מערכת COL
|
יום י"א אייר ה׳תשע״ח
26.04.2018
'להזהיר גדולים על הקטנים' - אצל הקטנים או אצל הגדולים?
מי לא מצוי בהתייסרות ובהתחבטות האם להעיר לילד על עניין חינוכי זה או אחר ? מתי נזכה להיות מורי דרך טובים לילדינו? מתי נזכה שביתנו יאיר באור יקרות של בית מחנך ומשפיע זוהר? מהם גבולות 'הגיזרה' בכל הקשור לאחריות החינוכית שלנו 'הגדולים' כלפי ילדנו? • פסוקיה הראשונים של פרשתנו, פרשת 'אמור' חושפים בפנינו כיוון מבט חיובי שינסוך 'אור' ו'זוהר' בבתינו, אם נקפיד לקחת אחריות מלאה על מעשי ילדנו כבר מגיל ינקות • המחנך הרב ישראל זלמנוביץ' בטור אקטואלי על פרשת השבוע • לטור המלא
למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה
הרב ישראל זלמנוביץ
בשלוש מצוות שונות התורה מדגישה את הצורך להזהיר ולפקח על מעשה הקטנים
המקום הידוע בו דורשים חז"ל את העניין של הזהרה ופיקוח על מעשי ילדינו הצעירים, נמצא בראשית פרשתנו, פרשת 'אמור'.
התורה פותחת את דבריה: 'וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו' (ויקרא פרק כ"א פסוק א')
דרשו על כך חז"ל במסכת יבמות: 'ת"ש: אמור... ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים...'('תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קי"ד עמוד א').
מסביר הרא"ם מדוע ישנו צורך בדרשה ולא לקבל את הדברים כפשוטם שישנן שתי אמירות של משה רבינו לכהנים:' ...אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים.
ביבמות פרק חרש (יבמות קיד א). ופרש"י: "שתי אמירות הללו למה? 'להזהיר גדולים על הקטנים',לגבי שני הפעלים 'דבר' ו'אמרת' (ויקרא א, ב) דרשו במכילתא (מכילתא לשמות כא, א) – 'דבר ותחזור ותאמר להם כל פרק ופרק', כשהאחד בלשון 'דיבור' והאחר בלשון 'אמירה'. הלימוד של הפעם הראשונה נקרא בלשון 'דיבור', והלימוד של הפעם השניה נקרא 'אמירה', אבל כששניהם בלשון 'אמירה', אי אפשר לומר אמור ותחזור ותאמר להם.
ישנם עוד שני מקומות בהם דורשים את אותה דרשה שיש להזהיר את הגדולים על מעשה הקטנים.
המקום הראשון בפרשת 'שמיני' בה מופיעה טומאת שרצים, איסור אכילתם וטומאתם.: כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל־גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם' (ויקרא פרק י"א פסוק מ"ב). דורשים על כך חז"ל בתלמוד מסכת יבמות: 'ת"ש: לא תאכלום כי שקץ הם - לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים..'(תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קי"ד עמוד א').
המקום השלישי בו דורשים חז"ל את הצורך להזהיר ולשמור את מעשה הקטנים הינו בפרשת 'אחרי מות', בעניין איסור אכילת דם: ' עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם' (ויקרא פרק י"ז פסוק י"ב). גם בעניין זה דורש התלמוד: 'תא שמע: כל נפש מכם לא תאכל דם - להזהיר הגדולים על הקטנים...'(תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קי"ד עמוד א').
המשותף לשלוש המצוות – איסורן 'בכל שהוא' ועונש 'כרת'.
את השאלה הזו מעלה הרבי בליקוטי שיחות חלק ז' (מתורגם) עמוד 155. הרבי עונה שהמשותף לשלוש המצוות טומאה, איסור דם ואיסור אכילת שרצים הינו בשני דברים שמאפיין את חומרתם: הראשון, איסורם ב'משהו'. כלומר, כל כמות הינה באיסור כמו שרץ. דבר נוסף, עונשו בכרת כמו אכילת דם.
מסביר הרבי בדבריו שמאותם שלוש מצוות ניתן ללמוד על כל האיסורים שבתורה, שעל כולם ישנה אחריות אזהרה של 'הגדולים' על הקטנים'.
הטעם שעל האדם להיזהר מאוד מלעבור חלילה על איסורים הינה התרחקות מהרע, כי מקור כל חיות הדברים האסורים על פי דברי התניא, הינו מג' קליפות הטמאות, מקור הרע ולכן אפילו איסור ב'משהו' אפילו איסור פעוט ביותר, טומן בחובו את הנקודה העצמית של הקליפה ולכן עלינו להיזהר אפילו מ'משהו' של איסור.
