אודי הרשלר

על הנשיאות האלמותית – מי' שבט תשי"א – לג' תמוז תשנ"ד;

שמעון פרס המנוח, הטיב פעם לבטא את הרבי מלובבי'ץ, לאחר שיצא מביקור אישי אצלו ('יחידות' בעגה החבדי"ת), כי 'האיש הזה רואה וחווה את העתיד בדיוק כפי שאנו רואים וחווים את ההווה'. זאת הגדרה שיש בה הרבה מן הדיוק כאשר בוחנים את דעותיו והשקפותיו של הרבי בנושאים שונים, פרטיים ולאומיים כאחד. אך לצורך העניין, אני מרשה לעצמי להשתמש באבחנה החדה ההיא של שמעון פרס בנוגע לרבי, בהקשר שאני רוצה לעסוק בו ביחס לדמותו, וביחס לאופן שהוא ראה את עצמו מחד ואת החסידות אדירת הממדים שאותה הנהיג, לצד מנהיגותו חובקת העולם שהקיפה כמעט את כל שדרות הקיום היהודי במשך עשרות שנים, ואף חצתה לא מעט את הגבולות הפרטיקולריים אלו.

ההצעה שברצוני להציע, יש בה אמנם מרכיב ספקולטיבי מסוים, אך היא הלכה והתאמתה אצלי במשך כמה שנים, מאז התקרבתי מאוד לחסידות חב"ד ולפעילותה מסוף העולם ועד סופו. במהלך השנים האחרונות, זכיתי לגלות טפח מאישיותו הטמירה של הרבי, להתוודע לכמה וכמה מתורותיו, שיחותיו, מאמריו, אגרותיו, התבטאויותיו וכו'. כמן פסיפס רצוף חלקיקים קטנים, התהוותה לעומתי ההבנה כי שנות 'נשיאותו' של הרבי, היה בהם משהו חריג ויוצא דופן בכל קנה מידה, אם ביחס לרב'יים החבדיי"ם שקדמו לו, ואם בכלל באופן שבו הוא מיצב את עצמו כמנהיג יהודי בקנה מידה שכזה. והאמנם, כי כיום המשפט האחרון שבדבריי, הוא כמעט מובן מאליו לכל מי שנחשף ולו במקצת לדמותו של הרבי ואופי הנהגתו הציבורית וכו'.

אך המקום שאני רוצה לקחת את הדברים בהקשר הזה, הוא מסוים ולטעמי אף מטלטל שבעתיים; לדעתי הרבי שניחן במודעות עצמית רוחנית מאין כמותה, ידע אל נכונה, כי העובדה שהוא זה שמתוקף הנסיבות, נבחר לשמש כמנהיגה של חסידות חב"ד, בהכרח גוזרת את העובדה הנוספת שהוא גם זה שיהיה האחרון שינהיג בפועל את התנועה, חד וחלק. דהיינו, עובדת היותו בעל אישיות וברוך כישרונות באופן כה יוצא דופן, ולא פחות מכך, אדם עם נוכחות כריזמה והשפעה שבאמת אין להם אח ורע, תקשה מאוד עד שתעשה בלתי אפשרית את כניסתו של מאן דהו אחר לנעליו.

למען האמת, זה לא לגמרי מדויק, לראייתו דווקא כן עשוי להיות מישהו שייכנס לנעליו וימשיך את מורשתו ופעילותו העצומה, איש אשר תוארו במסורת היהודית הוא; משיח. אבל הוא כמובן לא בהכרח יעשה זאת לאחר מותו, אלא אף בחייו, אם וכאשר יבוא במהרה בימינו וכו'. אך מבלעדי אותו ה-אדם, קנה והיקף מידת אישיותו של הרבי, מייצרים מציאות בלתי נמנעת, כי על כסאו לא יוכל עוד לשבת זר כלשהו.

