הרה"ח ר' אלכנסדר לוקצקי הכהן ז"ל אשר נפטר בפתאומיות בשבת מדום לב, היה מראשי פעילי היהדות המחתרתיים במוסקבה בשנות השמונים.
באותן השנים, הוא עמד בראש הקמת מקווה הטהרה המחתרתי בבית הכנסת "מארינה ראשצע", בפרשייה מרתקת ומופלאה של מסירות נפש, בהנחיית הרבי:

הקמת מקוואות טהרה

"מסוכן" יותר מבית הכנסת...
ברוסיה הסובייטית של ימי שלטון הקומוניזם, מקווה טהרה כשר היה נדיר הרבה יותר מבית-כנסת. סדר העדיפויות הבלתי רשמי של ה"יבסקציה", המחלקה היהודית בקג"ב קבע, ש"חדר" ומקווה יותר "מסוכנים" מבית כנסת.
על סגירת המקוואות ברוסיה בידי הקומוניסטים, מסופר ב"תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית":
"...בשנים תרפ"ו-תר"ץ, התחילו להחרים גם את המקוואות שבכל עיר ועיר, בנוסף לסגירת בתי-הכנסת האחרונים.

"כבר סופר על סתימת מקוואות רבים בימי המלחמה והפרעות, ועל העניות הגדולה ששררה לאחר תום המלחמה. בהתאמצות נועזת ובכוחות על-אנושיים הצליחו לבנות את המקוואות מחדש, בעזרת וזירוז הרבי הריי"צ על-ידי משלוח עזר כספי ועל-ידי כתיבת מכתבי התעוררות לכל עיר ועיר בנושא בניית, תיקון והחזקת המקוואות. במשך השנים תרפ"ג-ו בנו ותיקנו מקוואות בהרבה עיירות ישראל שברחבי רוסיה, אמנם בשנים תרפ"ה-צ החרימה אותן הממשלה אחת לאחת, סתמה והרסה אותן. וכל התנגדותם של התושבים לא הועילה ביום עברה.

את המצב בשנת תרפ"ח מסכם ה"ר יעקב זכרי' מאסקאליק, באגרת שכתב אל הרבי הריי"צ :
"פוסלים מקוואות בכל אתר ואתר. גם על בתי כנסיות גם כן הרבה גזרות לסגור. אפשר כדאי שיגזרו תענית ציבור אצלכם על צרות ישראל.
"ה"ר יעקב זכרי' הנ"ל היה נוסע באותה תקופה מעיר לעיר. בכל מקום היה מברר, בין השאר, על מצב המקווה בעיר וכותב על כך לרבנו בריגא. גם ה"ר בנימין גורודצקי, שליח רבנו לקייב וסמוכותיה, היה נוסע ממקום למקום ומדווח באיגרותיו אל רבנו על מצב היהדות בכלל ועל מצב המקוואות בפרט. כך היו עוד כמה מאנ"ש נוסעים מעיר לעיר, בעיירות הסמוכות למקום מגורם, ומדווחים על המצב אל רבנו. וכך נאסף אצל רבנו מידע על מצב המקוואות בכ-150 עיירות ברחבי רוסיה".

מסירות נפש על הטבילה
המצב לא השתפר בהרבה גם במשך עשרות השנים שלאחר מכן. מקווה טהרה היה נדיר ביותר. ובמקומות המעטים שבהם כן פעל מקווה כשר, היה זה במבנה נסתר, ללא תנאים מינימליים והטבילה בחורף, בקור מקפיא, היתה כרוכה בסכנת נפשות.
בדברי הימים של אותה תקופה מסופרים סיפורים מפליאים על מסירות הנפש למען הטבילה במקווה.

הרבי מורה להקים מקווה ב"מארינא ראשצע"
על פעילות לבניית מקווה טהרה בהוראת הרבי בבית-הכנסת "מארינא ראשצע" במוסקבה, וגם בערים נוספות ברחבי בריה"מ, בימים שהשלטונות רדפו כל סממן דתי, מספר הר' אלכסנדר (סאשה) לוקצקי לעורך הספר "דיעדושקא":

ר' אלכסנדר, היה אחד הפעילים המרכזיים במוסקבה בשנות השמונים. ר' אלכסנדר התקרב ליהדות בראשית שנות השמונים על ידי חסידי חב"ד במוסקבה, הרב גרשון (גרישה) רוזנשטיין ע"ה, הרב געטשע ווילנסקי ע"ה, ויבדל"ח הרב מרדכי שי' ליפשיץ.

