ימים שלפני פסח

א. ל' יום לפני החג דורשין בהלכות החג, ולכן יש ללמוד הלכות פסח עד שיהי' בקי בהם וידע את המעשה אשר יעשה.

ב. יש ליזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח.

ג. מנהג ישראל לאסוף כסף לקראת חג הפסח כדי לרכוש את צרכי החג לנזקקים, וחובה על כל אדם להשתתף בכך. מן הראוי אף לידע את האנשים או הגופים המתרימים, על משפחות או בודדים הידועים כנצרכים.

ד. מתקנת הרבי להשתדל, לשלוח לחג הפסח למכיריהם - עכ"פ להסדרים - מצות עגולות אפויות יד, ודוקא - מצה שמורה. גם יש לדאוג עבור "הקטנים" כי מצה ענינה אמונה (מיכלא דמהימנותא), וצריכים לעבוד על זה כבר מקטנות.
בזוהר נאמר שהמצה נקראת בשם "מיכלא דמהימנותא" - מאכל האמונה, ו"מיכלא דאסוותא" - מאכל הרפואה, ולכן ישנה סגולה מיוחדת לאכילת מצה בפסח, שהיא מחזקת את האמונה ומרפאת את התחלואים בנפש.

ה. במוסדות חינוך כדאי - כבר מימי הפורים - ללמד את העניינים המיוחדים לחג הפסח; וכן להדגים בפני התלמידים כיצד עורכים את ה"סדר" ואת ה"קערה" וכו', וכך יחקקו בזכרונם ההלכות הקשורות בדברים אלו.

ו. כמה פעמים עורר הרבי בדבר כדאיות הכנת "הגדות" חדשות לילדים קטנים, שתהי' לכל ילד הגדה משלו, כמובן הגדה נאה ובה ציורים שימשכו את לבו, כדי שידע לא רק את ארבע הקושיות אלא גם את התירוץ לקושיות.

ז. נוהגים מראש חודש ואילך לקרוא [אחר תפילת שחרית] פרשת הנשיא שהקריב בו ביום, וביום י"ג מ"זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה" שהוא כנגד שבט לוי (ללא ה"יהי רצון" (דלהלן אות ח)).
לקרות פרשת הנשיאים בספר תורה, לא נהג כן הרבי הריי"צ, וידוע אשר הנהגותיו היו כהנהגות אביו ולמעלה בקודש.

ח. אחר אמירת הנשיא אומרים ה"יהי רצון" הנדפס בסידור, ובו מזכירים את שם השבט שנשיאו הקריב באותו יום. וגם כהנים ולויים אומרים אותו (גם בשבת
אומרים אותו).

ט. אין אומרים תחנון בכל חודש ניסן, וכן לא אומרים את שאר קטעי התפילה שאינם נאמרים בימים שאין אומרים בהם תחנון.

י. ב' ניסן - יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר שלום דובער (מהורש"ב נ"ע). נסתלק במוצאי ש"ק ויקרא, אור ליום א' שני בניסן תר"פ, ומנוחתו כבוד בעיר רוסטוב (על נהר דאן). יום התחלת הנשיאות של בנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ.

יום רביעי - י"א ניסן

יא. יום הבהיר - ביום זה שבו ירדה לעולם לפני ק"ג שנים נשמתו הגדולה של הרבי (בשנת תרס"ב), גובר מזלו של הרבי ושל הקשורים אליו.

יב. יום התוועדות - כדי ליצור את הכלים לקבל את השפע הניתן ביום גדול זה, מן הראוי לנצלו לחשבון נפש בנושא ההתקשרות לרבי, ללימוד תורתו, לנתינת צדקה למוסדותיו ופעולותיו ולעיסוק בדבר המרכזי שאותו תבע מכל אחד ללא יוצא מן הכלל - הכנת העולם לקראת הגאולה הקרובה.
היום מתחילים לומר מזמור קד (בתהילים). לאחר אמירת המזמור של הרבי אומרים את המזמור המתאים לכל אחד, לפי מספר שנותיו.