מה שלאלתר לוקח אותנו לבעיה הגדולה מכולם; השאלה הנוקבת שהטרידה את הרבי למן הרגע הראשון לעלייתו על כיסא ה'נשיאות', הייתה; מה יהיה גורלה של החסידות הכה חשובה הזה 'חב"ד'? מה יהיה על כל אותם רבבות החסידים (ברור לי שהוא לחלוטין האמין, שמנהיג שכמותו יגרום לרבבות לנוע אחריו בהמוניהם), ולא פחות מכך, יכולתה של תנועת חב"ד להמשיך ולהתקיים, כתנועה חיה ונושמת, משפיעה ורלוונטית בעולם היהודי בכלל והחסידי בפרט?!

ואם אחזור לרגע לדברים של שמעון פרס המצוטטים בראשית דבריי, הרבי חווה את אותו עתיד, אם וכאשר ביום המר ונמהר ההוא, בדיוק באותו אופן חי ורלוונטי, שבו הוא חווה את 'הווה' האופטימי והמתחדש, בימים שבהם הוא אך עלה והוכתר לכהן כ'אדמו"ר השביעי לשלשלת חב"ד'.

וזה מביא אותי לדברים הידועים, הכמעט מיתולוגיים, של הרבי, במאמר הדא"ח ('דברי א-לוקים חיים'. הגדרה חבדי"ת ל'מאמרים' שנושא הרבי במהלך ההתוועדויות) הראשון שנשא בי' שבט תשי"א (1951). מאמר הידוע בשמו 'באתי לגני' (ע"ש מילות המדרש הפותחות את המאמר). במאמר זה משרטט הרבי באופן שיטתי וקוהרנטי, תפיסה שהיא לא פחות ממהפכנית (הגם שהמאמר ההוא כשלעצמו, הוא ביסודו ביאור והמשך למאמרו של חמיו האדמו"ר הריי'צ, שאף הוא ידוע בשמו 'באתי לגני'). לטעמי (ואני לחלוטין לא היחיד האוחז בהשקפה שכזו), על מנת להבין את הרבי ומשנתו, ובעיקר את תפיסת הנהגתו ואחריותו בנוגע אל הדור כולו.

במאמר ההוא קובע הרבי, כי הדור המסוים הזה שאנו נמצאים בו, הוא למעשה 'הדור האחרון לגלות, והדור הראשון לגאולה'. וזאת באשר היותו 'הדור השביעי' מהופעתו של הבעש"ט ועד עתה (למעשה הספירה מתחילה מתלמידו של הבעש"ט, המגיד הגדול ממזרי'ץ). הוא משתמש במבואה מדרשית ידועה העוסקת באופן הקוסמי – רוחני של הופעת הק-ל בעולם בראשית הבריאה, והסתלקותה לאלתר עם חטאו של אדה"ר. ועד שבא אברהם אבינו והחל להורידה שוב משמי שמיא אל הארץ הגשמית, וכך דור אחר דור במשך שבעה דורות עד משה רבנו, שהוא היה השביעי והאחרון, שהיה אמון על נתינת התורה והשלמת התהליך של 'ירידת העליונים לתחתונים'. מן הראוי דומני בהקשר הזה, להביא את דבריו של הרבי, כי מי כמותו יכול לדבר בעד עצמו;

'והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין, דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו, ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום, הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה - לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא'..

הרבי קובע באופן הברור ביותר, כי מדובר בהתרחשות דטרמיניסטית בהגדרתה, איננה נגזרת ממה נעשה או לא נעשה, נרצה או לא נרצה, אנחנו הדור השביעי במובן הקוסמי והאונטולוגי גם יחד, וככאלה אנחנו דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה, נקודה. אלא כי העבודה שבכ"ז מוטלת על כתפינו היא 'לגמור המשכת השכינה' באשר 'עיקר שכינה בתחתונים' (מושג שהוא יסודי ביותר בהגות החבדי"ת בכלל).

