הרב ישראל זלמנוביץ

נודה על האמת, כי למרות החובה המוטלת עלינו כהורים, לשבת וללמד את בנינו תורה, כצווי 'פרשה' ראשונה בקריאת שמע: 'וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם', נרתעים אנו הרבה פעמים מליזום את אותו מפגש. יש משהו מבפנים שגורם לנו לחוש קושי המרתיע אותנו מיצירת אותה שעת איכות. קיים בנו הרצון לגייס כוחות לצורך העשרת ילדינו אך יחד עם זאת קיים חשש מבזבוז אנרגיות במאמץ זה.

המפסידים הראשונים מכך הם ילדנו שלא זוכים לזמן איכותי ואינטימי עם אבותיהם ויותר מהם - אנחנו מופסדים האבות. עלינו להפנים, כי השפעה ונתינה לבנינו לבנותינו ב'שעה' של בצוותא, מעניקה לנו ההורים תעצומות של קורת רוח ואנרגיות חיוביות הממלאות את תוכן חיינו העמוס.

עלינו ללמוד מרועה ישראל הנאמן, משה רבינו, שהעניק מרוחו ביד רחבה ונדיבה לשבעים מזקני ישראל: כנזכר בפרשתנו פרשת בהעלותך: '...וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣...' גם אם גרע משה ממלא רוחו, עשה זאת בעין טובה והאציל מרוחו על תלמידיו. גם אנו נדחיק עמוק את חששותינו וננצל את הזכות הגדולה שניתנה לנו לתת ולהעניק לתלמידנו וילדינו.

העם, במקום להתכונן רוחנית לכניסה לארץ המובטחת בוחר לבכות ולהתאונן

בקושי חלפה לה שנה מאז יציאת בני ישראל ממצרים, עומדים עם ישראל בצפייה דרוכה לקראת כניסתם לארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש.

אך אווי, במקום לשוש ולשמוח ולהכין עצמם לקראת המעמד הגדול- מדרך כף רגליהם על אדמת הקודש, רגעים נשגבים נעלים ורוחניים... במקום זאת, קומץ מהעם מתחיל לעלות טענות ומענות:

'וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י ה'... וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר... וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ ...'
מבאר רש"י בשמם של חז"ל מי היו אותם מתאוננים?

'ויהי העם כמתאננים - אין העם אלא רשעים'.

כמתאננים - אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום'.
מבאר המדרש אגדה מי הם אותם מתאוננים ומי אותו אספסוף ולמה עלתה תאוותם?

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת בהעלותך פרק יא

'ויהי העם כמתאננים. כמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחורי הקדוש ברוך הוא, שאין
כמתאוננים אלא לשון עלילה, ... רעה עשה לנו המקום שהטריחנו ללכת שלשת ימים רצופים, והקב"ה לא עשה אלא לטובתם, כדי שיכנסו לארץ מיד, ואלו חשבו לרע, לפיכך היה רע...'
'והאספסף אשר בקרבו, אלו ערב רב שעלה עמהם ממצרים'.
'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. וכי חנם היו אוכלים והלא תבן לא ניתן להם חנם, ודגים היו אוכלים חנם, אלא מה הוא חנם מן העריות'.
העם, במקום להתמלא באור ושמחה של מצווה, (דווקא אז מתעורר 'הבעל דבר'- כמו בכל שמחה, לצערנו) מתחיל ריב ומדון, רחש ובחש של תלונות ומענות, קול בכי של העם לפני ה' ומשה. כיצד מגיב משה?

באותו מעמד תשש כוחו של משה...

התורה מרחיבה בתיאורה את הקושי של משה רבנו הרועה הנאמן, להכיל את תלונות המתאוננים והמתאווים:

'וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו ... וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע..ף. וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי...הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ... לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי... וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג וגו'

דברי הכתוב האחרונים שציטטנו: '...וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י... מופעים הדברים בלשון נקבה. משה פונה אל בורא העולם בנמיכות רוח ותשישות לאחר שנגלים לפניו צפונות מחשבותיו של ה' וכך מבאר רש"י:

ואם ככה את עשה לי - תשש כחו של משה כנקבה כשהראוהו הקדוש ברוך הוא הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם ...' משה לא יכול לשאת את העתיד פורענות גדולה עלולה להתחולל ולהתרגש על עמו שהוציא מארץ מצרים, דבר שמתיש את יכולת משה לשמש כמשפיע, כזכר ותשש כוחו כנקבה, כמקבל ולא מנהיג.

וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם – משה קבל עזרה בנשיאת העול בהנהגת העם.

משה אכן נענה לפנייתו ובקשתו ומקבל עזרה וסיוע:

'וַיֹּ֨אמֶרה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ'.