יום חמישי - י"ב ניסן

יג. תענית בכורות (מוקדם): הבכורים הן בכור לאב והן בכור לאם, מתענים, ואפילו כהנים ולויים, זכר לנס שנצלו ממכת בכורות.
ונתפשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורים בסיום מסכת (או בכל סעודת מצווה), וממילא נפקעת התענית. יכולים לסיים מסכת גם מתלמוד ירושלמי [נכון לשתף בה"סיומים" גם הבכורים הקטנים].
מי שלא התענה ביום חמישי אין לו להתענות ביום שישי.

יד. סיום מסכת: "הי' סיום הש"ס באולם הגדול, וכ"ק אדמו"ר מהורש"ב הי' נוכח. אחד הבחורים . . סיים, ואמרו "הדרן עלך" ושמות בני רב פפא, ולא יותר. ואמרו קדיש דרבנן כמו שהוא בסידור, ולא כמו שהוא בהמסכתות" (רשימות דברים (להר"י שי' חיטריק) ח"ד ע' ריט).


ליל בדיקת חמץ - ליל י"ג ניסן

טו. הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם (כדי שיהי' אפשר להבחין בחמץ, אם ישנו).
כמו כן, יש לרכז במקום המשומר מילדים וכו' את כל החמץ המיועד לאכילה בערב, מחר ושבת בבוקר (שאם יתפזר החמץ בבית, הבדיקה לא הועילה כלום).

טז. זמן בדיקת חמץ: אור לשלשה עשר מיד אחרי צאת הכוכבים, ותמיד לאחר תפילת ערבית (הטעם ראה להלן אות כד). [כ"ק אדמו"ר הריי"צ הי' בודק בין מנחה למעריב ומתפלל ערבית לאחרי הבדיקה].

יז. זמן קצר לפני הבדיקה מניחים במקומות שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה (טוב שיהיו מפיתה שאינה מתפוררת), כל אחד מהם כרוך בפיסת נייר (אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב) [כל אחד מהם פחות מכזית, ונכון שיהיו כל הפתיתים ביחד בשעור כזית]. הילדים יערכו רשימה היכן הניחו את החמץ, ואם אבד אחד הפתיתים - יעשו שאלת חכם.

יח. קודם הבדיקה יש מדקדקים ליטול את ידיהם (גם מובא בכה"ח שיש להשתדל לטבול במקוה בבוקרו של יום בדיקת חמץ).

יט. כתב רבנו הזקן: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שיתכן שכוונתו היא, שמצוה לזכות גם את בני ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיון שגם בעל הבית בעצמו יבדוק קצת - אין בזה סתירה לדין "מצוה בו יותר מבשלוחו".

כ. וקודם שיתחיל לבדוק יברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על בעור חמץ (סידור אדמו"ר) - מוכח מלשונו שהנר יהי' דלוק מכבר, והברכה תהי' סמוכה לבדיקה. ונוהגים שהמברך אוחז את הנר בידו בשעת הברכה, ובני הבית שרוצים להשתתף בהבדיקה יתכוונו לצאת בברכתו ויענו אמן (אך ברוך הוא וברוך שמו לא יענו, דהוי הפסק).

כא. בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה. ונכון שלא לשוחח כלל, שלא מענין הבדיקה במשך כל זמן הבדיקה.

כב. בודקים לאור נר של שעוה יחיד (ואם אין לו שעוה יקח נרות אחרים), ועל ידי נוצת עוף, כדי לאסוף מהחורים והסדקים (אין צריך לכבות את החשמל בעת הבדיקה, כי עיקר צורך הנר הוא לחורים ולסדקים).

כג. הבודק מניח החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר.
כד. הרבי כותב: "מנהגנו להאריך ביותר בבדיקת חמץ . . לא שמעתי בזה שיעור מסויים". אם לא בדק את הבית ורק חיפש אחר הפתיתים, פשוט שלא יצא ידי חובת הבדיקה.