וזה סיפורו (בתוספת מספר פרטים, אותם סיפר הרב גרשון גרוסבאום לעורך הספר):
במקצועי אני מהנדס מזון ומאז שהוכרתי כ'סירובניק' ופוטרתי, עבדתי בעיקר כאיש תחזוקה. בוקר אחד, בראשית חודש אב תשמ"ו, הגיע למוסקבה הרב גרשון גרוסבאום, שהוא מומחה ידוע בענייני מקוואות (הרב גרוסבאום היה אמור להגיע למוסקבה כמה חודשים קודם לכן, אולם בחודש אפריל אותה שנה אירע "אסון צ'רנוביל", ובעקבות זאת הוא דחה את נסיעתו. רק לקראת חודש אב הרבי אישר לו לנסוע לרוסיה).

"הרב גרוסבאום, שהגיע לרוסיה כשליח מטעם "עזרת אחים", אמר לי בערך כך: "הרבי שלח אותי לכאן לבנות מקווה במארינא ראשצע, והרבי הורה להתחיל בעבודה לאלתר". הנהלת "עזרת אחים" גם שלחה עמו מוצרי אלקטרוניקה יקרים, שהייתי אמור למכרם ובכסף שאקבל בתמורה אשתמש להוצאות הבנייה.
נותרתי המום. אין צורך לומר שבניית מקווה ב"מארינא ראשצע" שבבירת רוסיה, היה צעד של מרידה גלויה נגד המלכות. שאלתי אותו, איך אתחיל בבנייה ובמיוחד שמדובר בתשעת הימים? תשובתו הייתה כיוון שהרבי הורה להתחיל לבנות את המקווה לאלתר, הרי שצריך להתחיל לבנות דווקא לפני תשעה באב.

"התחלתי לחשוב על העניין בצורה מעשית. איך אתחיל בעבודה תוך ארבעה ימים? איך אשיג חומרי בנייה ברוסיה הקומוניסטית ומנין אשיג צוות פועלים מקצועי? לא היו לי שום אמצעים ולא הייתה במארינא ראשצע שום תשתית כלכלית או מקצועית לבניית המקווה.
אבל ר' גרשון נשאר בשלו. "עליך לדעת, שאם הרבי אמר כך יהיה. ובנוסף לכך המקצוע שלך מתאים מאוד לבניית המקווה". ר' גרשון לימד אותי במשך כמה שעות את עיקרי היסודות ההלכתיים של בניית מקווה. ישבנו יחד ועיבדנו תוכנית בסיסית להקמת מקווה מתחת לפני הקרקע במארינא ראשצע.
למען האמת, כשנה לפני כן עלה הרעיון הנועז אצל ר' גרשון רוזנשטיין. הוא דיבר עמי על כך, אבל העניין הלך ונדחה מסיבות שונות. מאוחר יותר סיפר לי ר' גרשון רוזנשטיין שהרבי שלח כבר לפני כן הוראות כלליות בנושא המקווה.

"מופת" בתחילת הבנייה
לאחר שהשלמנו את תוכנית המקווה, סיכם עמי ר' גרשון גרוסבאום שניפגש שוב למחרת, ואחר עזב את מארינא ראשצע והשאיר אותי לבד, נתון למחשבות ותוכניות. נעמדתי בפינה בבית-הכנסת ושפכתי את לבי לפני בורא עולם שיסייע בידי.
סיימתי את תפילתי ובשעה ארבע אחר הצהריים, הלכתי לביתי. מחוץ לחצר בית-הכנסת שוטטו אותה שעה כמה רוסים, ממתינים לפתיחת חנות משקאות חריפים סמוכה. עמדתי כבר לסגור את שער החצר, כשמבטי נתקל באדם שהיה לבוש כפועל בניין. מייד הבזיק בי רעיון ופניתי אליו בשאלה: "האם אתה רוצה להרוויח הרבה כסף?"

