אודי הרשלר

בשבוע שעבר סערה הארץ. לקוראי COL שלא בקיאים בפרטים, אספר שמדובר היה ב'המשחק' בה"א הידיעה, שאמור היה להתקיים בין נבחרות ישראל וארגנטינה, והתבטל במפתיע. מאות אלפים של אוהדים שחיכו בכיליון ל'רגע הגדול והמגה-היסטורי' הזה, קיבלו את הבשורה המרה באכזבה קשה.

כך שגודל הציפייה כך בדיוק הייתה גודל האכזבה. ללא כל הודעה מוקדמת, התקבלה בשורת האיוב על ביטול המשחק. חיש מהר התברר כי מאחורי הודעת הביטול הנוראית, עומדים גופים עוכרי ישראל בגופם ובנפשם, כדוגמת ארגון הDBS וכמובן גופים פלסטיניים ופרו פלסטיניים, אשר הצליחו לגרום להנהלת הנבחרת הארגנטינאית להבין שבואם לישראל בעת הזאת, תהיה משמעה בהכרח, הכרה בפעולות ישראל 'הנפשעות' כנגד העם הפלסטיני בגבולות עזה וכו'. עובדה זו כשלעצמה, עשתה את תחושת הפגיעה והאכזבה, לכואבת ומעליבה שבעתיים. לא רק שנגזר עלינו להילחם על חיינו בגבולותינו, אלא אף נמנע מעמנו בגין כך את המעט מקורת הרוח שעוד איכשהו ביכולתנו לחוש כאן. ואי"צ להוסיף ולתאר, כמה רבה הייתה השמחה במחנה העוין את ישראל, אם בגבולות הרש"פ הקרובים אלינו כאן, ואם מסוף העולם ועד סופו, בקרב האומות והקהילות ששמו לעצמם כמטרה לתקוף ולהציג את ישראל ופעולותיה כחרפה מוסרית ועלבון למין האנושי. וכדאי ביזיון וקצף.

טוב, עד כאן ההקדמה. אך עתה חברים, תרשו לי להציג לכם אספקט אחר נסתר ונעלם עד מאוד של הסיפור הזה. כזה שאני מותיר לכם לקבוע, עד כמה הוא גופו של הסיפור עצמו, או עוד סתם מן איזושהי אנקדוטה שולית וחסרת משמעות. כך שכל שנותר לי הוא אך להציג בפניכם את העובדות לאשורן, דבר דבור על אופנו;

איש צדיק ויקר אחד, אהוב למטה ונחמד למעלה, שלוחא כידא אריכתא של רבו הרבי מלובבי'ץ, העונה לשם הרב דוב הלפרין. האיש עוסק יומם ולילה בהפצת היהדות באופנים שונים מסוף הארץ ועד סופה, ובין היתר גם פועל כבר לא מעט שנים בקרב הנהלתה של חברה גדולה ומוכרת בצפון הארץ. כדרכם של חבדניקי"ם אמתיים, הוא פוקד את המקום שם בקביעות, מניח תפילין לעובדים במקום, מרביץ בהם תורה וחסידות וכו' כיד ה' הטובה עליו, ועוד כהנה וכהנה.

דא עקא, כי יהודי אחד מבוגר למדיי, שהוא גם במקרה או לא ארגנטינאי במוצאו, מבין צוות ההנהלה, התעקש משום מה שלא לקחת חלק אישי פעיל בפעילות מהסוג הזה בשום פנים ואופן. בכל הנוגע לאיזושהי עשייה דתית מובהקת שכזו, מבחינתו ייקוב הדין את ההר, היו לא תהיה. אז נכון, הוא אמנם מסייע לא מעט לר' דוב מיודענו באופנים שונים לפעול במסגרת המקום, אך עד כמה שהדבר נוגע אליו אישית, עמד הוא בהתעקשותו; על ידי וראשי לא תונחנה תפילין, ויהי מה.

