מספר החוזר הרב יואל כהן:

היה זה בשנת תשכ"א, אז חל חג השבועות ביום ראשון בשבוע (ובחו"ל – גם ביום שני, כקביעות שנה זו). בשבת שלפני החג, ה' בסיון, התארח אצלי יהודי מארץ-ישראל. בסעודת ליל שבת, תוך כדי שאנו מדברים, הוא סיפר שלא מזמן הוא ביקר ביפן.

כששמעתי את הדברים קלטתי, שבמהלך ספירת העומר הוא חצה את קו התאריך. הסטתי את תשומת ליבו לכך שיש שאלה הלכתית גדולה בנוגע לקביעת היום-טוב של חג השבועות לגביו. באחת השיחות של התוועדות חג השבועות שלפני כמה שנים, הרבי דיבר על כך שכיוון שספירת העומר היא חיוב על כל אחד ואחד בפרט, הרי שלכל אחד יש את ספירתו הפרטית.

לפי זה, יהודי העובר את קו התאריך באמצע הספירה, עליו להמשיך לספור לפי ספירתו למרות שכל בני המקום בו הוא נמצא אוחזים בספירתם יום אחד אחורה או קדימה. ומכיוון שקביעות חג השבועות אינה קשורה לימי החודש אלא אך ורק ליום החמישים לספירת העומר, וכלשון הכתוב (ויקרא כג, טז-כא): "תספרו חמישים יום והקרבתם וגו' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש", אם-כן קביעות היום-טוב של שבועות של יהודי זה שעבר את קו התאריך תהיה יום אחד לפני (או אחרי) חג השבועות של כל שאר אנשי המקום בו הוא נמצא (בשונה מחג הפסח לדוגמה, שתלוי אך ורק בתאריך הלוח היהודי – ט"ו ניסן).

הרבי לא דיבר אז על העניין הלכה למעשה, אבל היה ניכר שלזה נוטה דעתו.

לפי שיטה זו, אותו יהודי שהגיע מיפן לארצות-הברית, היום-טוב של שבועות שלו אינו ביום ראשון אלא באותה שבת ה' בסיון.

הסברתי את הדברים לאורח, ואמרתי לו שלפי עניות דעתי עליו לחזור ולהתפלל תפילת ערבית של שבת ויום-טוב, וכן לעשות קידוש פעם נוספת ולהזכיר את עניין המועד. אלא כיוון ששיטת הרבי לא הייתה ברורה די הצורך באותן שנים, אמרתי לו שכדאי להשתדל לשמוע מפורשות מהרבי את דעתו בעניין. הצעתי לו, שלמחרת ביום שבת, יחכה עד סיום המנין של הרבי, אז הרבי עובר בין האנשים בצאתו מבית-הכנסת ואומר לסובבים "גוט שבת", ובהזדמנות זו יאמר לרבי שתי מילים: "הייתי ביפן".

הוא עשה כהצעתי, ועמד בצד השביל בו עובר הרבי, וכיוון שרציתי לראות כיצד יגיב הרבי עמדתי גם אני על ידו. הרבי עבר ובירך את הנוכחים "גוט שבת" כהרגלו, ואותו יהודי אמר לרבי "הייתי ביפן".

מיד, ללא כל שהיות, חזר הרבי ואמר לו: "גוט שבת, גוט יום-טוב".

הרבי המשיך צעד אחד קדימה, אך מיד נעצר וחזר והסב את פניו לאחור ואמר לו: "א פריילכער קבלת התורה" (קבלת התורה בשמחה).

היהודי ההוא לא הבין כל כך מה שקרה, אז הסברתי לו שיש לו פסק-דין ברור שעליו לחוג ביום זה את חג השבועות.

כשלעצמי, התפלאתי מאוד על כך שהרבי הוסיף ובירך אותו בברכת "א פריילכער קבלת התורה": אמנם קביעות היום-טוב של שבועות הוא ביום החמישים לספירה הפרטית, אבל יחד עם זאת פסק אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך (או"ח סימן תצד) שאת המילים "זמן מתן תורתנו" שאומרים בנוסח התפילה ניתן לומר רק ביום ו' בסיון, תאריך נתינת התורה, ואילו בזמן הבית שהיו מקדשין את החודש על-פי הראייה וייתכן שיום החמישים לעומר יחול בה' בסיון או בז' בו (תלוי האם ניסן ואייר מלאים או חסרים כמבואר בגמרא ר"ה ו, ב), אזי בקביעות שכזו לא אומרים "זמן מתן תורתנו" שהרי אין זה זמן נתינת התורה (אלא שבזמנינו, בקביעות על-פי הלוח, ניסן הוא תמיד מלא ואייר תמיד חסר אם-כן חג השבועות חל תמיד בו' בסיון ולכן תמיד אנו אומרים "זמן מתן תורתנו").