במעמד זה מתרחשים שני דברים: משה מקבל סיוע של שבעים זקנים שישאו כתף אל כתף עם משה רועה ישראל, את צאן מרעיתו הלא הם בני ישראל עם זאת עליינו לדעת בזה גם הזדמנות לגמול עם שוטרי ישראל שהוכו והושפלו בשעבוד במצרים.

וכך מובא במדרש רבה
וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה (/שמות/ ה'). אתה למד שהיו כשרים והיו מוסרים עצמם על ישראל וסבלו מכות כדי להקל משאם מעליהם, ולפיכך זכו לרוח הקדש, שנאמר: אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו (במדבר יא). אמר הקדוש ברוך הוא: הן לקו עליהם - לפיכך יזכו לרוח הקדש ונתנבאו נביאים עליהם.( שמות רבה פרשת שמות פרשה ה')

אותם שבעים זקנים זוכים להאצלת רוח נבואה מאת מנהיגם משה רבנו, למה היה דומה באותה שעה משה כשמאציל מרוחו?
ו
ַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים כמדליק נר מנר - פירושים שונים במדרש

חז"ל משווים לאותו מעמד מחונן של האצלת רוח הרבי לתלמידיו המסורים כמי שמדליק נר מנר. כמו שאור הנר אינו נפגם ואינו מתמעט כאשר מדליקים ממנו נר אחר, אותו דבר אין רוחו של משה רבינו מתחסרת בעת האצלת רוחו לתלמידיו שבעים הזקנים.
עלינו לתת את תשומת לבנו לשוני הקיים בעניין פרשנות דמותו של דומה משה באותה עת של העברת רוחו.

המדרש הראשון - ספרי במדבר:

'...וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם - למה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה ודלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר אורו כלום כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום'(פרשת בהעלותך פיסקה צ"ג)

המדרש השני - מדרש אגדה

'... וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ - כמדליק נר מנר ואין חסר מן המאור כלום'(מדרש אגדה במדבר פרשת בהעלותך פרק י"א)

המדרש השלישי - מדרש רבה

שמא חסר משה מנבואתו כלום? לאו! למה הדבר דומה? לנר שהיה דולק והדליקו ממנה כמה נרות ואור דליקתו לא חיסר אף כאן משה משלו לא חיסר כלום שנא' (דברים לד) וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה.( במדבר רבה (וילנא) פרשת בהעלותך פרשה ט"ו)
עלינו לערוך דיוק בשלושת המדרשים:

'מדרש ספרי'(הראשון שהבאנו), לא מסתפק רק בהמחשה שהאצלת רוחו של משה דומה למדליק נר מנר, אלא ממשיל זאת לנר העומד על גבי מנורה, בשונה מ'מדרש אגדה' המסתפק רק במשל של הדלקה מנר לנר.

בנוסף המדרש השלישי, 'מדרש רבה' כלל לא נותן המחשה אלא פותח בשאלה: 'שמא חסר משה מנבואתו כלום'? כלומר: מפתיחתו בשאלה מעורר כאן המדרש שאולי חסרה רוחו של משה, בעת האצלת רוחו לזקנים? אך בסיום דברי המדרש הננו מקבלים התייחסות ומענה: 'אף כאן משה משלו לא חיסר כלום שנא' (דברים לד) וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה', כלומר: המדרש טוען כי הסיבה שלא חסרה מרוחו של משה, כי מדובר כאן בנביא אחד ומיוחד- משה רבינו שלא קם כמותו!

האם בכל מקרה שמשה העניק מרוחו לא חסר כלום?

בהאצלת רוחו של משה כן נלקח מרוחו של משה
מדרש רבה מביא משל שמתוכו נלמד שאכן בהאצלת רוחו של משה, שבעים הזקנים נגבה חלק מרוחו של משה! וכך מובא במדרש:

אף במנוי הזקנים כתיב שם ירידה, למה הדבר דומה?

למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר ונתן לו שכר השמירה אחר זמן א"ל השומר:' איני יכול לשומרו כולו לבדי אלא הבא עוד אחרים שישמרו עמי! אמר לו המלך: נתתי לך את הפרדס כולו לשומרו וכל פירות שמירתן לך נתתי ועכשיו אתה אומר: 'הבא לי עוד אחרים שישמרו עמי!' הריני מביא אחרים שישמרו עמך והוי יודע: שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכר שנתתי לך משם הן נוטלין שכרן! כך אמר הקדוש ב"ה למשה: כשאמרת - 'לא אוכל אנכי לבדי לשאת' אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני נתתי בך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי מבקש אחר כדי שנתייחדת אתה באותה גדולה ואתה מבקש אחר?! תדע! שמשלי אינן נוטלין כלום אלא (במדבר יא) ואצלתי מן הרוח אשר עליך(במדבר רבה פרשת בהעלותך פרשה ט"ו)

כן, על פי דברי המדרש משה אכן משלם מחיר על בקשתו ונלקח ממנו ממלא רוחו כאשר האציל ממנו לתלמידיו, שבעים הזקנים!