כה. בגמר הבדיקה - מניח השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, מעטף הכל בנייר [אבל לא יד הכף, שנשאר בלתי מעוטף], ומהדק על ידי חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו (מובן שצריך ליזהר שלא להכניס לשקית את הדף ובו הברכה וכו').

כו. מיד אחר הבדיקה יבטל את החמץ הנמצא בכל גבולו שלא מצאו בבדיקה באמירת: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא בערתיה ודלא ידענא ליה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא" [ואין אומרים את ה"יהי רצון" הנדפס בסידורים שונים]. ועיקר הביטול הוא בלב, שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאילו אינו, ואינו חשוב כלום, והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. וחשוב שהדברים יהיו מובנים לאומר, ואם אינו יודע פירוש המילים הארמיות יאמר זאת בלשון שהוא מבין. תרגום הדברים בלה"ק הוא: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ושלא בערתיו ושלא ידעתיו, יבטל ויהי' הפקר כעפר הארץ".
אם אמר נוסח הביטול בלשון שאינו מבין כלל, אך יודע שכוונתו לבטל את החמץ ולהפקירו - יצא ידי חובתו.
את החמץ הנמצא בבדיקה נוהגים לשרוף למחרת בבקר, ובינתיים צריך להצניעו במקום המשתמר.

כז. אחרי הבדיקה יזהר שלא לאכול יותר חמץ בכל הבית אלא בחדר אחד או פינה אחת, וכל פעם שיאכל חמץ ינער היטב את הבגדים שם, ויזהר במיוחד עם הילדים הקטנים שלא יפזרו חמץ בכל הבית.

מכירת חמץ

כח. נוהגים לעשות את הרב ל"מורשה" דהיינו מיופה כוח למכירת החמץ. בבית רבינו מוכרים את החמץ לרב בצירוף "ערב קבלן", והוא מוכרו לגוי. בזמן האחרון אין מדקדקים במסירת המפתח במכירת חמץ.

כט. נוהגים שלא למכור במכירת חמץ דבר מאכל או משקה שקבלוהו מהרבי, ולכן אוכלים ושותים אותם קודם חג הפסח, ובלית ברירה - יש לבערם כדין לפני סוף זמן הביעור.

ל. על פי נוסח אדמו"ר הזקן בשטר מכירת חמץ מוכרים לגוי גם את הכלים הבלועים מחמץ, ואף על פי כן אינם צריכים טבילה אחר הפסח.

לא. אצל אדמו"ר הצמח צדק [בזקנותו], מכרו במכירת החמץ לגוי גם חלה (חמץ גמור), כדי שיהי' לו מה לאכול במוצאי חג הפסח. גם בשטר המכירה של אדמו"ר מהורש"ב כלולים מוצרי חמץ גמור.

לב. כשמכר הרבי את החמץ [בשנת תשל"ד שחל כקביעות שנה זו (תשס"ה)], אמר שצריך לעשות שינוי או היכר וכו' שהמכירה בשנה זו היא אור לי"ג ניסן, ובכל שנה המכירה היא אור לי"ד.

יום ששי - ערב שבת קודש - י"ג ניסן

לג. י"ג ניסן הוא יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" (דור שלישי לנשיאי חב"ד), נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש.

לד. יש נוהגים שלא לאכול גם היום מצה, ומכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור (לוח כולל חב"ד).

לה. שריפת חמץ - בשעה חמישית [כמו בשאר השנים]. עושים מדורה בפני עצמו, דהיינו מדורה מיוחדת שאינו שורף שם דברים אחרים אלא רק החמץ. ונכון לשרוף "כזית" לקיים בו מצות ביעור. סוף הזמן לשריפת חמץ השנה: 11:30 (לפי שעון קיץ).

לו. כששורפים את החמץ יש להיזהר שלא ישפוך עליו נפט וכיוצא בזה לפני שהחמץ נשרף ונחרך היטב, שאם יעשה כן, נמצא שביער את החמץ ופסלו מאכילת כלב על ידי פגימתו ולא בשריפה.

