זלמן רודרמן

ידועה הפליאה על כך שבתפילת מנחה של יום הכיפורים, אחד הזמנים הנעלים ביותר ביום הקדוש בשנה, אנחנו קוראים בתורה פסוקים המזהירים אותנו מפני דברים שליליים הקשורים לרבדים הכי נמוכים בנפש האדם. וההסבר הניתן לכך הוא, שדווקא ברגעים הנשגבים ביותר, עלינו להזכיר לעצמו שהמבחן האמיתי שלנו נמצא במידת הצלחתנו להתמודד (גם) עם אותם אתגרים עלובים שבתחתית טבע בני אנוש.

אנחנו באים מהיום הגדול והקדוש ג' בתמוז, היום שבו כל חסיד חב"ד חש זעזוע אמיתי בנקודה הנפשית הכי פנימית שלו. כולנו (מן הסתם) חווינו שבת מרוממת של התקשרות לרבי, של התוועדויות, של דיבורים מעוררים, של סיפורים מחממי לב וכו'. וכולנו (מן הסתם) רוצים בעקבות השבת הזאת לעשות משהו "בשביל הרבי". לקיים את הוראותיו הקדושות ולהיות קרובים אליו יותר. להגשים את משאלתו הטהורה – לקדש שם שמים ברבים ולהביא גאולה לעולם.

ובכן, להוסיף בלימוד נגלה וחסידות, להגביר את חלקנו ב'מבצעים' הקדושים, אלה הם בלי ספק דברים נחוצים, נכונים ונפלאים. זה ברור ומובן מאליו ואף אחד לא מנסה ולא מתכוון חס וחלילה להמעיט מערכם. אלא שדווקא ברגעי ההתעוררות הגדולים והנשגבים הללו, נדמה שאנחנו מוכרחים לגעת בעניין שפל ואפל שפרץ לתוך חיינו בשנים האחרונות. ליתר דיוק, לא 'לגעת', אלא לקום ולזעוק זעקה גדולה ומרה. והזעקה היא שמוכרחים! אבל פשוט מוכרחים! להעיף את האייפונים מהחיים שלנו.

לא רק מפני שהתופעה הזאת הפכה להיות בלתי נסבלת בנוף התורני והחסידי שלנו. כבר אי אפשר כמעט לראות אנשים שנכנסים לבית הכנסת ואייפונם לא בידם. הם פשוט לא מסוגלים להיפרד ממנו לרגע. מניחים אותו תחת הסידור או לצידו, כאשר לכל אורך שהייתם בבית הכנסת מדפדפים בסידור ולהבדיל באייפון, לסירוגין. ולא רק מפני שתופעת ההתמכרות למידע הרב והמבלבל (מידע כללי, קבוצתי ואישי) שמכשיר זה מזרים לנו בכל רגע נתון, היא הרסנית גם במישורים אנושיים שאינם רוחניים בהגדרתם.

אלא בעיקר מפני הדבר שכבר ידוע ומובן לכול: מפני שהאייפון משחית אותנו ומרוקן אותנו מבפנים. מפני שבאמצעותו אנחנו נחשפים לתכנים לא ראויים, הן בעניינים ש'בין אדם לחברו' והן (ואולי בעיקר) בעניינים ש'בין אדם למקום'. האייפון הוא פשוט מכה שלא כתובה בתורה. הוא כלי הרס נוראי!

אז נכון שיש גם המון (!) פלוסים והמון (!) דברים נפלאים שהוא מביא עמו, בדיוק בכל אותם תחומים שהוזכרו לעיל. הוא בהחלט מספק לנו מידע (כללי, קבוצתי ואישי) חשוב ונחוץ ומועיל. ונכון שיש המון דברים היום, בחיים האזרחיים, שקשה מאוד לעשותם בלי אייפון זמין. ואפשר להאריך עוד ועוד במעלותיו ובסגולותיו הטובות (באמת).

אבל המחיר הרוחני והנפשי שהוא גובה מאיתנו – כבד מנשוא!

נתאר לעצמנו אדם שהוא אלרגי באופן חמור ביותר עד כדי סכנת מוות למזון כלשהו אשר התברך בהרבה מאוד ויטמינים טובים. היעלה על דעתו לאכול את אותו מזון בשביל הוויטמינים ובכך לסכן את החיים עצמם?!