ראינו שינן דעות לכאן ולכאן האם נפגמה מלא רוחו של משה בעת האצלת רוחו הטובה והקדושה לתלמידיו. יש סוברים שלא נפגמה כי הדבר נמשל להעברת אש מנר לנר, אך ישנם הסוברים שאכן נפגמה והתמעטה רוחו של אביר הניבאים!

על מנת לבאר את הדברים נביא את דבריו הקדושים של הרבי בליקוטי שיחות כרך ח' מתורגם עמ' 77

'וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו' - כמדליק נר מנר 'וְנָתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖' - כמערה מכלי לכלי
כותב הרבי" הוכחה נוספת לכך שעל ידי השפעה רוחנית אפשרית פגיעה אצל המשפיע, הדבר נלמד מלשון הכתוב: '... עָלָ֑יו...'(במדבר פרק כ"ז פסוק כ'), שהוא ציווי למשה לתת מ'הודו' לתלמידו ויורשו יהושע.

ממשיך הרבי- מכך שהתורה משתמשת במטבע הלשוני:'וְנָתַתָּ֥ה', בדיוק כאדם כמעניק מתנה לזולתו... על ידי נתינתו מהודו ליהושע אכן נגרע משהו בחלקו של משה, כדיוק לשון המדרש: '...וסמכת את ידך עליו כמדליק נר מנר ונתת מהודך כמערה מכלי לכלי..'(במדבר רבה פרשת פינחס פרשה כ"א) רק באופן של - 'וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו' הרי כמדליק נר מנר.
עלינו לדעת את רמת הידע והיכולות הקוגניטיביים של תלמידנו וילדנו וכך נקל על יכולות הבנתם והשכלתם

ממשיך ומבאר הרבי בדבריו(היוצא ומשתמע מדבריו)
– אם השכלתו ויכולותיו הקוגניטיביים של התלמיד והבן בשלים דיו, אזי רבו יכול להסתפק בהשכלה הקרובה יותר אליו – אל הרב והוא ישתמש בדוגמאות מופשטות ו'גבהות' הקרובות לעולם השכלת הרב. ערך השפעה במקרה זה הינו כמשל: 'כמדליק נר לנר' שאין על המשפיע ,הרב להרחיב ולהוציא אנרגיה וכוחות שכליים ולא נגרע מרוחו. כמו שהיה בעת האצלת רוחו של משה אל הזקנים. כדברי המדרש 'הספרי' לעיל- שדומה הדבר לנר העומד על מנורה ומאיר למרחוק ואין צריך הרב ל'הוריד' יתר על המידה את השכלתו (של הרב) 'למטה בשימוש משלים על גבי משלים כי אור הנר העומד על גבי מנורה מאיר למרחוק.
- אולם אם השכלתו וידע העולם ויכולותיו השכליים של התלמיד אינם עתה מסוג ה'עולם' המושגים שהרב אמור עתה ללמדו, אזי הדבר מצריך את רבו לנדוד 'ולרדת' ל'עולם' הידע של תלמידו. נאלץ הרב להשתמש במשלים מ'עולמו' של התלמיד. ועל כך התייחס המדרש לעיל שאין הנר מצוי על מנורה, ויש לטלטל את הנר-למקום ה'חשוך' שאין אור הנר מגיע לשם. אז, אור שכלו של הרב, חכמתו והשכלתו לירד למקום ידע ה'עולם' של תלמידו, 'כמערה מכלי לכלי', כמו שנחסר מהכלי המערה, כך מעמדו הרוחני והשכלתו של הרב של הרב נפגעת.

אם משה רבנו לא חס על מעלתו הרוחנית והאציל מרוחו לתלמידיו גם אנו לא נחוש על זמנינו ונאציל ואף ניתן מרוחנו לילדינו

עלינו לדעת כי לא רק בגלל מצוות ו'שננתם', עלינו למצוא את העת והזמן ליישב וללמוד עם ילדינו אלא בכך נרבה בהם אהבה וקירבה בינם לבנינו, חוט של קישור שילך יתעבה וישתכלל עם הזמן.

גם עם הלימוד שלנו מצריך מאתנו הוצאה של און וכוח, לא נתעצל ונעשה את שליחותנו כהורים מתוך שמחה נייחד זמן איכותי לשבת בצוותא איתם על מנת להעניק לעזור ולסייע ליקר לנו ביותר, נזכור: עלינו לא רק להשפיע, אלא עלינו בעיקר להאזין ולהקשיב להם...