לז. יש נוהגים לשרוף החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא רבא (שכל דבר שנעשתה בו מצוה אחת נכון לעשות בו מצוה אחרת). הרבי לא נהג לשמור את הערבות של ההושענות, ומובן שלא שרפן בביעור חמץ, אמנם בנוגע ללולב, הורה פעם לשרפו בביעור חמץ.

לח. לאחר השריפה אין אומרים עתה (בי"ג ניסן) "כל חמירא" (השני), גם מי ששכח ואמר, יחזור ויאמר זאת בשבת.

לט. בשנים תשל"ד ותשמ"א (כקביעות שנה זו) אמר הרבי את ה"יהי רצון" שלאחר שריפת החמץ ביום ערב שבת קודש.

מ. בערב פסח המנהג לבדוק את כיסי הילדים.

מא. הרבי נוהג לחלק מצה שמורה ערב חג הפסח אחרי מנחה, כשהוא לבוש בבגד משי של שבת ויום טוב, ובחגירת אבנט.

הכנות לשבת

מב. אין לבשל לשבת זו מאכלי חמץ דביקים.

מג. רצוי לבשל רק מאכלים כשרים לפסח בכלי פסח, ולצורך סעודות שבת (כיון שיש חשש מהפירורים) להעבירם לכלים חד פעמיים.

מד. בשעה שניגשים לתבשילי פסח, כדי להעבירם לכלים חד פעמיים, יש לזכור להיות נקי מכל פירור חמץ.

מה. יש להשאיר חמץ בכמות מחושבת מראש בצמצום (ומוצנע מילדים!) עבור כל בני המשפחה, כדי שלא יזדקקו לעצות כיצד לבערו בהגיע הזמן.

מו. יש לסדר השולחן כך שיוכלו לבער בנקל את הפירורים, כגון בפריסת מפה חד פעמית על השולחן, ומפית לחמץ לכל אחד מהמסובין.

מז. סעודת ליל שבת יש לאכול לאור הנרות שברכו עליהם, ולכן האוכלים את החמץ בקצה אחר של הבית, ידליקו את הנרות במקום כזה שסעודתם תהי' לאור הנרות.

מח. את הנרות יש להניח בקצה השולחן ולא מעל המפה המיוחדת שאוכלים עלי' את החמץ, כדי שיוכלו לסלק את המפה מהשולחן.

מט. יש להכין קיסמים לניקוי השיניים אחר סעודת שחרית.

הכנות לליל הסדר

נ. יש להרכיב עוד היום מסננת חדשה לפסח בפיות הברזים במטבח.

נא. לכוון את שעון השבת על פי הזמן הצפוי לסיום ה"סדר".

נב. להשאיר אש דלוקה (כמו "נר נשמה") להדלקת נר יום טוב ולבישול המאכלים בו.

נג. לבדוק את המצות מחשש כפולות.

נד. יש לצלות הזרוע היום. אם שכח ולא צלאה, אסור לו לצלותה בליל פסח (שכן מנהגנו שלא לאוכלה אף למחרת היום), ויניח במקומה זרוע מבושלת (ואם אין לו, יניח בשר מבושל).

נה. טוחנים את התמכא (החריין) ומכסים אותו שלא יאבד ממרירותו. אם שכח לגררו - לא יגררו או ירסקו ביום טוב, אלא יחתוך אותו לחתיכות גדולות קצת.

נו. אין לשכוח לנגב את עלי החסה, ובפרט בשביל "כורך". אפשר לעשות זאת גם ביום טוב.

נז. יש להכין את החרוסת, ואם שכח להכינה - יכינה ביום טוב.

נח. מבשלים את הביצים שצריכות להיות על הקערה עד שיתקשו, ואם שכח לעשות זאת היום - יבשלם בליל החג על אש דלוקה שיש לו.

נט. צריך להכין את מי המלח היום, ואם שכח - יכין לפני הסעודה כדי צורך הטיבול.