דומני שאי"צ להכביר במילים את גודל המשמעות של קביעה שכזו. בעצם כמו אומר לנו הרבי, עזבו אתכם, זהו זה נגמר. אתם רואים אותי, אני שמסיבות כאלו ואחרות (גלויות ונעלמות כאחד), 'נבחרתי' להיות האחד שעושה את ה'מכה בפטיש' (או בעגה החבדי"ת; 'צחצוח הכפתורים'), את העבודה האחרונה, שהיא כמובן העצומה והממשית מכול אלו שקדמו לי, להוריד את השכינה בפועל לעולמנו הגשמי שלנו. לייצר את תיקון העולם השלם והמוחלט, זה שאין לאחריו שום דבר. זאת עובדה שהיא כשלעצמה אמורה לגרום לכם להבין את מקומכם ואת מקומו של הדור כולו, בדרמה הקוסמו-היסטורית של הבריאה כולה.
כך שעכשיו רק נותר לשאול אתכם החסידים, אתם תרצו להצטרף אליי למסע השלם והסופי הזה? לקחת בו חלק פעיל? או שמא תבחרו שלא לאמץ את השקפתי זו, לראות בי 'עוד אחד' בשרשרת, כזה שהיו לפניו ויהיו גם לאחריו, ומה שלא נעשה אנחנו יעשו אחרים אחרינו וכו'. הוי, כמה טעות טראגית תהיה זו מצדכם לנקוט באופציה השנייה. כמה יהיה זה לוקה בהבנה בסיסת של גודל הרגע ועוצם השעה ההיסטורית. כן, קורא לנו הרבי, תרצו ואם לאו, זאת המשימה שההיסטוריה-הא-לוקית מצאה לנכון לשחר לפתחנו, לתבוע מאתנו לעשות את הכול בכדי לבצעה על הצד היותר טוב ומוצלח. זאת זכות וחובה גם יחד.

אך מהי בעצם אותה 'המשימה' שמוטלת על כתפנו בהקשר הזה? אותה משימה שהרבי מתארה במילים; 'לגמור המשכת השכינה.. כי עיקר שכינה בתחתונים'? אך רגע קודם שאתייחס לשאלה הזאת, ברצוני לחזור לראשית דבריי, אודות האופן שבו הרבי תפס את עצמו ואת היותו בהכרח, בלתי ניתן לתמורה והמשכיות זולתית.

אני נוטה לחשוב, כי הרבי כמי שראה בכל התרחשות שהיא, שולית ודרמטית כאחד, כזו שיש לה משמעות ותוכן, וכי אין שום דבר מהמקורה אותנו שהוא מקרי ונטול הקשר ורצף גדול ומשמעותי שבעתיים. ראה דווקא בעובדה זו, שאדם שכמותו עם אישיות, כישרונות ויכולות כה חד פעמיות ויוצאות דופן, וכנגזרת בלתי נמנעת מכך, איש שיוכל להיכנס לנעליו אדירות הממדים, היא היא גופא האות והמופת, כי הוא אכן נועד להיות האחרון. אבל לא רק הוא, כי הלא הסיפור הוא אינו 'הרבי' כשלעצמו באופן אישי, אלא הרבי כ'נשיא', דהיינו, הרבי כמנהיג של תנועה, של רעיון, של חזון, של מהפכה. או אם נרצה, הסיפור הוא בהכרח סיפורו של הדור, כאשר הרבי הוא 'בסך הכול' זה האמון להוביל ולהנהיג ביד רמה את תנועת התיקון האחרונה, השלמה והסופית הזאת (אפשר כמובן לראות זאת, באופן חריף מעט פחות, דהיינו, הרבי כמו אמר לעצמו, 'אם בכל מקרה, נגזר שאהיה אחרון, הבה נמנף את המצב הזה, ונהפוך מצב של בדיעבד, למצב של לכתחילה ע"כ המשתמע. אבל אני בהחלט נוטה לבכר את האפשרות הראשונה שהצגתי).

