בפרשת השבוע מפרטת התורה כיצד מטהרים את המצורע. בפרשה הקודמת, פרשת תזריע, שקראנו בשבת שעברה – פירטה התורה באריכות כיצד המצורע נעשה טמא, ומה עליו לעשות בתור טמא; ועכשיו, בפרשה שלנו, התורה אומרת כיצד בסופו של דבר עוברים הנגעים מגופו של המצורע, ואז יש תהליך שלם שצריך לעשות כדי לטהר אותו מטומאתו ולהחזיר אותו למצבו התיקני המקורי.

וכאן נשאלת שאלה מעניינת:

למה באמת חילקה התורה לשנים את נושא המצורע – בפרשה הקודמת היא אמרה כיצד האדם נעשה למצורע, נהיה לטמא, ובפרשה שלנו היא אומרת איך מטהרים את המצורע ומחזירים אותו למצבו הנורמלי. לכאורה, כיון שמדובר על אותו נושא עצמו, על נושא המצורע, הטומאה והטהרה אלו שני שלבים של אותו ענין ממש, היתה התורה צריכה לאחד אותם ביחד, לומר אותם בהמשך אחד, באותה הפרשה?

השאלה הזאת מתחדדת יותר בקביעות כמו השנה, כאשר קוראים את פרשיות תזריע ומצורע בשתי שבתות נפרדות:
בחלק גדול מהשנים קוראים את פרשיות תזריע ומצורע יחד, באותה השבת, בהמשך אחד. ובמצב כזה, פחות מרגישים את הקושי והפלא בכך שהתורה חילקה את הטומאה והטהרה לשתי פרשיות שונות ונפרדות, כי סוף סוף קוראים אותם ביחד, בשבת אחת; אבל השנה, כאשר קוראים את שתי הפרשיות בנפרד, מרגישים וחשים את הפלא שבדבר –
בשבוע שעבר קראנו כיצד נהיה המצורע טמא, וכך 'נשארנו' עם מצב הטומאה במשך שבוע שלם... רק לאחר שבוע פתאום מתברר לנו שבעצם יכול להיות מצב שאחר כך ישוב המצורע ויהיה טהור... מדוע באמת לא גילתה לנו התורה על כך מיד, שמיד נדע כי המצורע לא נשאר בטומאתו לנצח ויש מצב שבו הוא חוזר ונטהר?!

השאלה היא לא רק מהחלוקה לשתי פרשיות הנקראות בשתי שבתות נפרדות – אלא יותר מזה:

לאחר שהתורה מבארת כיצד המצורע נעשה טמא – בפרשת תזריע שקראנו בשבת שעברה – היא עוברת לענין אחר: לצרעת בגדים. ורק לאחר הפסקה ארוכה בענין זה של צרעת בגדים – היא 'נזכרת' בפרשה הנוכחית לספר שיש המשך לנושא של המצורע, ואפשר בסופו של דבר לטהרו.

והדבר מופלא ותמוה: מדוע להפסיק באמצע ענין?! למה התורה מפסיקה באמצע פרשת המצורע בענין של צרעת בגדים – ולא מסיימת את כל הנושא של האדם המצורע ברצף, עד תומו?!

ב.
אלא שבאמת יש בהפסקה זו שבין טומאת המצורע לבין טהרת המצורע, ועד כדי חלוקתם לשתי פרשיות שונות ונפרדות – רמז עמוק ומוסר השכל נפלא, ענין יסודי בכל ההשקפה על העבירות והתשובה, שנביא כאן את תוכנו בקיצור נמרץ ובתמציתיות הכרחית.

בכלל, המצורע הוא סמל של טומאה ועבירה, וכידוע, שהנגעים באים בגלל עון לשון הרע; ולכן המצורע משמש בעצם סמל לכל מי שעובר עבירה ונטמא טומאה רוחנית. במצורע רואים את הטומאה גם באופן פיזי, אבל אנו מאמינים ויודעים כי כל עבירה גורמת לאדם טומאה – ובוודאי טומאה נפשית-רוחנית.

וזה שהמצורע יכול בסופו של דבר להיטהר, זהו גם סמל לכך שבכל עבירה שהאדם עובר, אם כי הוא מטמא את נפשו ומלכלך אותה כביכול, בכל זאת אסור לו להתייאש. יש תמיד אפשרות לחזור בתשובה, לתקן את החטאים, הטומאה וה'צרעת', ולהיות טהורים כבתחילה.

ובענין זה, האפשרות להיטהר מעבירות וטומאה – על ידי עשיית תשובה וטהרה, נדרשת הבהרה יסודית:
אדם עשוי לחשוב, כי כיון שתמיד יש לו הזדמנות לחזור בתשובה, להיטהר – מלמד הדבר שבעצם העבירה אינה דבר כה גרוע ומשחית את הנפש. זה לא כזה דבר מפחיד, והא ראיה: אפשר אחר כך לתקן ולחזור בתשובה. אם כן, יאמר האדם לעצמו, מה כל כך נורא אם אעבור עבירה לרגע אחד או יותר – אחר כך אחזור לקב"ה והוא יקבל אותי בחזרה!
משל למה הדבר דומה? אדם שרוצה לצעוד בתוך מקום בוצי ומלוכלך, והוא יודע שהוא יתכלכלך והבגדים יתלכלכו – אבל הוא לא דואג: אחר כך הוא ישוב הביתה, יפשוט את הבגדים המלוכלכים, ירחוץ את גופו ויכבס את הבגדים המלוכלכים. אדם אינו חושש כל כך מפני הלכלוך – כי הוא יודע שתמיד אפשר להתרחץ, אפשר לכבס, אפשר להשיב את המצב לקדמותו.