"מובן שהוא ענה בחיוב. אמרתי לו שאני חייב לבנות במהירות חדר מסוים, והצעתי לו הצעה מפתה: אם ישיג עבורי עשרה פועלים שיבצעו את העבודה במהירות הדרושה, אשלם לכל אחד מהם סכום נכבד וגם אוסיף לכך בקבוק וודקה...
תוך חצי שעה היו במקום חמישה עשר איש שהגיעו עם כלי העבודה שלהם. לא בזבזנו רגע. כל אותו לילה חפרנו בקרקעיתו של אחד החדרים בבית-הכנסת בור בנפח הדרוש.
בבוקר שלמחרת, מגיע לבית-הכנסת הרב גרוסבאום ושואל אותי: "נו, כבר חשבת על איזה רעיון?" במקום תשובה פתחתי לפניו את דלת החדר שבקרקעיתו חפרנו, ועצרתי אותו ברגע האחרון מנפילה לבור. כשראה את החפירה קפא על מקומו בתדהמה...

"אבל אז צצו בעיות חדשות, כמעט כל שעה. קירות אותו חדר היו עשויים מעץ. בתפקידם החדש ככותלי מקווה היו צריכים להכיל צנרת של מים והיה צריך לבנות אותם מחדש מאבן ובטון. ואם בכך לא די, הרי מרכז גדול של הק.ג.ב. שוכן בדיוק מול בית הכנסת, ומחלקה מיוחדת של הק.ג.ב. ("המחלקה הדתית לשמירת מוסדות דת") הייתה מבקרת לעתים תכופות בבית-הכנסת. היה ברור שאנשי המחלקה הזו ימנעו את המשך הבנייה.
בדיעבד, התברר שהעובדה שהרבי קבע את ו' באב כמועד התחלת הבניה הייתה ממש "מופת". בדיוק באותו יום יצאו כל אנשי המחלקה הזו לחופשת הקיץ שנמשכה כמה שבועות, וכך הוסר מאיתנו בדרך פלאית מכשול מרכזי. גם גבאי בית-הכנסת "מטעם" נסע לחופשה ובכך ירד החשש להלשנה.

"חופש לעבוד יש, אבל איך משיגים כמות גדולה של בלוקים, מלט וכו' בתוך מספר ימים? גם כאן הגיעה הישועה ממקום בלתי צפוי. ידיד אישי שלי בשם ר' שלום ינטובסקי, ממתפללי בית הכנסת, שהיה נכה-מלחמה, ובתור שכזה זכה לפריבילגיות מיוחדות, שביניהן קיצור תקופת ההמתנה לקבלת אישורי בנייה. אנשים שכמותו לא נאלצו להמתין שנתיים אלא שנה אחת בלבד...

"ר' שלום סיכן את עצמו ומסר לי את כל המסמכים שלו. התפללתי שהעניין יסודר איכשהו ויאמינו שאני הוא זה שהמסמכים שייכים לו, וניגשתי למפעל של חומרי בניה. כשהגעתי לשם שמחתי לגלות שהמנהל יצא לחופשה וממלא-מקומו היה רוסי, שראיתי עליו מיד שניתן לעשות עמו עסקים... חוץ מהתשלום על חומרי הבניין, נתתי לו סכום הגון והלה חתם מיד על מסמכי שחרור הלבנים. כעבור שעתיים כבר מילאתי בלבנים סמיטריילר שלם עם שני קרונות נגררים, ועוד באותו לילה המשאית והנגררים הגיעו לרחוב שלפני מרינה-רושצ'ע.