ומאכילתו של דם שעונשו כרת נלמד: עשיית עבירה גורמת ל'כרת'- כריתת כל חיותנו מה'אור האלוקי' המחיה ומהווה אותנו והיא כורתת חלילה את כללות חיות הנפש משרשה.
דוגמאות אלו מהוות לימוד מהפרט אל הכלל, משלוש דוגמאות ,שאומנם חמורות, אך מלמדות על כל שאר תרי"ג המצוות שגם בהם עלינו להרחיק עצמנו מעשייתו של איסור ולהזהיר את הקטנים.
הצורך ב'להזהיר גדולים על הקטנים' נובע דווקא מנקודת העצמית הפנימית, שבה שווים 'גדולים' ו'קטנים'
מהי הערבות של 'הגדולים' ל'קטנים'?
הרבי ממשיך ומבאר (בעמ' 156 - 157) כמו שאצל כל יהודי ויהודי בין גדולי גדולים ובין קטני קטנים מאירה בהן החיות של נפש החיונית המחייה את גופם הגשמי באופן שווה, וכל ההבדל בין גדול לקטן הינו בהתפשטות הגלויה, שאצל קטנים הינה בצמצום עדיין ואצל גדולים היא בהתפתחות וגלויה לעין כל.
כך גם הנקודה העצמית של 'נפש האלוקית' הינה שווה אצל 'גדולים' ו'קטנים'. גם אצל תינוק בן יומו מאיר אותו חלק אלוקה ממעל ממש אצל אדם גדול וצדיק. השוני הקיים ביניהם הינו בגלוי, שאצל צדיקים כמובן האור האלוקי והנשמה מאירה לעין כל.
מכאן מובן הצורך 'להזהיר גדולים על הקטנים', כי מצד הנקודה העצמית הפנימית שווים ה'גדולים' ו'הקטנים'. יותר מכך – על מנת להתגבר על החושך וההעידר הנובעים מאותו יצר הנמצא בכל אחד ואחת 'ריבה בהן מצוות יתרות'. הקדוש ברוך הרבה לעם ישראל מצוות, כדי שנמשול ונאיר את החושך החומרי והגופני.
על כן, על ידי הקפדה בקיום המצוות ושמירה מלעבור על איסורי התורה, ממשיל האדם את הנפש האלוקית על גופו הגשמי ודוחק את החושך והרע.
וזאת אם כן הסיבה שעלינו לסלק איסור אפילו ב'משהו', ביודענו כי בכך עלולים אנו לכרות את מקור חיותנו. ומכאן נובעת הערבות של הזהרת 'הגדולים' על 'קטנים'.
הקשר הנשמתי המשותף לכלל ישראל הכולל את ה'גדולים' ואת ה'קטנים' מצריך את הערבות והשותפות הדדית בין ה'גדולים' האמורים לפקח ולהזהיר את ה'קטנים' כי גם אצל קטני קטנים ישנו את אותו גרעין הארה פנימי שיש להאירו ולגלותו.
להזהיר לשון 'זוהר' ואור, תוספת אור ו'זוהר' אצל הגדולים
הרבי מדייק בלשון חז"ל: 'להזהיר גדולים על הקטנים' נאמר המטבע הלשוני: 'להזהיר' על ידי ש'הגדולים' אינם מובדלים לעצמם, אלא שהם ערים לסביבתם ובפרט לילדיהם ומתעסקים בהשפעה עליהם. קובע הרבי: 'נוספת מעלה לגדולים בהתעסקותם עם הקטנים, אזי נצרכים הם להתעסק בנקודה הפנימית של ה'קטנים' ועל ידי כך מאירים ומעוררים את הנקודה הפנימית של עצמם ומביאים אותה לידי גילוי, נקודה עצמית שהינה בלתי מוגבלת ועלן ידי כך זוכים הם ל'זוהר' ואור עצמי'.
ה'זוהר' גם מושפע על הקטנים
למרות שפרשתנו עוסקת בהלכות הקשורות לכהנים, בחרה התורה להדגיש את עניין 'להזהיר גדולים על הקטנים', בכללות האומה הישראלית דווקא בהלכות הכהנים. וזאת כי עלינו ללמוד ולחקות את מהותם של כהנים שהינם- זריזים, דבר המוכיח על עבודת ה' מתוך אהבה ותענוג.
עלינו הגדולים, להעתיק את דפוס התנהגות של 'עבודה' מתוך זריזות הנובעת משמחה.