ונמצא, שחג השבועות, יום החמישים, אינו קשור לכאורה לזמן נתינת התורה, דבר שאירע בתאריך ו' בסיון, אם-כן יהודי זה שעבר את קו התאריך ויום החמישים שלו הוא בה' בסיון, אין שייך אצלו עניין קבלת התורה בחג השבועות שלו, ומדוע אמר לו הרבי "א פריילכער קבלת התורה"?

בלילה, לאחר תפילת ערבית, מסרו לי מהמזכירות שהרבי קורא לי. נכנסתי מיד לרבי והרבי שאל אותי האם היהודי ההוא מתאכסן אצלי, ואמרתי לרבי שכן. הרבי אמר, שצריך להדריך אותו כיצד לנהוג והחל לפרט מה עלי לומר לו. עליו להתפלל ערבית של חול (כי היה בן ארץ ישראל ונוהג יו"ט אחד שכבר היה אצלו בשבת כנ"ל), להבדיל כמו במוצאי-שבת רגיל, אלא שכיון שמתארח אצלנו ואנו חוגגים הלילה את היום-טוב, אזי בשעת ברכת "בורא מאורי האש" בהבדלה לא יקרב את הידיים לאש.

למחרת בבוקר, ביום ראשון, עליו להניח תפילין.שאלתי את הרבי האם עליו להניח בברכה, והרבי ענה בבת-שחוק: "אצלי מונח שעל-פי דין צריך להניח תפילין, ואם על-פי דין צריך להניח, זאת אומרת שהקב"ה ציוה אותו על כך ועליו לומר "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו"...

לאחר כל זאת שאלתי את הרבי האם היה צריך לומר בתפילות השבת את הנוסח "זמן מתן תורתנו".

הרבי אמר: "הרי יש פסק-דין בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן"?. כלומר, הרבי אישר את הדברים שאת נוסח "זמן מתן תורתנו" הוא לא היה צריך לומר בשבת. דבר זה רק חיזק אצלי את הפלא מדוע הרבי כן איחל לו "א פריילכער קבלת התורה", הרי יום ה' בסיון אינו זמן נתינת התורה וקבלתה?

כרגיל בימים-טובים, ביום השני של החג לקראת סוף היום, נטל הרבי את ידיו לסעודה וערך התוועדות. באחת השיחות החל הרבי לדבר על כך שבתוכן הרוחני של מתן-תורה יש שני עניינים: יש את התגלות התורה שקשורה עם התאריך ו' בסיון, ויש את התגלות התורה שבאה לאחר ההכנה של מ"ט הימים של ספירת העומר.

הדברים מבוססים על המבואר באריכות במאמרי חסידות, שמ"ט ימי העבודה של ספירת העומר 'ממשיכים' גילוי אלוקי שבערך עבודתו של האדם, ואחר-כך מתגלה מלמעלה, ביום החמישים, שער הנו"ן שלמעלה לגמרי מערכם של הנבראים – בחינת התורה שניתנה מסיני מעצמותו של הקב"ה. אלא שבשיחה זו חידש הרבי, שבתורה שלמעלה מערך הנבראים שניתנה בסיני, בה עצמה יש שתי דרגות:

יש עניין שאינו קשור כלל לעבודת האדם והוא קבוע ועומד לכל ישראל כאחד, בלי שום הבדלי דרגות בהכנה לקבלת התורה. עניין זה קשור לתאריך ו' סיון, ועליו אנו אומרים בתפילה "זמן מתן תורתנו"; ויש עניין בתורה, שעל-אף היותו למעלה מערך הנבראים, בכל זאת יש לו שייכות כלשהי לעבודתם, ולכן התגלותו היא בסיום עבודת ההכנה אליו. עניין זה מתגלה ביום החמישים לספירתו הפרטית של כל יהודי, אז הוא מסיים את עבודת ההכנה לקבלת התורה (תוכן הדברים נדפס בליקוטי שיחות חלק ג' פרשת אמור ובהערה 23 שם).

כששמעתי שיחה זו קיבלתי תשובה לשאלתי. עתה הבנתי היטב את הנהגתו של הרבי באותה שבת. אז התבהר לי מדוע בכלל הזכיר הרבי את קבלת התורה ומדוע חילק זאת לשני עניינים: בתחילה אמר הרבי "גוט שבת, גוט יום-טוב" ולא הזכיר כלל את מתן-תורה. זאת כיוון שיום ה' בסיון אינו יום מתן-תורה והדין הוא שאין אומרים בו "זמן מתן תורתנו"; רק אחר-כך, כדבר בפני עצמו חזר ואמר "א פריילכער קבלת התורה". זהו עניין נוסף שקיים רק ברוחניות העניינים ולכן זה נאמר כהוספה וכדבר חידוש.

סיפור זה הוא דוגמה אחת מני רבות לדייקנות המופלאה בהנהגתו של הרבי: כל פרט וכל תנועה מכוונים גם על-פי ההלכה וגם על-פי שורשם של הדברים ברוחניות.

צפו בסיפור כפי שמספרו החוזר ר' יואל כהן לחברת המדיה החב"דית jem.