ס. סעודות השבת:
הערב ומחר בבוקר מומלץ לאכול חמץ שאינו מתפורר (כמו פיתות וכדומה). את התבשילים מעבירים מכלי פסח לכלים חד פעמיים, ואז אין חשש גם אם יפלו לשם פירורים. יש המקדשים ואוכלים את הפת במרפסת או בחצר (בליל שבת צריך לאכול לאור הנרות, כנ"ל), ושבים הביתה לאכול את הסעודה, בכלי הפסח.

שבת קודש - י"ד ניסן - ערב פסח - שבת הגדול

סא. י"ד ניסן יום הולדתו של הרמב"ם.
יש לנצל את ההזדמנות לעורר אודות השיעורים בלימוד הרמב"ם, כל אחד ואחת לפי יכולתו - ג' פרקים ליום, פרק אחד ליום, או הלימוד המקביל בספר המצוות להרמב"ם.

סב. שבת הגדול: נקרא כן לפי שנעשה בו נס גדול, "למכה מצרים בבכוריהם". וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת שלפני הפסח וקראוהו "שבת הגדול" מפני שהיתה בו "התחלת הגאולה והניסים".

סג. השמחה בשבת זו וכל ענייניה: ההכנה לפסח כמו לימוד הלכות הפסח, הכנת הילדים ל"ליל הסדר", שיידעו את ארבע הקושיות ושאר ענייני הסדר, צריכים להיות אצל כל אחד ואחת מישראל באופן של גדלות.

סד. שחרית: השבת משכימים להתפלל. בשנת תשל"ד נכנס הרבי לשחרית בשעה 7:15ויש להזהיר את שליחי הציבור, בעל הקריאה והגבאים שלא להאריך בתפילה (הרבי הרש"ב שלח לפני התיבה את החזן המהיר שהתפלל במהירות).

סה. הפטרה: "וערבה לה'" (מלאכי ג, ד-כד), לפי שכתוב שם "הביאו המעשר אל בית האוצר", וערב פסח (של שנה רביעית ושביעית לשמיטה) הוא זמן ביעור מעשרות.

סו. החל מבוקר אסור מן הדין לאכול מצה, ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר "כורך" (גם קטן וקטנה המבינים את המסופר להם אודות יציאת מצרים בלילה, אסור להאכילם מצה בערב פסח).

סז. מותר לאכול חמץ עד סוף שעה רביעית (10:24). לאחר מכן יש לנקות ולטאטא הכל, ולהשליך את הפירורים לאסלה או להוציאם מחוץ לרשותנו. ואם נשאר חמץ ברשותנו (כולל בפח האשפה אם יש לנו בו חלק) - יש לפוגמו כליל על ידי אקונומיקה או סבון נוזלי, לפני זמן הביעור (11:30).

סח. לאחר ניקוי וכילוי החמץ, אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו, הנוסח שאומרים: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דחמיתיה ודלא חמיתיה דבערתיה ודלא בערתיה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". התרגום ללה"ק: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שהבחנתי בו ושלא הבחנתי בו, שביערתיו ושלא ביערתיו - יתבטל ויהי' הפקר כעפר הארץ".
ואפילו לא נשאר לו שום חמץ לאחר סעודת שחרית של שבת, יחזור ויבטלו כשתגיע שעה חמישית כדרך שמבטלו בשאר ערבי פסח ויאמר "כל חמירא".

סט. מותר לאכול פירות וירקות, בשר ודגים - כל היום. אך משעה עשירית ואילך, אסור לאכול מהם כמות המשביעה.

מנחה

ע. אין אומרים "צדקתך".

עא. אחר תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עונותינו", לפי שכאמור, אז היתה התחלת הגאולה והנסים (הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו).

עב. אחר כך - קודם השקיעה - אומרים את סדר קרבן פסח (הרבי אמר זאת בחדרו). וצריך האדם הירא והחרד על דבר ה' לקרות אותו בזמנו שתעלה קריאתו במקום הקרבתו, וידאג על חורבן הבית ויתחנן לפני ה' בורא עולם שיבנה אותו במהרה בימינו אמן.