מן הראוי להזכיר בהקשר הזה, כי למעשה היה זה הרבי, שהפך, או ליתר דיוק, שדרג, את משרתו כאדמו"ר מחב"ד ל'נשיא הדור' (הוא אומנם ייחס זאת בעיקר כלפי חותנו, האדמו"ר הריי"צ. אך ברי הדבר שההתייחסות הייתה בראש ובראשונה בנוגע לעצמו ומעמדו. ובכך ברטרוספקטיבה זכו קודמיו, ובעיקר קודמו, למן שדרוג מעמדי דרמטי שכזה). דהיינו, הפקיע את תפקידו ואחריותו מהעולם החבד"י הפרטיקולרי הצר, והלאים אותו ביחס אל ה'דור' כולו.

וכאן אני מגיע אל אותה 'משימה אחרונה', אותה ראה הרבי כמוטלת עליו ועל הדור כולו;
החסידות כפי שהלכה והתעצבה מראשית ימיה ועד ימנו אנו, הצליחה מחד ליצור אלטרנטיבה דתית – רוחנית לחיים של דבקות וקדושה. ממקום שבו לבית המדרש היהודי היה כמו מונופול על החיים הרוחניים היהודיים, באה החסידות והפריטה את עולם הרוח והקדושה, והפכה אותו לנגיש וזמין לכל יהודי באשר הוא. זאת אכן הייתה לא פחות ממהפכה רבתי, מאות אלפי יהודים זכו בזכות תנועת החסידות, לרנסנס בעולמם היהודי והרוחני, לתחושת שייכות וחיבור, התעלות ורוממות הרוח. כזו שקודם לכן, כמעט היה מן הנמנע בעבורם.

דא עקא, כי דווקא באשר שמה החסידות את ההדגשים על מושגים כמו 'קדושה' 'פרישות' וכו', המשמעות הבלתי נמנעת הייתה גם הסתגרות. לצד 'הפרטתה' של הקדושה, באו גם דרישות תובעניות להתכנסות והסתגרות שבעתיים, התבדלות חמורה מכל דבר שריח של חומר ותאווה נודף הימנו. החסידות הוסיפה משלה שלל של חומרות וסייגים, התניות והקפדות, שתכליתן כולן הייתה, שמירתה וביצורה של מסגרת הקדושה. מכאן הייתה קצרה הדרך, להיותם של החסידים סגורים שבעתיים, בתרבותם, שפתם ולבושם גם יחד, מפני כל זיקה אל העולם החיצון. כך הם כמו הבטיחו לעצמם את חיי הקדושה והחסידות בטהרה מקסימאלית.

ואכן, לראייתו של הרבי, זה באמת טוב יפה וראוי, אך מציאות שכזו היא מן האפשר רק עד כמה שאנו עוסקים באותם 'שישה דורות' של שלשת החסידות שעסקו בהורדת השכינה אל התחתונים. ה'ההורדה' הזאת, היא בדיוק אותה 'הפרטת הקדושה וחיי הרוח' האמורה בדבריי. השכינה כמו הייתה עצורה ולכודה בין כלתי הד' אמות של הלכה בבית המדרש, לחיים האמתיים והממשיים, לא ממש הייתה זיקה אמתית לכל העולם הרוחני האדיר והאינסופי הזה. הבעל שם טוב, היה הראשון שיצא חוצה, הלך לו מכרך לכרך ומעיירה לעיירה, מיהודי אחד למשנהו, והפיץ חוצה את הבשורה האדירה; הקדוש ברוך הוא שייך לכולם. הוא בהישג יד, הוא מעבר לפינה. הוא נמצא בפרח, בעץ, בציפור, ברוח הלוחשת ובשמש המאירה. הכול הוא אלוקות ממש! ואכן הבשורה הלכה והתפשטה, פרסה כנפיים והצליחה לתקוע עוד ועוד יתדות מסוף הארץ ועד סופה. תלמידו 'המגיד הגדול ממזרי'ץ' ולאחריו תלמידו האדה"ז בעל התניא, והלאה והלאה, הלכו והפיצו, חידדו וליבנו הרעיונות, הפיצו השמועה והעמידו עוד ועוד דורות של תלמידים וחסידים. רבבות אלפי יהודים שבאחת הפכו להיות 'עובדי א-לוקים' במובן הכי עמוק, שלם ומלא של המילה.

