מאת: השליח הרב זלמן וישצקי, באזל-שוויץ.

***

ר' מענדל התקשר וביקש מאבא שישלח את אחד הבנים ללוות אותו מביתו לבית הכנסת. זה קיץ, חופש גדול, ואני בחור ישיבה בן 16 שלא ממש תכנן לקום ב7:30 בבוקר, אבל אבא לא שאל אותי, גם לא שעה ל'אוף' שלי, רק אמר 'שטיי אוף, ר׳ מענדל ווארט'.

בשמונה הייתי אצלו, הוא שמח לקראתי מאוד, קשה הייתה עליו ההליכה, 'בית מנחם' ממוקם במרחק הליכה של 5 דקות מביתו, אבל לנו היא ארכה חצי שעה.

התפילין שלי ושלו תחת זרוע ימין שלי, ידו ומשקלו בזרוע שמאל שלי, זה כבד, לא נוח, אבל את ר' מענדל שיעשע משום מה לראות אותי מנסה לסדר את הכובע בלי ידיים. הוא צחק, מה שהביא גם אותי לצחוק במקום להתרגז.

הוא לא בזבז זמן מיותר, אחרי דקה מייד אמר, הסדר יהיה כך: כל יום בשבוע הקרוב (עד תחילת הלימודים בישיבה שאז הוא ישוב להתפלל בה) אתה תבוא בשעה 8:00 בדיוק, לא לאחר, כיון ששמונה ודקה זו כבר שעה אחרת לגמרי מאשר השעה 8:00 עליה סיכמנו, כלומר, הוא סיכם אתנו.

דבר שני, הרי ללכת ככה ולדבר דברים בטלים לא שייך, במילא מן הראוי שתלמד בבית תניא בעל פה במשך היום ובבוקר אני אבחן אותך, (כאן הביא ציטוט מהרבי הרש"ב בנושא, זוכר מילה במילה) ואז עצר, הביט בחיוך תחמני כזה ואמר אגערעט = סיכמנו? ואני רק ניסיתי להחזיק את הראש בתנוחה שהכובע לא יפול מהראש.

הא, גוט, אוייב אזוי, כמה נראה לך שתוכל ללמוד עד מחר?

אני שכבר היו לי כמה שעות ר' מענדל בעבר ידעתי שזו מלכודת תניא. אם אומר חצי עמוד, הוא יגיד, חצי עמוד בלבד? דו ביסט דאך א גיראטענע בוחר = אתה הלא בחור מוכשר. ואם אומר עמוד יבוא המענה, כל כך הרבה ביום אחד?

אז שתקתי, והוא עוצר ומביט בי, אני שותק, והוא גם שותק רק שלר' מענדל לא היו ארבע זוגות תפילין ביד ימין, משקל של יהודי קשיש ביד שמאל וכובע שעוד רגע נופל מהראש, אז נכנעתי ועניתי, אבל כיון שעבדכם הנאמן לא פרייר, עשיתי חשבון שאני יודע על פה כמה פרקים ראשונים בתניא, שיש בהם די עמודים שיספיקו לשבוע, עמוד ליום. ובכן, אמרתי, 'איין עמוד א טאג' = עמוד ליום. סיכמנו כשהפעם יש לי סיי, סוג של.

למחרת, רגע לפני צאתי מהבית הצצתי בתניא, הכל טוב, אני שולט בחומר, צוחק מי שצוחק אחרון אמרתי לעצמי ותקעתי את המגבעת חזק כי לא חוזרים על טעות פעמיים.
הגעתי בול בזמן. התחלנו לצעוד ור' מענדל לא מבזבז זמן, נו תתחיל, זאג! בטח אמרתי, יריתי את העמוד כבקי ורגיל, בלי עצירה בלי נשימה. מאושר ושמח הבטתי בו, הוא החמיא לי, כל הכבוד זלמן.

ואז אני מזהה את המבט הזה של ר' מענדל, הוא עלה עלי, אני רואה את זה בעיניים שלו. שוב עצר, שם ידו על מצחו ואמר: אתה יודע זלמן, אני שכחתי לגמרי, כשהרבי (הריי"צ) הורה לנו ללמוד תניא בעל פה, הוא ציווה שזה יהיה כולל ההקדמה של התניא, אז כמה אמרת שאתה יכול ביום? עמוד, נו זאל זיין עמוד, אז מחר בעזרת ה' אבחן אותך על העמוד הראשון של ההקדמה, והוא חייך חיוך של נצחון כאומר מצאת לך על מי לעשות סיבוב.

יודעיי ומכיריי מבין הקוראים ודאי יודעים את מה שאני הבנתי באותו רגע: אותיות ההקדמה קטנות יותר והעמוד צפוף יותר, עמוד הקדמה שווה לשני עמודי תניא שעלי ללמוד בעל פה מאפס, ובמבחן אצל ר' מענדל אין טעויות חסד, גם לא ו של וכו'. אבל כבוד עצמי היה לי וכמו גבר אמרתי: אגערעט = סיכמנו.

***

מוקדש לרגל יום היארצייט של הרה"ח ר' מענדל פוטרפס - נלב"ע - ד' תמוז ה' תשנ"ה.