"המשאית חסמה את כל הרחוב וחששתי שפקידי הק.ג.ב. ממול ישימו לב לנעשה. גייסתי מיד את כל הפועלים, ארגנתי קבוצה נוספת של פעילים יהודים, ושתי הקבוצות העבירו את הלבנים (חלקם יועדו גם לשיפוץ בית-הכנסת) מיד ליד עד לתוככי הבניין. למחרת בבוקר כבר לא היה זכר לפעילות שנעשתה שם בלילה, הלבנים היו מאוחסנות בתוך הבניין.
כך הייתה לי תוך יומיים בלבד כל כמות הלבנים שהייתה דרושה לבנין המקווה – נס של ממש ברוסיה של אז! והפועלים שהוזמנו לבוקר החלו בעבודה.

"יחד עם הפועלים, הכנתי במהירות את תבניות היציקה והברזל, הכנסנו בתבנית את הצנרת ויצקנו את רצפת הבטון ואת הקירות לבור המקווה, וכך היה לנו שלד מוגמר. באותה דרך בערך השגתי גם את שאר כל החומרים שהיו דרושים לבנייה...
לא חסכנו בהוצאות כדי להפוך את המקום לנאה ואטרקטיבי, ולבסוף עמד המקווה על תילו יפה ומהודר.

מקוה ב-16 ימים
כל תהליך בניית המקווה מתועד ביומני לפרטיו, וכך אני יכול לציין את התאריכים המדויקים: בניית המקווה נמשכה כחודש בלבד, וכשנוריד את ימי השבתות ועוד כמה ימים שבהם לא עבדנו מסיבות שונות, נמצא שכל הבנייה ארכה 16 ימי עבודה נטו!
בי"ג באלול תשמ"ו הושלמה בניית המקווה.

"על פי הוראת הרבי נשלח על-ידי "עזרת אחים" הרב משה פוזן מלונדון להכשיר את המקווה ולבדוק את מצב המקוואות ברוסיה. כל שנותר לנו היה להמתין לגשם הראשון.
כאשר ירד הגשם והרווה את הארץ ואת בור ה"אוצר" של מי הגשמים, הספיקה אשה אחת לטבול במקווה. למחרת הגיעו סוכני הק.ג.ב. וגילו את המקווה!

סוכני הק.ג.ב. סוגרים את המקווה
סוכני הק.ג.ב. ראו בבניית המקווה פריצת דרך וחששו מפני התעוררות החיים היהודיים בברית המועצות. והאמת היא, שהסובייטים צדקו בהחלט. במבט לאחור, הביאה המקווה ב"מארינא ראשצע" להתעוררות יהודית גדולה במוסקבה, ובמספר ערים נוספות ברוסיה התעוררו יהודים לבנות מקוואות.
אנשי הק.ג.ב. קראו לי לחקירה, והודיעו לי שבית-הכנסת כולו ייסגר ביום חמישי בלילה. עדיין לא חשדתי בכוונות שלהם. הם סגרו את בית הכנסת ביום חמישי ופתחו אותו למתפללים הקבועים רק לקראת כניסת השבת, וכשנכנסתי חשכו עיניי: הם סגרו על מנעול ובריח את הכניסה לחדר שבו בנינו את המקווה ואטמו גם את החלונות.

"לבי ניבא לי שחורות אבל המתפללים ניסו להרגיע אותי. מיד לאחר צאת השבת פרצתי את אחד החלונות ונכנסתי למה שהיה המקווה. לתדהמתי גיליתי שאין מקווה! הם מילאו את כל שטח המקווה בחול-ים, יצקו עליו רצפת בטון בעובי 5 ס"מ וציפו את הבטון ברצפת עץ חזק ומשובח בגובה פני הקרקע! באותו רגע החלטתי שהרצפה היפה הזו עוד תצפה את משטח קריאת התורה באולם בית-הכנסת...
אך בינתיים היה עלי לפעול בנחישות ובשכל: בבוקר יום ראשון הראיתי לכל המתפללים מה עשו אנשי הק.ג.ב. וחשבתי לצלם זאת ולפרסם בעיתונות העולם, איך מתנהג "משטר הצדק והיושר" הקומוניסטי.