                                                  *

וכאן אנחנו באים לבעיית הבעיות – הדור הצעיר. הדור הצעיר נחשף למכשיר הזה ובאמצעותו לכל הרעות החולות שבו. מדובר על נערים ונערות צעירים שבגלל זמינותם הרבה בכל בית (כמעט), המכשירים הללו מתגלגלים לידיהם וחושפים אותם לכל הזבל שבעולם.

ביתר שאת מדובר על בנות תיכון וסמינר, ומדובר על בחורים בשנת ה'קבוצה' ומעליה. בחורים זהב טהור, שבמשך שש (או שבע) שנות לימוד בישיבה שקדו על התורה ועל העבודה והשתדלו לשמור על טהרת העיניים והמחשבה, ולפתע הם מורים לעצמם היתר, בגלל כל מיני טעמים שונים ומשונים, לקנות ולהחזיק מכשיר זה.

מהכרת המציאות ומבירור עומק שערכתי בנושא, אפשר לקבוע בהחלטיות את הקביעה הבאה (ושאף הורה תמים או מחנך מיתמם לא ישקר לעצמו): כל בחור – אבל כל בחור ממש, אפילו כזה שנראה לנו חסידי מאוד ושבהתוועדויות הוא מראשי המדברים ושהוא בקי בשיחות קודש ויודע להשתמש בכל הביטויים החסידיים ה'נכונים', ושאולי גם באמת בחלקים מסויימים מאישיותו הוא רוצה ואף מצליח להיות חסידי וכו' – ובכן כל בחור המחזיק ברשותו אייפון, נחשף בהכרח לסרטים ולתכנים משחיתים או... משחיתים עוד יותר.

הגיע הזמן לעצור את התפשטות ממדי האסון שאנחנו במו ידינו הבאנו על ראשינו. הגיעה השעה להפוך את השימוש במכשיר המסואב הזה למוקצה מחמת מיאוס ובושה. שלא יהיה מצב שאברכים טובים ויקרים ירשו לעצמם להיכנס לבית הכנסת ולהציג בטבעיות את האייפון שברשותם.

                                                     *

אנחנו חסידי חב"ד אכן פחות 'נבהלים' מהרחוב ומהעולם הזה. זוהי עובדה. החינוך שקיבלנו ומסירות הנפש שהרבי הטביע בנו, מפגישים אותנו מגיל צעיר יחסית עם אוכלוסיות אחרות, במסגרת ה'מבצעים' הקדושים. והם אכן מחשלים אותנו ומחסנים אותנו בהשוואה לכל שאר הקהילות בציבור החרדי. זוהי דרכנו, אנחנו שלמים איתה וגאים בה, ולזכותה נזקפת המהפכה היהודית של דורנו (שכל שאר החוגים החרדיים שואבים ממנה השראה ובמידה רבה מאוד אף קוצרים מפירותיה).

אבל כיום כבר ברור שרבים מקרבנו רכבו על הגל הזה רחוק מדי מקו החוף. רכבו עליו והגיעו למקומות שבהם הגלים כל כך גבוהים עד שאין שום דרך להתמודד איתם ולשרוד חיים. לקחו את ה'פתיחות' המסויימת המבוקרת החב"דית צעד או שניים קדימה מדי. והדברים מתחילים כבר עתה לטפוח לנו על הפנים. הם חוזרים אלינו בדמות סיפורים קשים על הידרדרות רוחנית של רבים מהדור הצעיר. ולא רק של הדור הצעיר ממש, כלומר נערים ובחורים, אלא גם של אברכים צעירים ונשותיהם.

התופעה הזאת אמנם לא ייחודית לחב"ד והיא קיימת גם בשאר החוגים החרדיים, אך אצלנו יש נטייה לעטוף אותה באידיאולוגיה ומכאן ההסבר להתפשטותה הרחבה והגלויה כל כך.

לתופעת האייפון השלכות שליליות רבות נוספות ובראשן: 1) השחתת זמן מטורפת, 2) הריגת בני אדם במחי הודעת ווצאפ מרושעת אחת, 3) הפיכת כל פעולה אישית ופנים משפחתית יפה, למשהו מוחצן ש'חייבים' לצלם ולשתף בו את כולם (עד שכבר לא ברור אם הפעולה מולידה את הפרסום או הפרסום העתידי מוליד את הפעולה), 4) כתוצאה מהנ"ל, הגברת הקנאה והתחרות, 5) שיתוף מזמין של אנשים זרים לחדור לתוך החיים הפרטיים כולל עניינים שהצניעות יפה להם.