אך עם כל עבודת הפצת המעיינות הזו, עדיין היה מתחייב לשמור במקביל את מסגרת ההסתגרות של חיי החסידות והקדושה. לוודא שכל אותם יהודים חיים באופן אדוק והרמטי, וכי חלילה אינם נתונים להשפעות זרות מרוחות החולין, ההשכלה והמתירנות שבחוץ. כך שבמובן מסוים, עסקה ומבטה של תנועת החסידות עד לאותה נקודת זמן, הייתה לקדש ולרומם כמה שיותר יהודים, להמציא בפניהם את מה שהיה כה חסום ונמנע בעבורם עד כה. וההצלחה כמובן בהקשר הזה, הייתה הרבה למעלה מן המשוער.

וכל זה, משתנה מן הקצה אל הקצה ב'דור השביעי'. אם בששת הדורות שקדמו לדור השביעי הנוכחי, עדיין השכינה עוד איכשהו 'ריחפה' ממעל לארץ, היא לא באמת הצליחה לרדת ארצה במובן המלא, להנכיח עצמה בעולם האמתי והממשי (כפראפרזה למשפט האמריקאי; 'מגפיים על השטח'). כך שבמובן מסוים, החסידות כמו 'שלפה' יהודים מהארץ והעלתה אותם למקום גבוה ונאצל שבעתיים (או בעגה החבדי"ת; 'תחתונים עלו לעליונים'). אך לעומת זאת, בדור השביעי, נגמרים הריחופים ממעל. הפריבילגיה להמשיך ולשוטט בעולמות עליונים נגמרה ואיננה עוד. זהו, נחתנו על הקרקע. כן, זה המטונף, המאובק, רווי הסכנות ורוחות התקופה המנשבות. אי אפשר עוד להתעלם, להתכנס ולהסתגר ולעצום עין. חייבים לתת את הדחיפה האחרונה לתיקון העולם, אין מנוס אמתי מכך.

כך שהמשמעות היא שהפרטת הקדושה והפצת בשורת החסידות במתכונתה כפי שהתהוותה עד לדור השביעי, תצטרך מעלה להיעשות באופן שונה לחלוטין. וכאן הרבי בא עם המהפכה הגדולה של משנתו. ככותרת הייתי מכתיר את התפיסה המהפכנית הזו; מהפצה לפריצה. אותם 'הפצת המעיינות' שעליהם כבר הורה המשיח לבעש"ט בעליית הנשמה שלו (כפי הוא מתאר במכתבו המפורסם. הטקסט היחיד למעשה ישנו מהבעש"ט), ככזו שתביא בסופו של דבר לביאתו השלמה (והדברים מתכתבים להפליא עם דברינו עד כה), חייבת בשלב מסוים, לעלות, או ליתר דיוק לרדת, קומה נוספת; להגיע לשלב שבו אין די בהפצת המעיינות בתוך מסגרות קהילתיות סגורות ואדוקות, אלא יש לפרוץ חוצה, לקיים את דברי הכתוב – שהפך להיות כמעט ססמאתו הרשמית של הרבי ופעילותו; 'וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה', ושמא לא פחות מכך, אף את המשך דברי הכתוב שם; 'וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ'.

קראתי פעם סיפור על רב חשוב וידיד חב"ד מירושלים נכנס פעם אל הרבי. הרבי קיבלו בחמימות ובין השאר אמר האיש לרבי: אילו היה הרבי חובש שטריימל היו 'נדבקים' לחב"ד אברכים חסידיים רבים. הרבי הגיב ושאל: "מחצרות אלו ואלו (כשהוא מפרט ומונה כמה חסידויות)?", הפסיק רגע קט והמשיך: "האם מה'שומר הצעיר' יתקרבו – בגלל השטריימל – יותר יהודים? אם לא – אין צורך בכך".