שוין, אתם הלא יודעים, כי החבדניקי"ם המצויים הללו מאופיינים בלא מעט סבלנות ואורך רוח מחד, וסובלנות, הכלה ומנומסות מאידך. ובוודאי כשהדברים אמורים בר' דוב הלפרין שלנו. כך שהמצב הזה היה נתון ומונצח ביניהם כמן סטטוס קוו שבשתיקה, במשך לא מעט שנים.
אך כל זה השתנה באחת לפני כשבועיים. כדרכו בקודש התייצב ר' דוב במשרדיה של אותה חברה, באחד מימי השבוע. וכך בהיתקלות אקראית עם היהודי האמור, הבחין ר' דוב, כי פניו אינם כתמול שלשום. בשאלו לשלומו, מצא היהודי לנכון לשתפו במצוקתו כי רבה; לבטח שמעת כבוד הרב, על המשחק ההיסטורי המשמש ובא בין נבחרות ישראל לארגנטינה, אתה גם לבטח יודע את מוצאי הארגנטינאי, כך שקל לנחש עד כמה חשקה נפשי בכרטיס למשחק המדובר. אך אה-מה-מה, כי דווקא בשל היותו של המשחק כה חשוב והיסטורי, אזלו באחת רבבות הכרטיסים שהוקצאו למשחק. כך שבפועל אני כבר ימים על גבי ימים מנסה להפוך עולמות ולמצוא בכל זאת כרטיס שיאפשר בעדי להיות נוכח במשחק הגדול, לחזות בעיני בשר בהיסטוריה האמורה להתחולל על כר הדשא. ובכל זאת, כמה שלא ניסיתי וכמה להטוטים שלא הפעלתי, העליתי חרס בידי, התוצאה העגומה הנה שהכרטיסים אזלו ואינם עוד. אין כל מצב להשיג ולו כרטיס אחד בודד לאירוע המגה-היסטורי הזה.

ר' דוב שמלבד היותו איש רב פעלים לתורה ולתעודה, הוא גם יהודי ממולח שניחן בחושים עסקיים מפותחים, חש כי הנה אנה הקב"ה לידו הזדמנות חד פעמית. לעשות את הלא יאומן, לממש משהו שהוא מן האפשר רק בסיפורי חסידים או בימות המשיח, החליט להרים את הכפפה שכמו נזרקה לעומתו. הנה לך הצעתי רבי יהודי יקר, קרא לעומתו, מה אם אני מביא לך זוג כרטיסים למשחק ההיסטורי, התיאות או אז להתרצות ולהניח תפילין? היהודי ההמום שלחלוטין לא ציפה לשאלה שכזו, הגיב לאלתר; הוו בהחלט, תביא כרטיסים תקבל תפילין, הולך? היה בקולו יותר מאשר מן הגיחוך והספקנות על כמה הדבר בכלל אפשרי, וכמה רבי דוב החבדני"ק החביב הזה, לא באמת מבין על מודבר וכמה צועד הוא בעיניים פקוחות אל האבסורד שבמשימות. נו שוין, הדתיים הללו הלא לא באמת חיים בכאן ועכשיו של הריאליה, בזה אין באמת חידוש אמתי.

שוין, אבל כיוון שלא בסתם דתי עסקינן הכי, אלא בחבדני"ק שורשי אמתי, אלו הלא פקיע שמם כאנשי הבלתי אפשרי. מן יצורים קצת מוזרים המרחפים להם בעולם פנטסטי של משיח וגאולה, במציאות שבה הכול, אבל הכול בה הוא מן האפשר, שלא לומר, ריאלי כפשוטו. כך שמה פלא א"כ, שרבי דוב מיודעינו יצא לדרכו להשלמת המשימה על הצד היותר טוב ובמהירות האפשרית, כשהוא חדור שליחות ואמונה מוחלטת שהדבר בהישג ידו ממש. איך אומרים החבדניקי"ם? לכתחילה אריבער.