הגיע הזמן (מחילה! מחילה! מחילה!) שראשי העדה ואנשי החינוך די בכל אתר ואתר, יעשו את שני הדברים הבאים: א) (ושוב מחילה על הישירות הבוטה:) יעיפו בעצמם לכל הרוחות את האייפונים שברשותם (והכוונה היא כמובן לאותם מעטים מביניהם המחזיקים בהם) ובכך יתנו דוגמה אישית לצאן מרעיתם ולשומעי לקחם, ב) שיתחילו (וימשיכו ולא יפסיקו!) לתקוף את התופעה הזאת. שיוציאו את המכשיר הנוראי הזה אל מחוץ לחוק. שיצרו אקלים סביבתי בו גם חסיד שבגלל צורכי העבודה שלו נאלץ להחזיקו ברשותו, יחוש אי נוחות להציגו ברבים. שהוא ירגיש צורך להתנצל ולהצטדק על כך. שזה יהיה לגמרי לא מובן מאליו ולגמרי לא לגיטימי להציג את המכשיר קבל עם ועולם, כאילו היה זה עט או שעון יד או כל פריט שימושי 'חוקי' אחר.

                                                        *

בבואנו מג' תמוז, היום שבו כולנו רוצים לחזק את ההתקשרות לרבי. ומהי התקשרות לרבי אם לא התקשרות לכל מה שהרבי מקושר אליו – הקב"ה, תורה, מצוות, יראת שמים, ביעור הרע והפיכתו לטוב וכו'? אז לפני (או במקביל לכך) שאנחנו מפליגים במילים גבוהות על 'הנקודה' ועל 'הכוונה הפנימית' וכיוצא בזה, בואו נעצור לרגע ונכריז שאי אפשר להכניס את המלך למקום שהוא מטונף. שלפני שמזמינים אותו אלינו הביתה או לכיתה או לחדר בפנימייה וכו' ועל אחת כמה וכמה לתוך חדרי הלב שלנו, אנחנו מפנים את כל אותם מקומות מהאייפונים ותועבותיהם.
בואו פשוט נעשה את זה!

זה יהיה קשה. זה יהיה אפילו קשה מאוד. ובנקודה הזאת בהחלט מתאים הביטוי "הסוסים כבר ברחו מהאורווה" (ולכן מה יעזור אם נרוץ לאורווה וננעל אותה?). אבל אין לנו ברירה ומוכרחים לצאת למסע מפרך של תפיסת הסוסים ואיסופם בחזרה אל תוך האורווה.

אחיי ורעיי, העיירה בוערת. העיירה באמת בוערת!!!

                                                       *

הערה 1: מפאת חריפות הדברים ובגלל שהם נוגעים ב(הרבה!) יותר מדי אנשים, חששתי לחתום את שמי על השורות הללו. שקלתי לכתוב זאת בעילום שם. מה גם, שכאשר מישהו כותב טור ביקורתי ('טור נוקב', 'טור סוער' וכו' וכו') יכולה לעלות אצל 'הציניקן אשר בקרבך' התהייה: האומנם התכוון הכותב לתוכן הדברים או שמא כל כוונתו לא הייתה אלא לפרסם עצמו וחכמתו וצדקותו, והתוכן אינו אלא טרמפ להשגת המטרה האישית. ומה לי ולצרה הזאת...
ובכל זאת, בגלל רגש ההתנגדות העמוק המפעם בי לתופעה של פרסום מאמרי דעה אנונימיים או תחת שם בדוי (ולא כאן המקום להסביר את הבעייתיות העקרונית שבכך), אני שם נפשי בכפי וחותם את שמי על הדברים.

הערה 2: אני לא עד כדי כך מדומיין לחשוב שטור אחד שלי ("זלמן רודרמן? מי זה בכלל", "עוד אחד שחושב את עצמו") יחולל מהפך. אבל אני כן מקווה ומתפלל לה' שיהיה בו כדי לתת כוח ופומבי לעוד רבים וטובים החושבים בדיוק כך, על מנת שביחד ובשילוב ידיים נוביל לשינוי האווירה והמציאות בתחום כאוב ומסוכן זה.