עג. סעודה ג' יעשה בבשר ודגים, או במיני פירות משבעת המינים, או בביצים או בשאר פירות, או בירקות.

עד. אסור להכין מאומה עבור סדר הפסח לפני צאת השבת ואמירת "ברוך המבדיל בין קודש לקודש".

ליל הסדר

עה. הדלקת הנר: מוצאי שבת קודש אחר צאת הכוכבים ואחר תפילת ערבית או אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", הנשים והבנות מדליקות ומברכות: "להדליק נר של יום טוב" ו"שהחיינו".

עו. כדאי שבשעת הסעודה ("שולחן ערוך") יהי' על השולחן לפחות נר דלוק אחד, מאותם נרות שברכו עליהם.

עז. בזמן שהגברים מתפללים ערבית בבית הכנסת, בני הבית מכינים הכל על השולחן (היינו סידור השולחן והכלים וכדומה, ללא ה"קערה" שאותה מסדר עורך הסדר, בבואו מבית הכנסת קודם הקידוש).

עח. מנהג בית הרב, בקבלה מדור דור, להתחיל את הסדר הראשון תיכף אחר תפלת ערבית, בשביל התינוקות שלא יישנו, ושלא להאריך בו, כדי לאכול האפיקומן קודם חצות הלילה. לא כן בסדר השני, שעורכים אותו בשעה מאוחרת בלילה והאדמו"ר מאריך בביאור ההגדה ובעניני תורה והתעוררות לעבודת השם יתברך.

עט. אין נוהגים ללבוש קיטל (חלוק לבן) לסדר. וכן אין מקפידים לאיזה רוח (כיוון) יהי' מקום מושבו.

פ. על שולחן ה"סדר" אצל הרבי, היין היה בתוך קנקני כסף (והרבי עצמו השתמש בבקבוק זכוכית עטוף בשקית נייר שעמד לידו). אך לא היו על השולחן כלי כסף לנוי או סתם "כלים נאים" שאינם לצורך הסעודה [אדמ"ר הצמח צדק אמר לכלתו הרבנית רבקה (אשת אדמו"ר מהר"ש), שבפסח צריך להניח על השולחן את כל כלי הכסף והזהב שבבית, זכר לרכוש הגדול שהי' ביציאת מצרים. כאשר הרבי ערך את הסדר בביתו של הרבי הריי"צ, עמדה על השולחן קערת הכסף של אדמו"ר הזקן].

פא. הרבי לא הי' מיסב על מיטה, אלא יושב על כסא ללא ידיות, שאף הוא אינו מוצע בכרים וכסתות וכיו"ב - כי אם לשמאלו ניצב כסא נוסף שעליו מונחות שתי כריות להסיבה (כן נהג גם הרבי הריי"צ).

פב. אדמו"ר מוהרש"ב אמר: בלילות הסדר לפני שעושים דבר מעניני הסדר צריך להסתכל לתוך הסידור (כוונתו ל"הגדה" שהיתה מודפסת אז בתוך הסידור).

פג. בליל פסח, לפני עשית הסדר, מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים. כדי שיראו שינוי וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ומקיימים בזה גם מצוה מהתורה של שמחת יום טוב. ומטעם זה צריך לקנות ביום טוב בגדים ותכשיטים לנשים כפי ממונו.

הקערה (שלוש מצות המכוסות במפה, שעליה מניחים את ששת המינים)

פד. נוהגים לסדר את הקערה בלילה כשחוזרים מבית הכנסת לפני הקידוש.

פה. הרבי הי' מסדר את הקערה כשהוא עומד, ולפני שהי' מבצע פעולה בסידור הקערה, הי' קורא (בלחש) את המילים הקשורות באותה פעולה ואחר כך מבצע זאת. לדוגמה, תחילה אומר את המילים "הזרוע מימין" ואחר כך מניח את הזרוע וכו'.

פו. מקפידים שתהא "קערה", לכל בן מצוות (ויפה להשים קערה גם עבור הקטנים משום חינוך). גם אצל הרבי סידרו כל אחד מהמסובים, שלוש מצות וקערת מינים לעצמו.