"המצב ישתפר מאליו"
לא העזתי לעשות זאת בלי לשאול את הרבי, וההוראה שהגיעה מהרבי הייתה שלא לפרסם זאת בעיתונות, כי פרסום כזה עלול רק להזיק. "לא צריך לעשות דבר, המצב ישתפר מאליו", היו דברי הרבי. עם זאת, הראיתי את המקווה האטום לכל נציג שהגיע מחו"ל למארינא ראשצע.
במקביל, אנשי "עזרת אחים" קיימו פעילות אינטנסיבית ושקטה כאחת, על מנת להפעיל לחץ על הרוסים. הפרשה הגיעה לדרגים הגבוהים ביותר ונידונה בין שאר העניינים בז'נבה בפגישות בין הרוסים לאמריקאים, תוך כדי המשא ומתן על פירוק הנשק.

"בחודש מאי 1987, להפתעתם של מתפללי מארינא ראשצע, נמסר לאנשי הקהילה שמותר להם לשקם את המקווה, תוך התנצלות על העובדה "שכמה פקידים בלתי אחראים הביאו להחרבתו". כשהודיעו לי רשמית שיש אישור לפתוח את המקווה, אמרתי להם: מי שאטם את המקווה חייב גם לפתוח אותו...

ניצחון מושלם
הם התעקשו, אך גם אני התעקשתי, ולבסוף נאלצו לבוא בעצמם ולפתוח את המקווה בחסות החשיכה!...
הם סילקו את הרצפה, פירקו את יציקת הבטון,רוקנו את החול, והחזירו בעצמם את המקווה למצבו המקורי (פחות או יותר). מבחינתנו היה זה ניצחון מושלם. את רצפת העץ המשובחת הותירו בחצר בית-הכנסת, וזו הייתה ההזדמנות להגשים את ההחלטה שקיבלתי באותו ליל מוצאי שבת.

יצויין עוד כי באותה תקופה בערך הורה הרבי גם לרב יצחק קוגן, מהפעילים המרכזיים בלנינגרד לוודא כי יהיו למקווה זה כניסות נפרדות לגברים ולנשים.

הקמת מקוואות נוספים
מוסיף ר' אלכסנדר ומספר:
יום אחד הגיעו אלי הבחורים יונה פרוס ובערל לאזאר, עם הוראה וכסף עבור הקמת מקווה בסמרקנד. המקווה שהיה שם, שהחסידים בנו בדור הקודם, היה ישן ויצא מכלל שימוש. הבעיה הראשונה שניצבה בפנינו כשהגענו לשם הייתה מציאת מקום מתאים.

כולם פחדו ורק אשה אחת, אמו של הרב עמנואל, אברך צעיר ששימש כרב ושוחט, הסכימה שבחצרה יבנה המקווה. העבודה הייתה קשה במיוחד. היהודים גרו שם במעין גטו, היה שם צפוף ובקושי רב נכנסה לשם משאית, לשאלת הרבים מה עושים כאן? ענינו: מחסן. נסעתי לשם חמש שש פעמים כדי לפקח על הבנייה שנוהלה ע"י הרב עמנואל.

מובן שלא הכול עבר בצורה חלקה. פעמים רבות נקראתי לחקירות על פעולות אלה – ולעתים גם על פעולות שלא ביצעתי. כאשר המקווה כבר היה מוכן, הצטרפה לנסיעה גם אשתי, שעמלה על ההסברה של חשיבות הטבילה.

בדומה הייתה הוראה נוספת, שהגיעה עם הבחורים יונה פרוס וירחמיאל בלינוב, לבנות מקווה בצ'יחנוולי, עיר קטנה בגרוזיה, בסמוך לגבול צ'צ'ניה. שלושתנו נסענו לשם. מצבה של המקווה בעיר זו היה גרוע. הסברנו את נחיצות הדבר והעברנו את הכסף לחכם של העדה, הרב חיים אברהם מנשרוב. מספר פעמים נסעתי לשם לפקח על הבניה.
כן התקבלה באותה תקופה הוראה לבנות מקווה בטביליסי שבגרוזיה, ובדושנבה, לא הרחק מגבול אפגניסטן.

מסכם ר' אלכסנדר: "מפעולות אלו התברר לי שהרבי חובק עולם ויודע מה נעשה בכל מקום ברוסיה, גם אם אין בו חסידים, וגם במקום שבו לא שמעו כלל על הרבי"...