דומני שהסיפור הזה משקף במובהק את התזה שאני מציג פה. האופן שבו הרבי כמו הפקיע עצמו ועמו את חב"ד כולה, מאותה מתכונת של תפיסת חסידות לוקאלית, סגורה ומצומצמת. זו שבעבורה הלבוש החסידי המסורתי, הוא קריטי בשמירת רצף המסורת וההתבדלות הברורה. השאיפה המקסימאלית של המתכונת המסורתית ההיא, היא להביא את בשורת החסידות לעוד ועוד 'אברכים חסידיים' וכו', ולשם כך בוודאי שרבי עם שטריימל לראשו, עטור שיראין חסידיים לתפארת, יוכל להיות אבן שואבת שבעתיים לאותם אברכים. אלא שכאן בדיוק עצר אותו הרבי, כמו אמר לו; 'במחילה מכבודך, אני רבי של 'השומר הצעיר', במידה מסוימת עוד יותר ממה שאני רבי של אותם 'אברכים חסידיים' שפוטנציאלית יכולים להיות מחסידיי הנאמנים. אני לבוש כפי שאני לבוש, כי אני שואל את עצמי איך אוכל להגיע לליבם הקיבוצניקים ולפעול עליהם'. לטעמי, ניתן במידה רבה, לראות בסיפור הזה, כאבן דרך בהבנת אופיים התרבותי-חסידי של חסידי חב"ד, לעומת הציבור החסידי הכללי, כאשר מבלי להיכנס לדוגמאות, חסידי חב"ד בולטים בפתיחותם היחסית לעומת חסידי חצרות אחרות. והדברים ידועים.

כאן מתחברים דבריי, לדברים שכבר למאמר אחר שאותו העליתי על הכתב לפני מספר חודשים. במאמר ההוא ניסיתי לטעון שחידושו העמוק של הרבי בנוגע לתנועת חב"ד, הוא בכך שהוא היה הראשון להעביר את התנועה החסידית העצומה הזאת, ממתכונת 'לובביצא'ית' למתכונת 'חבדי"ת'. במאמר שם נתתי סימנים באותם 'לובבי'צע'רס ואורחותיהם המתבדלים ויוצאי הדופן, חסידים שורשיים ברמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם, המאופיינים במנהגים ייחודים משל עצמם, שפה ייחודית, ניואנסים תרבותיים וכו'. זאת הייתה 'חב"ד' העתיקה והמסורתית, מימיו של האדה"ז ועד ימיו של הרבי. אלא שאז אכן הגיע הרבי, והוא לראשונה שבר למעשה את הגבולות הייחודיים הללו של חסידיו. או כפי שניסחתי זאת שם, לעשות את ה'לובביצער'ס' ל'חבדניקי"ם'. או אם תרצו, לכונן את מפעל השליחות! כי המפעל הזה, הוא בסופו של דבר המפתח להבנת כל העניין, מריש ועד גמירא.

ואם לחזור לדבריי בראש המאמר, ההבנה של הרבי הנוקבת והחד משמעית הייתה, כי 'לובבי'ץ' לא באמת תוכל להתקיים ללא רבי. זאת תנועה שבDNA מוטבע כה עמוק העניין של התקשרות לרבי, נסיעה אליו, התייעצות מתמדת עמו, הכול סובב שם סביב הרבי. הם לא באמת מסוגלים להיות 'טויטע' חסידים' כמו הברסליבאיים, כך שספק גדול מאוד שהתנועה הזאת תוכל לשרוד את היעדרותו מתי שזה לא יהיה.

