואפילו השיממון מאיש - לא הספיקו כדי שיפול לי האסימון. בלית ברירה, עליתי לקומה השנייה, מקום מושבו של האדמו"ר ודפקתי על הדלת. מהמשב"ק שפתח את הדלת, ביקשתי מפתח למקווה. הוא היה בהלם טוטאלי. הוא לא הבין מה אני רוצה ובעיקר מדוע. הוא נכנס לרגע אמר מה שאמר, יצא ושאל "למה?"

עניתי בקצרה, מבויש ומבולבל. מה הוא לא טובל, הייתכן?! חשבתי לעצמי. הדלת נפתחה בשנית. המשב"ק שינה את הבעת פניו והכריז חגיגית - הרבי אמר: "אם הוא רוצה?! תן לו!"

האם טבלתי או לא, איני זוכר. כנראה שכן. אבל את התוצאות הגלובליות, את השתלשלות הדברים מאז, כולנו מכירים. משיח לא התגלה וחושך הגלות גבר, ונכון לזמן כתיבת שורות אלו, זה עדיין המצב. אבל כעת, ממרום גילי... כאשר אני נזכר במה שהיה, אני חש שאותו המשב"ק לא נהג אלא כדרך הריאליסטים הרואים רק את מה שמונח לפניהם. הבית חרב. שועלים מהלכים בו. יום צום לה'.

לעומתו, אותו "גוטער איד", רבי לחסידיו, ראה הישר לתוך ליבו ונפשו של ילד. ממש כמות אותו הנער שלא ידע לשאת תפילה, אך קירקוריו בקעו רקיעים. אבן הבוחן בראייתו, הייתה הרצון. אם הוא רוצה, אבל באמת רוצה, אין צום. אין חורבן. אין שועלים. יוט טוב לה'. תן לו. וטיהרתם.

מקום שרצונו של אדם - שם הוא נמצא, דרש הבעל שם-טוב בפני תלמידיו, והתווה בכך את הדרך עבורינו. לרצות באמת ובתמים. גם שאין סיכוי, גם שזה לא יישים.

הרבי מרבה לבאר את הדברים בשיחותיו הקדושות, וכל החפץ יעיין באלו מקומם. ואילו אני, איני מעלה את הדברים עלי-כתב אלא בכדי לעורר מחדש בקרבי את אותו הרצון. זה שבמרוצת השנים נדמה שהיה ואבד, היה ונדם, היה והתאבן - מפני תלאות הזמן, תלאות הרגש ותלאות הלב.

*

פטור בלא כלום אי אפשר... ביום חמישי הבא, י"ד מנחם אב, עתיד להתקיים אי"ה ערב העיון השישי של "בית להשקעה" לזוגות אנ"ש ומקורבים מכל רחבי הארץ בנושאי שלום בית והבית היהודי, באולם בית זלטה בכפר חב"ד ב'.

הערב הזה עוסק בבניין הבית ומניעת חורבנו בשיטה היעילה והאפקטיבית ביותר: רפואה מונעת.

את ההקבלה הזאת, מבית המקדש - שעתיד להיבנות במהרה בימינו אמן סלה - לביתינו הפרטי, לא אני המצאתי. שהרי "אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". וממש בדומה לדברים בהם פתחנו, הרצון בבניינו מהווה מרכיב עיקרי וחשוב ביותר.

לפני הכל, תוך כדי וגם בהמשך הדרך, צריך לרצות. באמת ובתמים. שהרי כאשר הרצון הוא בבניין שלם, בסופו של דבר - שם הוא נמצא!

מהרה יגלה.