ואכן, נפלאות דרכי ההשגחה הפתלתלות. ר' דוב, האיש רב העצה והתבונה הזה, הצליח איכשהו לחבר קצוות במוחו הקודח. מבלי לפרט יתר על המידה, אציין כי חיש הוא העלה בדעתו שמו של איש עסקים יהודי-ארגנטינאי המעורב עד צוואר בעסקים פה בארץ הקודש, משקיע ותורם תרומה עצומה לכלכלה הישראלית וכו'. ר' דוב ניחש נכונה, כי זה האיש עשוי להיות גורם המעורב באופן קונסטרוקטיבי - דו צדדי, בהוצאתו לפועל של המשחק, לטובת וקורת רוחם של שני העמים גם יחד.

וכאן נכנס כל העניין לקדחתנות חובקת עולם. ר' דוב מצליח איכשהו להגיע אל דרג ההנהלה הגבוה של החברה שבבעלות אותו איש עסקים, אלו התגייסו לאלתר למשימה הרת המשמעות הזו, תוך כדי עירובו של איש העסקים עצמו, שבאופן אישי הרים טלפונים, לחץ ופעל במקומות הנכונים (וכן, אל תחשבו שכל זה היה כה פשוט ומובן מאליו, כלל וכלל לא!). כך שבסופו של דבר התקבלה התוצאה הרצויה; התקבלו כרטיסים, תאמינו לא או לא, זוג כרטיסים!

(זה גם המקום לציין, בבחי' 'מפרסמים עושי מצווה', שתי דמויות משמעותיות שנטלו חלק פעיל ומכריע בתהליך הזה, לבד מאותו איש עסקים בעל שם. האחד, הוא הרב שניאור דויטש - מנהל הכנסת האורחים ב'האדטיש' מקום ציונו של האדה"ז, שהוא גם גיסו של הרב שולם לפידות, המשמש כמנכ"ל חברת אי די בי בישראל. בקיצור, זה הראשון הכניס לתמונה את זה האחרון, וכטובים השניים מן האחד, פעלו הני צנתרי דדהבא ללא ליאות על מנת להשיג את הכרטיס הנכסף לאותו אדם, כאשר אותו איש עסקים עומד על גביהם ומכה על קדקודם לוודא שהדברים נעשים ומתקדמים כשורה)

קשה לתאר את השמחה והסיפוק של אותו יהודי, כאשר הוא קיבל את הטלפון המיוחל מר' דוב שלנו; חביבי, יש לך אצלי כרטיס למשחק, למעשה לא אך אחד, אלא זוג כרטיסים טבין ותקילין שרק מחכים להגיע אליך. נראה לי א"כ, שמילאתי עד תום את הצד שלי בעסקה בינינו, עכשיו יקירי, הכדור בצד המגרש שלך, תפילין, הנחת תפילין, זה כל שיש עליך לעשות.

כמובן שהפעם היהודי היה שש ושמח מאין כמותו, לבצע את חלקו בעסקה. דיל זה דיל, מה גם שלבטח עברה בראשו המחשבה, כי מעולם לא הושג סיפוק ואושר שכזה, במחיר כה פעוט. נס שיש את החבדניקי"ם המטורללים הללו (והמקושרים מקצה שמי שמיים ועד אושיות הארץ), המסתובבים לנו כך בין הרגליים ומשגעים אותנו עם הנחת התפילין שלהם. בוא א"כ מחר בבוקר, והנח לי תפילין, זכית בזה רבי, בזכות ולא בחסד.

