הרב ישראל זלמנוביץ

הזמנים משתנים ומתחלפים להם ועמהם באים אמירות התואמות למציאות. מרבים לשמוע ואף להשמיע כי בימינו ישנו אך ורק כיוון חינוכי הולם אחד ויחיד המתאים להדרכת וחינוך ילדנו והוא: השימוש אך ורק ב'גזר'! אלא דא עקא, עלינו לשים כאן 'נקודה'.

הבנת צרכי המחונך צריכה להיות מתוך מבט מאור פנים, הקשבה והאזנה... אין הכוונה להתרפסות, חנופה או במקרה גרוע יותר השלמה עם חוסר גבולות, חוצפה ודיבור של אי כבוד. לפעמים התנהגות זו עלולה להראות כהשלמה עם זלזול מצד תלמידים למוריהם, או להוריהם.

עלינו לדעת בברור ילדנו מייחלים ומצפים כי מוריהם וודאי יביעו אמירות ברורות הכוללות - העמדת גבולות ויישום חוקים העתידים לחנך ולעצב באופן בריא את נפשם ורוחם של הילדים.

ילד או נער המצוי בסביבה המשדרת אמירות קצרות וברורות במכלול הנושאים, מרגיש שאכן יכול הוא לסמוך על המבוגר המצוי בסביבתו ועל יד כך, יקל עליו להפנים בקלות יתר את המסרים החינוכיים ואף הלמידה תהיה לו לחווייתית ונעימה.

את הצורך בעמידה על כללים חינוכיים ושמירה קפדנית על יישומם, ניתן ללמוד משתי הפרשיות השבת: 'מטות – מסעי'.

הקשר של פרשיות 'מטות מסעי' לזמן בהן נקראות - 'ימי בין המיצרים'

השל"ה הקדוש בדבריו, לראש פרשת ו'ישב' מבאר כי ישנו קשר בין תוכן הפרשיות, לזמן בהן הנקראות:'... ויען כי באלו פרשיות חלו ימי חנוכה או לפניהן או לאחריהן, ולכל זמן ועת לכל חפץ, כי בודאי גלגול המועדים של כל השנה, הנה אלה מועדי ה', הן מועדי דרבנן או תעניות וט' באב, בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן...'(של"ה פרשת וישב מקץ ויגש הקדמה!)

ובהתייחסו לפרשיות 'מטות מסעי ודברים' הנקראות באופן תדיר בימי בין המצרים כותב השל"ה הקדוש:

'פרשיות שלשה אלה, מטות ומסעי ודברים, הם תמיד בשבתות ש'בין המצרים', על כן בדבור אחד יהיו נאמרים, ובשם 'מלחמות ה'' יהיו נזכרים. כי החורבן מלחמת ה' עם ישראל, כמו שכתוב 'ממרום שלח אש', והגאולה ה' איש מלחמה נגד האומות, ויצא ה' ונלחם'. (של"ה פרשת מטות הקדמה)

נמצאנו למדים על פי השל"ה, כי ישנו קשר תכני, בין הפרשיות לזמן בהן הן נקראות, ואותו כלל נגזר גם על פרשיות הנקראות בימי בין המיצרים.

מהם א"כ הקשרים התכנים של שתי הפרשיות, ל'ימי בין המצירים'?

הרבי בליקוטי שיחות מתורגם כרך ח"י, בראשית דבריו מביא כמה הקשרים תכנים בין המסופר בפרשיות 'מטות – מסעי' ולבין 'ימי בין המיצרים'.

הקשר המצוי בפרשת 'מטות' לימי החורבן הינו בדין ודברים המתנהל בין שבטי עבר הירדן לבין משה, דיאלוג הקשור ברצונם של השבטים להשאר בעבר הירדן ולא להשתתף עם אחיהם במלחמת כיבוש הארץ.

כידוע, משה מגיב בחריפות על הצעתם במענה לשון קשה ובתשובתו מעלה את 'חטא המרגלים' וכך מתבטא משה בפרשת 'מטות':

(ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה:
(ז) וְלָ֣מָּה תנואון תְנִיא֔וּן אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם ה':
(ח) כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ:

וכאן ההקשר שבין המאורע המוזכר על ידי משה בפרשתנו, לימי החורבן. הגמרא במסכת תענית מביאה בהקשר לאותו חטא המרגלים ובכייתם לשווא: '...וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות...'

גם בפרשת 'מסעי', ניתן למצוא את הקשר לאווירת הימים בהם אנו נמצאים, ימי חשבון נפש על חורבנות בתי המקדש.

כך ממשיך ומבאר הרבי: בראשיתה של פרשת 'מסעי' מונה התורה את 'מ"ב מסעות' שעברו בני ישראל במשך ארבעים שנה בהם נסעו במדבר העמים.

מובא על כך במדרש:'.. אלה מסעי משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום א' לרפואתו כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר כאן ישנו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני לכך נאמר אלה מסעי'.

נוקט המדרש בלשון המשל: 'היכן הכעיסוני' הסיבה לגלות ולחורבן הייתה הכעס שהכעיסו את בורא העולם כבר עם יציאתם ממצרים, שלולי הכעיסו, היו נכנסים ישירות לארץ ישראל ובונים את המקדש הנצחי בגאולה השלימה והנצחית.

ראינו שישנו קשר תכני המצוי בשתי הסדרות - 'מטות מסעי', לזמן בהן נקראות.

הקשר בין שתי הפרשות אינו רק לזמן בהן נקראות, אלא שהקשר קיים גם ביניהן.