המצות (בסיס הקערה)

פז. צריך להניח קערה ממש (טס או צלחת) תחת המצות.
בבית הרב מסדרים המצות על מפה ולא על קערה (אולי רק על שולחן האדמו"ר יש לעשות כן), מלבד האדמו"ר המסדר המצות על טס של כסף.

פח. נוהגים לקחת מצות כפופות מעט, ומניחן כלפי מעלה כעין בית קבול.

פט. נוהגים להפסיק במפה בין מצה למצה.

צ. שלש המצות הן כנגד כהן, לוי וישראל. נוהגים להניח לפי הסדר: הראשון ישראל, ועליו הלוי ועליו הכהן - ראשי תיבות: יל"ך (לרמוז, שהוא מהלך בעבודתו).

ששת המינים שבקערה

צא. את המינים שעל הקערה מסדרים על המפה שעל המצות בצורה של שני סגולים, זה מתחת לזה. ויניח עליהם שישה דברים אלה, ובסדר הבא:
בסגול העליון: בצד ימין הזרוע, בצד שמאל הביצה, תחתיהם באמצע המרור. ובסגול התחתון: בצד ימין החרסת, בצד שמאל הכרפס, ושוב תחתיהם באמצע המרור [למרור, העליון והתחתון, שמים גם חסה (סאלאט) וגם תמכא (חריין)], כזה:


זרוע ביצה

מרור

חרסת כרפס

מרור


צב. הרבי הי' מניח את המינים עצמם על המפה שעל המצות - ולא הניח שום כלי תחתיהם גם לא מפית, גם את החרוסת (שעדיין אינה מעורבת ביין) הניח על המפה במקומה ולא הניח מפית או נייר מתחתיה. לכן מייבשים את המרור (החסה והחריין) במפיות, למניעת חשש "שרוי'".

צג. לאחר סידור הקערה, אמר הרבי את כל סימני הסדר (החל מהמלים):
"סימן סדר של פסח - קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא. מצה. מרור. כורך. שולחן ערוך. צפון. ברך. הלל. נרצה", וזאת בנוסף על אמירת כל סימן וסימן כשמגיע זמנו. כל האמירות הללו היו בלחש.

צד. כל המינים הנאכלים בליל הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כהנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן.


זרוע - בצד ימין למעלה

צה. נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף וצולים על האש בערב שבת (זכר לקרבן פסח). מדקדקים שלא לאכול את הזרוע (גם למחרת היום), לשם הרחקה, שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח. ומטעם זה גם מסירים כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע", אבל מעט בשר צריך להשאיר על עצם הזרוע, שכן עצם ללא בשר אינה בבחינת תבשיל (הרבי הי' מותיר את הזרוע על הקערה בגמר הסדר).

ביצה - בצד שמאל למעלה

צו. הביצה מבושלת עד שתתקשה (והיא זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש הי' קיים).

צז. את הביצה מניחים בקערת הסדר כשהיא בקליפתה (הרבי הי' מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה, אף שטורח הי' לו להעמידה במקומה על גבי המצות כשהיא בשלימותה).

חרוסת - בצד ימין למטה

צח. חרוסת עושים מתפוחים אגסים אגוזים (אין לוקחים קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ). וסימן על זה בלשון אשכנז - ראשי התיבות של "חרושת אב"ן" - אפל בארן ניסן.

צט. החרוסת צריכה להיות עבה [=סמיכה] זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים. ואין מוסיפים בה עכשיו יין, רק לפני שטובל בה את המרור ירככנה במשקה אדום - זכר למכת דם.

כרפס - בצד שמאל למטה

ק. לכרפס מנהגנו ליקח בצל (או תפוח אדמה) [כשנחלשו הדורות התחילו ליקח תפוחי אדמה, אבל הרבי מהר"ש לא הי' שבע רצון מזה. הרבי נשיא דורנו אמר: תפוח אדמה לכרפס - זה שייך לנשים]. כרפס הוא נוטריקון: "ס' פרך", כלומר, לזכר ששים ריבוא שעבדו עבודת פרך.