שוין, צריך להיות לפחות אפעס חבדני"ק, בשביל להבין את גודל הרגע, מה זה אומר בשביל אדם מסוגו של ר' דוב להצליח במשימה שכזו. מה המשמעות של להניח ליהודי כה מבוגר תפילין אחרי התעקשות כה קשה לאורך שנים כה רבות. וכמה תחושה של השגחה פרטית, שהרבי שבשמו הוא יוצא כבר שנים לשליחויותיו הכבירות, כמו נמצא ומנחה אותו הדרך, עקב בצד אגודל, אתגר אחרי אתגר, יהיה הקשה והכמו הבלתי אפשרי באשר יהיה.

דא עקא, כי למרבה הצער, בערבו של אותו יום בו קיבל האיש את הבשורה המשמחת על כי הושגו לו זוג הכרטיסים המיוחלים, התקבלה החלטתה של נבחרת ארגנטינה לבטל את בואם ארצה. מה רבה הייתה מבוכתו של ר' דוב באותו הערב, לפתע כל הישגו המופלא בהשגת הכרטיס, והיותו של אותו יהודי קרוב מאי פעם להנחת תפילין, היה נראה מרוחק ובלתי רלוונטי עוד. הלילה ההוא עבר על ר' דוב בטלטלה אמתית, ה'קייס' (ההלכתי והמוסרי כאחד) של אותו יהודי, לחמוק מהנחת התפילין נראה כמו ברור מאליו, מה ערך הלא יש בכרטיס שכזה שבפועל אינו אלא כחספא בעלמא?

למחרת עם שחר, התייצב ר' דוב במשרדי אותה חברה, כמו הוא ציפה לשמוע מהר ככל האפשר על התחמקותו הצפויה של היהודי מהנחת התפילין, כך לא להניח לאשליות לרדוף אותו עוד. אבל כמו בסיפור חסידי משובח, ההפתעות אף פעם לא חדלות מלהכות. היהודי המדובר, ציפה לו דווקא בפנים מחייכות; ר' דוב, הוא אמר לו, לבטח אתה משוכנע שהנה אני הולך להתחמק מהבטחתי להנחת התפילין, אך לא, ממש לא כך כוונתי. הבטחתי לך עודנה שרירה וקיימת, כך שאין לי כל כוונה לחמוק הימנה. אתה את שלך עשית ובגדול, ועכשיו תורי למלא את חלקי כמו לא קרה דבר וחצי דבר אמש. את אנחת הרווחה של ר' דוב דומני שהיה אפשר לשמוע למרחוק.

ואכן חברים, תאמינו או לא, הנחת התפילין ההיסטורית יצאה לדרך. היהודי הניח גם הניח תפילין כדת וכדין. אך רגע לפני שהוא מבצע המצווה על גופו, מצא לנכון אותו יהודי לשתף את ר' דוב בעובדה 'קטנה' נוספת; רבי, זאת למעשה הפעם הראשונה שלי שאני מניח תפילין. אתה שומע? הפעם הראשונה. כן, פשוט לא עשיתי זאת מעולם. אתם מבינים יהודים? בזכות אותם זוג כרטיסים למשחק שמעולם לא התקיים, הגיעו באחת אל קיצן, עשרות רבות של שנים שבהן הוא היה בבחי' 'קרקפתא דלא מנח תפילין' (ביטוי תלמודי המבטא את מצבו של יהודי שלא הניח תפילין מעודו). כך שם שמיים נקרא על ראשו וכחותם על זרועו. ולא צריך להיות מאמין אדוק, ובוודאי שלא חבדני"ק משודרג פלוס פלוס כמו רבי דוב מיודענו, בשביל להבין את גודל הרגע ועוצם זוהרה של שעת חסד יהודית שכזו.

