יאיר שרקי, 'בשבע'

***

סיפור חסידי וכמה מחשבות ממסע בארה"ב, בין בית חב״ד ביוטה לעצרת בכיכר רבין. מוזמנים לקרוא ולשתף.

הדבר הראשון שעשיתי כשנחתתי ביוטה היה להתקשר לשליח של חב״ד. בעצם, עוד קודם נסעתי למסעדה הכשרה היחידה בעיר לפי כתובת שמצאתי בגוגל, מקווה למצוא משהו אכיל אחרי יום של טיסות והתרוצצויות בין טרמינלים, רק כדי לגלות שהיא סגורה ואפשר להזמין מנות רק עשרים וארבע שעות מראש.

כשהתקשרתי לחב״דניק המקומי לברר על חנויות כשרות הוא מיד הזמין אותי להצטרף לארוחת ערב, הזמנה שחזרה על עצמה גם בימים הבאים. עד כאן, קלישאה של ישראלי בחו״ל שנעזר באופן טבעי בחב״ד. בטח שמעתם כבר אלפי סיפורים כאלה, עם גרסאות צבעוניות בהרבה. לילות סדר המוניים, חילוצים מורכבים ביעדים אקזוטיים ועוד עלילות מסעירות מעבר לים שבסופן הטוב ניצב, כאילו זה מובן מאליו, זוג שליחי חב״ד עם חיוך.

ואולי כל כך התרגלנו שכדי להיזכר בזה בעצמי, הייתי צריך את מסע הזה, שלושה שבועות באמריקה מטעם מחלקת המדינה של ארצות הברית. ביקרנו בחמש מדינות שונות. ממזרח למערב. מוושינגטון די סי עד לסיאטל שבמדינת וושינגטון. עשרים וחמישה משתתפים מעשרים וחמש מדינות. רובן מתפתחות, חלקן מדינות עולם שלישי, כולל ממדינות לא דמוקרטיות, שבאו ללמוד על המערכת האמריקנית. יש בתכנית הזאת הרבה ביטחון עצמי אמריקאי, לפעמים מופרז, אבל גם גישה מעניינת של ״אור לגויים״.

המארחים משוכנעים שאם כולם יאמצו את השיטה והערכים האמריקניים העולם יהיה מקום טוב יותר, ולכן טורחים ומפגישים אותנו עם כל מי שרק אפשר. מפקידי ממשל בכירים, פוליטיקאים, ועד פעילים חברתיים. מהרמה הפדרלית של ארצות הברית של אמריקה, ועד הניהול הפרטני של המחוזות הקטנים בתוך כל אחד מחמישים המדינות.

וכך נקלעתי אל התחנה הנידחת ביותר שלנו, בעיר סולט לייק סיטי, בירתה של מדינת יוטה. שלושה מיליון תושבים חיים במדינה העצומה הזאת, שנמצאת עמוק בלב אמריקה, פרוסים על פני שטח שהוא פי אחד עשר משטחה של ישראל. הקהילה היהודית כאן קטנטנה, אבל זהו המרכז העולמי של הקהילה המורמונית. וגם כאן, כמאמר המשפט המפורסם, כמו בכל מקום אחר על פני הכדור, אפשר למצוא קוקה קולה ובית חב״ד.

*

בפעם הראשונה שפגשתי את הרב בני ציפל ורעייתו שרון ראיתי זוג רגוע, שמנהל בית יהודי שקט ומלא ספרים בתוך המדבר הרוחני והפיזי. בשר כשר אפשר להשיג במרחק 12 שעות נסיעה ברכב. חלב ישראל מביאים בבקבוקים קפואים ממרחק של שעה וחצי טיסה.

קשה להבין מה מחזיק אותם כאן כבר עשרים ושש שנים, מלבד שליחותו של הרבי מליובאוויטש, שהעניק להם את הברכה להקים את בית חב״ד ביוטה שעות בודדות לפני שלקה בשבץ שאחריו חדל לדבר. מה כבר אפשר לעשות ביעד משעמם כזה. חשבתי. בטח יש לו מלא זמן פנוי. אבל הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. על הקו אבא שבנו יישלח מחר מניו יורק למוסד סגור ביוטה. מיד אחר כך עוד שני אימיילים דחופים עם נושא דומה, ועוד פנייה מפסיכולוגית שמבקשת להזכיר לו לקיים את השיחה השבועית עם אחת המטופלות שלה שנמצאת במוסד דומה.