האדם יכול לחשוב שכך זה גם בעבירה: האדם יתלכלך, יעבור עבירה, ואחר כך יחזור בתשובה ויכבס את עצמו. אבל האמת איננה כך: מעשה העבירה הוא מעשה חמור ביותר, שאין לו שום כפרה ותיקון. עבירה דומה לכתם שאינו יורד בכביסה. את מעשה העבירה עצמו אין שום אפשרות לתקן, זהו דבר רע וטמא מכל כיוון.

ולכן, לאמיתו של דבר, גם לאחר שהאדם חוזר בתשובה, לא תמיד הוא חוזר למצבו כפי שהיה לפני כן. ייתכן שהתשובה תיקנה רק חלקית, וחלק גדול היא השאירה מלוכלך. זה תלוי ברמת התשובה – עד כמה התשובה היא עמוקה ואמיתית.
אבל גם במקרה שהאדם מצליח להגיע לכזו תשובה עמוקה ועצומה, שהוא מצליח לתקן לגמרי את העבירה ועד כדי כך ש"זדונות נעשו לו כזכיות" –
זה לא בגלל שהעבירה היא כתם קל שאפשר להסירו, זה לא בגלל שהעבירה היא לכלוך עובר וזמני; לעבירה עצמה אין שום תיקון. אלא מאי? כאשר הקב"ה רואה שיהודי חוזר בתשובה שלימה מעומק הנפש, אז (ורק אז), הוא עושה דבר יוצא מן הכלל לגמרי, היפך כל הטבע וההיגיון, ונותן ליהודי את האפשרות לחזור אחורה בשעון הזמן! ולמחוק את אותו רגע שבו נעשתה העבירה. את הכתם של העבירה אי אפשר להוריד בשום אופן, מה שהקב"ה עושה הוא שהוא נותן לאדם אפשרות לחזור אחורה לזמן שלפני העבירה ו'להוציא מהזכרון' את אותו רגע שבו נעשתה העבירה.

הווי אומר: כל חזרה בתשובה היא בעצם ענין של נס, דבר שאין לו הסבר לפי השכל – זה רק הקב"ה שמסוגל 'לחזור אחורה' במעגל הזמן ו'להוציא מהזכרון' את אותו רגע, כאילו לא היה. אבל כל עוד רגע זה של העבירה נשאר – הרי שאין לו שום תקנה וכפרה בשום אופן.

ג.
וזה הרמז העמוק בזה שהתורה מפרידה בין טומאת המצורע לבין טהרת המצורע, ואינה אומרת אותם ברצף אחד:
אם התורה היתה מצמידה את הטומאה אל הטהרה, היה היצר מרגיע את האדם ואומר לו: מה אתה מפחד כל כך מפני הטומאה והעבירה? הנה, התורה עצמה מיד מסדרת לך אפשרות לצאת מהטומאה ולהיטהר – ואם כן, תטמא את עצמך באופן זמני, ואחר כך תשוב ותיטהר...

ולכן התורה הפרידה ביניהם, עשתה הפסקה, כדי להדגיש שזה לא כל כך פשוט לעבור מן הטומאה אל הטהרה. לאחר שנטמאים – לא יוצאים מזה כל כך מהר וכל כך פשוט. עד שמגיעים לטהרה אמיתית ושלימה – צריך לעבור תהליך ארוך ומייגע, ולמעשה להסתמך על ניסים ונפלאות שרק הקב"ה יכול לעשות, כי בדרך הטבע – אין סיכוי.
אם האדם כבר נטמא ונכשל חלילה – עליו לדעת שאין לו מה לדאוג, כי הקב"ה בחסדיו ובהנהגתו העל טבעית, יכול להחזיר את הגלגל אחורה בצורה מופתית;

אבל כאשר האדם חושב אם כדאי להיכנס לרגע לטומאה ולעבירה, כאן עליו לדעת כי "אין סומכין על הנס". לאחר שנטמאים לא נהיים טהורים בצורה כה פשוטה ו'חלקה', ולא כדאי לנסות... וכבר אמרו חז"ל: "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", וכפי שמפרש אדמו"ר הזקן בתניא (פרק כה): "היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה, אבל אם דחק השעה ועשה תשובה – אין לך דבר שעומד בפני התשובה". בכל מקרה, לא כדאי להיכנס למקום סכנה ואחר כך לחפש ניסים...

מעובד לפי לקוטי שיחות חלק כז שיחה ב' לפ' מצורע – ע' 107 ואילך.