אך הסיפור חברים, לא נגמר כאן, הסכיתו ושמעו; בשבת האחרונה ישבו חבורת חסידים בהתוועדות מסורתית כדרכם בקודש, אי שם בבית הכנסת החבד"י אולי העתיק בעולם, 'צמח צדק' שבעיר העתיקה שבירושלים. בינות אותם חסידים ישב גם אותו איש עסקים-יהודי-ארגנטינאי, וכבאורח פלא, גם אותו ר' דוב יקירינו מהסיפור דלעיל. כן, לגמרי 'במקרה', הם כמו נזדמנו לפונדק חסידי אחד, בדיוק בסופו של אותו שבוע מטלטל שכזה. בעבור ר' דוב, זאת הייתה הזדמנות פז של ממש, לשתף ולגולל בקהל החסידים את הסיפור המופלא האמור, וכמובן לעלות על נס שבעתיים בפיו מפיק המרגליות, את תרומתו העצומה והייחודית של אותו איש עסקים נפלא. זה היושב עמהם ושבזכותו צלחה הדרך להגיע עד הלום, ולהניח תפילין לאותו יהודי – לראשונה בחייו!

מבלי כאמור לפרט יתר על המידה על זהותו של איש עסקים, זה הזמן לציין גם את צניעותו המופלגת. בתחילה הוא ניסה להמעיט מחשיבות תרומתו בהקשר הזה, אך ברגע מסוים, שאדי האלכוהול חלחלו בו מעט יותר והתסיסה החסידית מסביב הלכה וגברה, הוא ניאות כמו לחשוף טפח נוסף מאותו סיפור מופתי. וכה היו תורף דבריו שם;

'דעו לכם חברים, שהשבוע הפסדתי המון כסף, לא אך המון במושגים שלכם, אלא אפילו אף במושגים שלי. ממון, זמן ויוקרה רבה ששמתי אני ואחת מהחברות הישראליות שבבעלותי, על מנת להוציא לפועל את המשחק הגדול המדובר. זה באמת היה אמור להיות רגע של שיא ביחסים בין העמים והמדינות. לצערי כי רב, הכול ירד לטמיון באחת. איבתם של רבים משכנינו לישראל לצד פעולות נבזיות אחרות של אי אלו ארגונים בינלאומיים, הביאה לביטולו של המשחק, מבלי שהיה לאל ידינו לשנות את רוע הגזירה. שעות על גבי שעות בזבזתי בניסיון בכל זאת להטות איכשהו את הכף לצד חיובי. שיחות שכנוע עם מנהיגי המדינות בדרג הגבוה ביותר, לצד ניסיונות פוליטיים וכלכליים מסוגים שונים, עלו בתוהו. המשחק בוטל ואנו נותרנו עם ההפסדים והצלקות הצורבות.

אך כמים קרים על נפש עייפה ממש היו לי הדברים שלך עכשיו, ר' דוב. כמה כעת אני מבין ששום דבר, אבל שום דבר, לא הלך לטמיון. כמה הכול כמו היה אך בבחי' תפאורה לסיפור האמתי שמאחורי הקלעים. אותו יהודי שבזכות כל הסער הגדול ההוא, זכה להניח תפילין לראשונה בחייו. כמה הכול כמו מתגמד ממש לעומת ההישג היהודי הנדיר והחד פעמי הזה. וכמה לעתים אין לנו להתמקד בעוגמת הנפש זו שצפה לעומתנו על פני השטח, אלא בניסיון למצוא את המטא-סיפור, את הסיפור האמתי, העמוק והנשגב שמבעד ומעבר להכול. לא תמיד זה כמובן אפשרי, אבל הסיפור הזה הוא ללא ספק כבניין אב, להתמודדותנו בחיי היום, אם ברמה הלאומית הגדולה כמו בסיפור שלפנינו, ואם אף בחיינו הפרטיים והכמו שגרתיים ומובנים מאליהם'..

אז לחיים יהודים! וכפראפרזה לפרסומת הידועה של ה'לוטו'; אמנם לא 'זכינו' לראות את רגליו של אותו גוי שועטות בשערי ירושלים, אבל היי, יהודי אחד, אי שם בצפון הארץ, הניח תפילין לראשונה בחייו. יש משהו גדול ומשמעותי מזה?!....