לא התאפקתי וביקשתי שסביר לי איך כל אלה מתנקזים דווקא אליו. מתברר שמחוץ לעיר, בהרים נמצאים כמה מוסדות גדולים לנוער בסיכון. אלפי ילדים מארה״ב ומהעולם כולו נשלחים לשם כמוצא אחרון. רבים מהם משתקמים וחוזרים למסלול, וביניהם מתברר, מאות יהודים.

כחמישים מהם זוכים לביקור שבועי שלו, כולל הנחת תפילין, שיחת עידוד ועוגה ליומולדת. אחרים מקבלים שיחות טלפון ברגעי משבר. הרב מראה לי גם פנייה של מטיילים דתיים שמתכננים להגיע בחנוכה, ומתברר שמזג האוויר המדברי בקיץ, הופך ליעד אטרקטיבי לסקי בחורף, בגלל הגובה הרב של ההרים מסביב. אלפי תיירים יהודים מגיעים לכאן ומוצאים בית כנסת, מקווה ומזון כשר שאי אפשר להשיג ברדיוס של מאות קילומטרים.

*

בערב שבת, רגע לפני שיצאתי מהמלון לבית חב״ד שנמצא בקצה השני של העיר, קיבלתי מהרב ציפל צילום מסך עם ידיעה מאתר חדשות ישראלי על קנס לדוכן התפילין הותיק של חב״ד בתחנה המרכזית בירושלים. אולי ציפה לאיזה הסבר שילמד סנגוריה על אחינו בארץ הקודש. נבוך הספקתי לעדכן אותו שראש העיר ביטל את הקנס ומלמלתי שבטח מדובר באי הבנה. אבל אני בליבי ידעתי שכמוני, גם הוא שמע על הקנסות הקודמים, אולי גם קיבל בוואטסאפ את הסרטון של האישה שתקפה בצעקות את החסיד שהניח תפילין בחב״ד, וסיכוי טוב שנחשף גם לסערה בארץ סביב העצרת שתכננו חסידי חב״ד בכיכר רבין לרגל י״ב תמוז, יום שחררו ממאסר של רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי״צ), הרבי הקודם של חסידות חב״ד.

כשהגעתי לקבלת שבת גיליתי שבמשך השנים קיבץ הרב קהילה קטנה של יהודים מקומיים. חלקם לא שומרים מצוות, אחד אפילו הגיע לבית הכנסת מלווה באשה שאינה יהודיה, אחר הוא ניצול שואה שלא ביקר בבית כנסת מאז המלחמה ועד שהרב ציפל פגש בו במקרה.

לכולם זהו הקשר היחיד ליהדות. זאת היתה השבת הארוכה בשנה. ביוטה השמש שוקעת אחרי תשע בערב. יום שכולו ארוך. אף אחד לא ממהר, ואחרי התפילה בבוקר התיישבנו לקידוש. סביב השולחן צעיר ישראלי שבא לעבוד בעגלות לפני שלוש שנים ועכשיו משתלב בסטארט-אפ מקומי. מדען מישראל שבא למחקר של שנה. ועוד ישראלי שהגיע לכאן במסגרת שירותו הצבאי בחיל האוויר ונשאר שלושים וחמש שנה. אבל מבטיח שהנה בשנה הבאה הוא חוזר לארץ.

יחד איתי היו עוד כמה אורחים לרגע. שני ישראלים שהגיעו להשתתף בוועידת הייטק ועוד יהודי מבוגר עם זקן קצר. לבוש בהידור אמריקאי עם כיפה סרוגה צבעונית לראשו. שמו הוא נתן לוין. או כמו שהוא מוכר בארה״ב: עורך הדין נט לואין. מומחה משפטי עולמי שהגיע להרצות בכנס על חופש דת שערכה הכנסייה המורמונית בעיר. ברקורד שלו יש עשרות הופעות בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית. תקדימים חשובים רשומים על שמו, ביניהם כשהגן על הזכות של חסידי חב״ד להדליק חנוכיות במרחב הציבורי בארה״ב. אבל התיק שהפך אותו לדמות נערצת בחסידות חב״ד היה דווקא בבית המשפט הפדרלי בניו יורק, כשלואין ייצג את הרבי מליובאוויטש ב״משפט הספרים״.