אלא כי כאן בדיוק נכנס בשורתו של 'הדור השביעי'. אחרי שמאומת בעדנו מבחינה תיאולוגית, כי באמת זהו השלב האחרון, נותר רק לבדוק איך מממשים את התפקיד האחרון. וכמה זה פלאי פלאות שהתפקיד האחרון, ה"ה 'מפעל השליחות', היינו להוציא את החסידים חוצה, לשדרג אותם מ'הפצה' ל'פריצה', לשלוח אותם למקומות הנמוכים ביותר, לפינות חשוכות האל, להצית ולהאיר שם את החשכה באור גדול של השפעה וקירוב, דאגה והתלכדות, עם אחרון היהודים שעוד זקוק למעט הארה של יידישקייט, לקשב ולתשומת לב. אך לא רק בגבולות היהדות והעם היהודי, הפעילות עוד תלך ותחצה קווים של לאומים ודתות, היא תשפיע ותקרין על אומות העולם, תנסה לחולל שינוי תודעתי – אמוני, לצד מוסרי וערכי, בקרב אומות העולם. או בקיצור, תהפוך את העולם למקום שלם ומתוקן יותר, ואת היהדות לנושאת הדגל של השלמות והתיקון הזה. ובמילים אחרות, יהיו אלו החסידים שיהיו אמונים על הורדתה והמצאתה של ה'שכינה אל התחתונים'. ובכך יהיו למעשה כידו הארוכה של המנהיג השביעי, שנבחר להיות אמון על מימושה של העצומה והנכבדה שבמשימות.

אז הנה לנו חיבורם של הקצוות כולם; ראייתו של הרבי את הדור כ'דור השביעי', בהכרח חייבה את הפיכתה של 'לובבי'ץ' הנבדלת, לתנועת חב"ד העולמית, זו פורצת הגבולות ואשר תוקעת את יתדה בכל נקודה על פני הגלובוס. ובכך למעשה, כמו 'הציל' הרבי את חסידיו מפני הוואקום הנוראי שלבטח ייווצר אם וכאשר ייגזר עליו להיעדר. אלא שאת הוואקום הזה הפך הרבי לאלתר, למן 'חלל פנוי' (מושג קבלי ידוע, המתאר את המציאות הקוסמית שנוצרה לאחר שהק-ל כמו צמצם עצמו ואת נוכחותו בעולם, על מנת שהנבראים יוכלו להתקיים באופן כמו 'עצמאי'), בקעה שכמו הוא מניח לחסידיו להתגדר בה. להיהפך להיות מ'מקבלים' פאסיביים מהשפעתו של הרבי, למשפיעים אקטיביים בעצמם. לכאלה שבסופו של דבר, אין הולמים ומתאימים מהם להיות אחראיים על אותה 'הורדת השכינה אל התחתונים'!

ובמבט לאחור, בדיעבד לאחר 24 שנים מאותו יום מר ונמהר בהסתלקותו של הרבי, כמה ההשקפה הזו הייתה קולעת אל השערה, מדויקת ומכוונת עד כאב. כמה העובדה המטמרפוזית בהפיכתה של 'לובבי'ץ' ל'חב"ד', הייתה בסופו של הנוסחה המופלאה והיחידה (!) שבאמת הצליחה, לא רק למנוע את חדלונה של החסידות הזאת, אלא אדרבה ואדרבה, לגדילתה וצמיחתה, התרחבותה והתפשטותה שבעתיים, כפליים לתושייה. כמה דווקא ב24 השנים הללו, שמא באופן אירוני, דווקא לאחר הסתלקותו של הרבי, הפכה התנועה הזאת להיות, אולי הרלוונטית, המשמעותית והמשפיעה ביותר על העם היהודי וה'יְהוּדִיּות' ('יידישקיי'ט') על פני העולם כולו.

אז שכול נותר, הוא לייחל בתפילה, כי אכן עבודת התיקון הסופית הזאת, תעלה ותוסיף, תלך ותשגשג עוד ועוד, עד לכלל תיקון של ומלא של כל החסר והמעכב את 'הורדתה המלאה של השכינה לתחתונים'. וכי אותה 'תאווה' שעליה נאמר 'נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים', תוכל להתממש בעיני בשר, בעגלא דידן למטה מעשרה טפחים ממש!