בפרט בימים אלו שבין פסח שני ולבין ל"ג בעומר, בו ראינו את נשיאנו רבותינו יוצאים עם תלמידיהם לשדה, על מנת לקרבם ולקדשם ולהגביר את יושר חינוכם.
גם אנו נקבל על עצמנו להוסיף בהשגחה ושמירה מעולה על ילדינו בסור מרע ובוודאי בתוספת עשה טוב ובכך נרבה את ה'זוהר' ואת האור במושבותינו ונרבה חסידישע נחת מילדינו.
בשלוש מצוות שונות התורה מדגישה את הצורך להזהיר ולפקח על מעשה הקטנים
המקום הידוע בו דורשים חז"ל את העניין של הזהרה ופיקוח על מעשי ילדינו הצעירים, נמצא בראשית פרשתנו, פרשת 'אמור'.
התורה פותחת את דבריה: 'וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו' (ויקרא פרק כ"א פסוק א')
דרשו על כך חז"ל במסכת יבמות: 'ת"ש: אמור... ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים...'('תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קי"ד עמוד א').
מסביר הרא"ם מדוע ישנו צורך בדרשה ולא לקבל את הדברים כפשוטם שישנן שתי אמירות של משה רבינו לכהנים:' ...אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים.
ביבמות פרק חרש (יבמות קיד א). ופרש"י: "שתי אמירות הללו למה? 'להזהיר גדולים על הקטנים',לגבי שני הפעלים 'דבר' ו'אמרת' (ויקרא א, ב) דרשו במכילתא (מכילתא לשמות כא, א) – 'דבר ותחזור ותאמר להם כל פרק ופרק', כשהאחד בלשון 'דיבור' והאחר בלשון 'אמירה'. הלימוד של הפעם הראשונה נקרא בלשון 'דיבור', והלימוד של הפעם השניה נקרא 'אמירה', אבל כששניהם בלשון 'אמירה', אי אפשר לומר אמור ותחזור ותאמר להם.
ישנם עוד שני מקומות בהם דורשים את אותה דרשה שיש להזהיר את הגדולים על מעשה הקטנים.
המקום הראשון בפרשת 'שמיני' בה מופיעה טומאת שרצים, איסור אכילתם וטומאתם.: כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל־גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם' (ויקרא פרק י"א פסוק מ"ב). דורשים על כך חז"ל בתלמוד מסכת יבמות: 'ת"ש: לא תאכלום כי שקץ הם - לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים..'(תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קי"ד עמוד א').
המקום השלישי בו דורשים חז"ל את הצורך להזהיר ולשמור את מעשה הקטנים הינו בפרשת 'אחרי מות', בעניין איסור אכילת דם: ' עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם' (ויקרא פרק י"ז פסוק י"ב). גם בעניין זה דורש התלמוד: 'תא שמע: כל נפש מכם לא תאכל דם - להזהיר הגדולים על הקטנים...'(תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קי"ד עמוד א').
המשותף לשלוש המצוות – איסורן 'בכל שהוא' ועונש 'כרת'.
את השאלה הזו מעלה הרבי בליקוטי שיחות חלק ז' (מתורגם) עמוד 155. הרבי עונה שהמשותף לשלוש המצוות טומאה, איסור דם ואיסור אכילת שרצים הינו בשני דברים שמאפיין את חומרתם: הראשון, איסורם ב'משהו'. כלומר, כל כמות הינה באיסור כמו שרץ. דבר נוסף, עונשו בכרת כמו אכילת דם.
מסביר הרבי בדבריו שמאותם שלוש מצוות ניתן ללמוד על כל האיסורים שבתורה, שעל כולם ישנה אחריות אזהרה של 'הגדולים' על הקטנים'.
הטעם שעל האדם להיזהר מאוד מלעבור חלילה על איסורים הינה התרחקות מהרע, כי מקור כל חיות הדברים האסורים על פי דברי התניא, הינו מג' קליפות הטמאות, מקור הרע ולכן אפילו איסור ב'משהו' אפילו איסור פעוט ביותר, טומן בחובו את הנקודה העצמית של הקליפה ולכן עלינו להיזהר אפילו מ'משהו' של איסור.
ומאכילתו של דם שעונשו כרת נלמד: עשיית עבירה גורמת ל'כרת'- כריתת כל חיותנו מה'אור האלוקי' המחיה ומהווה אותנו והיא כורתת חלילה את כללות חיות הנפש משרשה.