המתבונן בתוכן שתי הפרשיות נוכח לראות דווקא את המרחק התכני הקיים ביניהן. כך מבאר הרבי בהמשך דבריו(עמ' 411).פרשת 'מטות עוסקת בצווים ובמאורעות של שנת ה- 40 (כפי שצוין בבקשת בני גד וראובן וכו') וכן עוד מספר התרחשויות שקרו באותה שנה.

לעומתה, פרשת 'מסעי' עוסקת בראשיתה בסיכום כל המסעות שהתרחשו מצאת בני ישראל מארץ מצרים לאורך כל הנסיעות והחניות לאורך ה-40 שנה כמסופר בחומשים הקודמים.

לכאורה מגמות הפוכות בשתי הסדרות?

מבאר הרבי ומביא את הנאמר על ידי אדמו"ר הזקן בחלק ה'תניא'- ב'שער היחוד והאמונה' פרק א' על יסוד תורת הבעש"ט: 'שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא חייתו'. כך נאמר על שמות הסדרות: 'מטות' ו'מסעי'. תוכנה הפנימי של כל פרשה מהשתיים, נרמז בשמה.

ביאור פנימי ורב משמעות של המילה 'מטות' הנעלה אף מהמושג 'שבט'

לעם ישראל ישנם שני תארים: 'שבטים ' ו'מטות', שתי דרגות רוחניות ופנימיות של ישראל.

כמו שבמובן הבוטני 'שבט' מוכיח על מציאות של ענף המחובר לעץ הנטוע באדמה ויש לו שורשים ממנו הינו יונק את מקור חיותו. כך במובן הנוסף של 'שבט' המתאר מציאות רוחנית של הנשמה הישראלית במקור חוצבה בעולמות הרוחניים טרם ירידתה, כאשר מחוברת עדיין 'לאילנא דלעילא'(עיין מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב)

לעומת זאת הביטוי- 'מטה' מבחינה בוטנית, הינו תיאור מצב של ענף שנכרת מגזע העץ ועתה נחשב למקל יבש ללא כל חיות הניכרת לעין.

ובמובן הרוחני מתוארת הנשמה הישראלית בביטוי 'מטה' כאשר הנשמה יורדת (בעל כורחה) לשליחותה בעולם הזה. כאן נכנסת לגוף גשמי ועליה להילחם עם הנפש 'הראשונה' - 'נפש הבהמית'. את מלחמתה נגד הפיתויים של הגוף הגשמי והנפש הבהמית מנהלת הנפש האלוקית עם התנתקותה מאילנא דליעלא' על יד קיום התורה והמצוות.

מהיכן שואבת הנפש האלוקית את הכוחות הנעלים לה זקוקה במלחמתה מול 'הזקן וכסיל' – יצר הרע בהיותה בערך של מרחק רוחני ממקור חיותה?

מסביר הרבי: את זה מקבלת הנפש האלוקית המצויה רק בדרגת- 'מטה'- מקל יבש, מה 'מסעי'. הנשמה בירידתה לעולם הזה היא בעצם צריכה לצאת מ'המיצרים', המציינים את המסע הראשון- יציאה ממצרים. המטרה להגיע למסע ה- 42, 'ירדן יריחו'. (הרומז על גילוי משיח – בבחינת 'מורח ודיין') ומשם לארץ ישראל – ארץ הקודש.

מחדש הרבי דווקא בהיות הנשמה בדרגת 'מטה' המראה על נוקשות ויובש, זה מזרז ומסייע לתנועתיות ועלית מדרגה של הנשמה. התחברות לבעל הרצון על ידי קיום תורה ומצוות והעקשנות הנובעת, דווקא מריחוקה. אז, מופעלת תהליך של הנעה המוביל למסע והתקרבות למטרה הנכספת – הגעה למטרה והיא: 'ארץ נושבת'.

חינוך המלווה בהבהרת כללים וחוקים ברורים, מתוך הנעשה עם מאור פנים הם אלו שיגרמו לילדנו את ה'הנעה' והתקדמות לקראת המטרה החינוכית הרצויה...

כמו שהוכל לעיל כי ירידת הנפש האלוקית אל עולם המעשה, נעשה על ידי והתנתקותה ממקור חיותה עד ירידה שהופכת אותה למעין 'מקל ומטה' שהיא בחינת כ'ענפים יבשים' המסמלים את המרחק הרוחני הכל – כך רב, לעומת מצבה בהיותה 'למעלה' ענף רטוב לך ורך שהינו בדרגת 'שבט' .

אם כן כך גם בנשמה: דווקא הריחוק הרב הגורם ליובש וצימאון, היא הדרך היחידה הגורמת לכסיפה ורצייה והתפתחותה הרוחנית של הנשמה המצויה בגופינו הגורם למצב של 'אתהפכא' ממשית, מדרגה של 'ענף קשה' למצב של דרגה גבוהה הרבה יותר ממקום שהייתה קודם ירידתה אף מ'שבט'(כנזכר לעיל)

כך בעניין חינוך והנהגת ילדינו:

אם חפצנו לרוות בקורטוב של נחת יהודי אמתי ולראות הצלחה בעמלינו החינוכי, עלינו לגרום להנעה במוטיבציה אצל ילדנו. הנעה זו תתממש לא על ידי רפיון ורפיסות בכללי החינוך והמשמעת. אלא ההיפך היא תוגשם בהצבתם של כללים וחוקים ברורים ועמידה נחושה על ישומן הן מצד המחנכים והן מצד המחונכים.

אך כמובן נקפיד עם זאת, שאותן כללים וחוקים יעוברו במאור פנים ובאהבה. אז ודאי יתקבלו בהבנה אצל חניכינו ויהוו כמורה נבוכים לדור נבוך.

ונזכה שאכן דווקא ימים אלו של ירידה יהוו מקפצה לגאולה האמתית והשלמה בבניין בית המקדש השלישי והרבי בראשנו! אמן!