היה זה כשאחיינו של הרבי, ונכדו של האדמו״ר הקודם, הריי״צ, לקח ספרים מהספרייה העתיקה של הסבא ומכר אותם בסכומי עתק. הוא טען שהוא היורש החוקי ולכן זכותו לעשות בספרים ככל העולה על רוחו, הרבי טען שהספריה שייכת לאגודת חסידי חב״ד וראה במשפט הזה חשיבות מיוחדת הרבה מעבר לויכוח על ספרים, אלא קטרוג רוחני על חסידות חב״ד כולה.

סביב שולחן הקידוש ביוטה התגלגלה השיחה לפעילות של חב״ד ולכותרות האחרונות בארץ שלא בטובתה. כשסיפרתי למיסטר לואין על ההחלטה של ראש עיריית ת״א לבטל את העצרת בגלל ההפרדה המגדרית הוא התפלא, ונזכר בסיפור מהמשפט המפורסם ההוא: בפתח המשפט, עורך הדין של האחיין, פנה אל השופט והסב את תשומת ליבו לכך שאנשי חב״ד התיישבו באולם הדיונים בהפרדה מגדרית למהדרין: גברים לחוד ונשים לחוד.

״תראה עד כמה הם מתנהגים הפוך מהערכים האמריקניים״ הוא אמר לשופט בניסיון להרוויח נקודות עוד לפני שהדיון התחיל אלא שהשופט דרש ממנו לעצור והבהיר: ״אני דווקא ראיתי שכל אחד התיישב היכן שהוא רצה. לא מנעו מאף אחד לשבת היכן שביקש. באולם הזה יש חופש״ אמר בהיגיון פשוט, מזכיר לנוכחים את הערך הבסיסי של חירות. חודשים ארוכים אחר כך, הגיעה הבשורה על ניצחון החסידים. הרבי מליובאוויטש קבע יום חג באותו היום שעד היום מוכר בחב״ד כ״דידן נצח״.

כמה שעות אחרי שיצאה השבת הגיעה ההודעה על ״דידן נצח״ קטן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם הגיע השופט ורדי בפסק דין, לאותה תובנה בדיוק שהושמעה לפני יותר משלושים שנה בהערת האגב של השופט הניו יורקי.

*

כמה שעות אחרי שהעצרת התקיימה בתל אביב, עם כמה פרובוקציות בשוליים אבל תחושה שהשכל הישר ניצח ישבנו גם אנחנו להתוועד לרגל התאריך ביוטה. ניסיתי לחשוב מה יש בה בחסידות חב״ד שמושך לאחרונה כל כך הרבה אש. הרי כל הפעילות בהתנדבות, עם אפס כפייה דתית, בלי שימוש בכספי הציבור והממסד, והעזרה שמוענקת בחיוך ובמאור פנים, אף פעם לא מותנית בשמירת מצוות.

בדבריו של אחד המשתתפים מצאתי תשובה אפשרית: הרבי מליובאוויטש הפך לאחד המנהיגים היהודיים המוכרים בעולם, הרבה מכל אדמו״ר המולך בחצרו שלו, כיוון שהוא ביקש להעביר את היהדות אחרי השואה ממגנה להתקפה. במלחמת התרבות שמתחוללת כאן חבד היא כח מרכזי - ולכן סומנה כיעד.

בדומה לחלקים בציונות הדתית שגם להם הודבק הכינוי 'משיחיים', למרות שלהבדיל ממארגני העצרת בכיכר, אינם מאמינים במשיח ספציפי, בטח לא במנהיג, גדול ככל שיהיה, שהלך לעולמו.

אבל אם אמונה בביאת המשיח היא משיחיות הרי שהיהדות כולה היא משיחית, וחותרת לתיקון עולם במלכות ש-די. זה לא היה פשוט לרבים מהם, וגם כאן אפשר ללמוד מהחב״דניקים איך מנהלים מאבקים מהסוג הזה בעקשנות. ובחיוך. ובליברליזם אמיתי.