דוגמאות אלו מהוות לימוד מהפרט אל הכלל, משלוש דוגמאות ,שאומנם חמורות, אך מלמדות על כל שאר תרי"ג המצוות שגם בהם עלינו להרחיק עצמנו מעשייתו של איסור ולהזהיר את הקטנים.
הצורך ב'להזהיר גדולים על הקטנים' נובע דווקא מנקודת העצמית הפנימית, שבה שווים 'גדולים' ו'קטנים'
מהי הערבות של 'הגדולים' ל'קטנים'?
הרבי ממשיך ומבאר (בעמ' 156 - 157) כמו שאצל כל יהודי ויהודי בין גדולי גדולים ובין קטני קטנים מאירה בהן החיות של נפש החיונית המחייה את גופם הגשמי באופן שווה, וכל ההבדל בין גדול לקטן הינו בהתפשטות הגלויה, שאצל קטנים הינה בצמצום עדיין ואצל גדולים היא בהתפתחות וגלויה לעין כל.
כך גם הנקודה העצמית של 'נפש האלוקית' הינה שווה אצל 'גדולים' ו'קטנים'. גם אצל תינוק בן יומו מאיר אותו חלק אלוקה ממעל ממש אצל אדם גדול וצדיק. השוני הקיים ביניהם הינו בגלוי, שאצל צדיקים כמובן האור האלוקי והנשמה מאירה לעין כל.
מכאן מובן הצורך 'להזהיר גדולים על הקטנים', כי מצד הנקודה העצמית הפנימית שווים ה'גדולים' ו'הקטנים'. יותר מכך – על מנת להתגבר על החושך וההעידר הנובעים מאותו יצר הנמצא בכל אחד ואחת 'ריבה בהן מצוות יתרות'. הקדוש ברוך הרבה לעם ישראל מצוות, כדי שנמשול ונאיר את החושך החומרי והגופני.
על כן, על ידי הקפדה בקיום המצוות ושמירה מלעבור על איסורי התורה, ממשיל האדם את הנפש האלוקית על גופו הגשמי ודוחק את החושך והרע.
וזאת אם כן הסיבה שעלינו לסלק איסור אפילו ב'משהו', ביודענו כי בכך עלולים אנו לכרות את מקור חיותנו. ומכאן נובעת הערבות של הזהרת 'הגדולים' על 'קטנים'.
הקשר הנשמתי המשותף לכלל ישראל הכולל את ה'גדולים' ואת ה'קטנים' מצריך את הערבות והשותפות הדדית בין ה'גדולים' האמורים לפקח ולהזהיר את ה'קטנים' כי גם אצל קטני קטנים ישנו את אותו גרעין הארה פנימי שיש להאירו ולגלותו.
להזהיר לשון 'זוהר' ואור, תוספת אור ו'זוהר' אצל הגדולים
הרבי מדייק בלשון חז"ל: 'להזהיר גדולים על הקטנים' נאמר המטבע הלשוני: 'להזהיר' על ידי ש'הגדולים' אינם מובדלים לעצמם, אלא שהם ערים לסביבתם ובפרט לילדיהם ומתעסקים בהשפעה עליהם. קובע הרבי: 'נוספת מעלה לגדולים בהתעסקותם עם הקטנים, אזי נצרכים הם להתעסק בנקודה הפנימית של ה'קטנים' ועל ידי כך מאירים ומעוררים את הנקודה הפנימית של עצמם ומביאים אותה לידי גילוי, נקודה עצמית שהינה בלתי מוגבלת ועלן ידי כך זוכים הם ל'זוהר' ואור עצמי'.
ה'זוהר' גם מושפע על הקטנים
למרות שפרשתנו עוסקת בהלכות הקשורות לכהנים, בחרה התורה להדגיש את עניין 'להזהיר גדולים על הקטנים', בכללות האומה הישראלית דווקא בהלכות הכהנים. וזאת כי עלינו ללמוד ולחקות את מהותם של כהנים שהינם- זריזים, דבר המוכיח על עבודת ה' מתוך אהבה ותענוג.
עלינו הגדולים, להעתיק את דפוס התנהגות של 'עבודה' מתוך זריזות הנובעת משמחה.
בפרט בימים אלו שבין פסח שני ולבין ל"ג בעומר, בו ראינו את נשיאנו רבותינו יוצאים עם תלמידיהם לשדה, על מנת לקרבם ולקדשם ולהגביר את יושר חינוכם.
גם אנו נקבל על עצמנו להוסיף בהשגחה ושמירה מעולה על ילדינו בסור מרע ובוודאי בתוספת עשה טוב ובכך נרבה את ה'זוהר' ואת האור במושבותינו ונרבה חסידישע נחת מילדינו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