קא. הרבי הי' מניח בקערה חתיכת בצל גדולה עם קליפתה, או בצל שלם בקליפתו.

מרור - באמצע (למרור), ולמטה באמצע (לכורך)

קב. נוהגים ליקח חסה (סאלאט, ובלשון המשנה חזרת) ותמכא (חריין) - שניהם, הן למרור והן לכורך. (הרבי הי' מודד ארבע כפות גדולות מלאות "חריין" טחון, סוחט אותן היטב בידו, ומכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר כך עוטף זאת מכל צד בעלי חסה, ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת "חריין" שאינה מפוררת). המרור זכר למרירות חיי אבותינו במצרים.

קדש - קדוש על היין - כוס א' - אומר עליו קידוש היום

קג. בליל פסח מצוה לחזור אחר יין אדום (אם אין הלבן משובח ממנו), לפי שיש בו זכר לדם הנשפך על ידי פרעה בשוחטו את ילדי בני ישראל, ר"ל. ומצוה מן המובחר לקחת יין משובח.
אפילו מי ששונא יין או שמזיקו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ד' כוסות (אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו).

קד. לא ראו את אדמו"רי חב"ד משתמשים בגביע שיש לו רגל. ועל פי קבלה יש להדר להשתמש בגביע כסף משום "זה א-לי ואנוהו". הרבי הי' משתמש בכוס גדולה של כסף, והי' מניחה לימין הקערה (במשך כל זמן הסדר).

קה. הכוסות יהיו שלימות בלי שום פגימה, מודחות היטב, ויכילו לכל הפחות 'רביעית'. מנהגנו כהפוסקים ששיעור רביעית מצומצם הוא 86 גרם (כמנין "כוס") [3 אונץ ו-16 גריין].

קו. ימלא יין על כל גדותיו (עד שיישפך ממנו מעט). הרבי הי' ממלא את הכוס בכמה שפיכות.

קז. מנהג בית הרב שאין מדקדקים שמזיגת הכוס תהי' ע"י אחר.

קח. הכוס לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, ד' אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד. הכוס מוגבה למעלה משלשה טפחים מעל גבי השולחן - וכ"ז הוא גם בשאר ימות השנה (לא ראו שהרבי הגביה את הכוס שלושה טפחים).

קט. נוהגים לקדש מעומד הן בשבת ויום טוב והן בפסח (גם השומעים עומדים).

קי. את "אתקינו סעודתא" נהג הרבי לומר בלחש.

קיא. לפני שמתחיל לקדש יתן עיניו בנרות, וטוב שיהיו נרות אלו הנרות שברכו עליהם, ובפרט ביום טוב שמברכים שתי ברכות - גם ברכת "שהחיינו". ובשעת ברכת הגפן והקידוש יתן עיניו בכוס.

קיב. הפעם מקדשים "יקנה"ז": יין: (ברכת הגפן), קידוש (אשר בחר בנו), נר (בורא מאורי האש - מסתכלים בנרות שעל השולחן, ואין מזיזים אותם ממקומם, וללא הבטה בציפרניים ובכפות הידיים. אין מברכים על הבשמים), הבדלה (המבדיל בין
קודש לקודש), זמן (שהחיינו).

קיג. לענין קיום מצוות ארבע כוסות - יש לחוש לדעת האומרים שמצוה לשתות את כל הכוס, ובבת אחת. וכן הוא מנהג בית הרב. ואפילו הכוס מכילה יותר מרביעית – ישתה את כולה.
ומי שקשה לו לשתות את כל הכוס ישתה את רובה, ועכ"פ לא יפחות משתיית רוב רביעית.

קיד. שתיית ארבע הכוסות בישיבה, בהסיבת שמאל דרך חירות (גם מי שהוא איטר יד). הסיבת ימין אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה.

קטו. הכל חייבים בד' כוסות - אחד אנשים ואחד נשים (שאף הן היו באותו הנס). אלא שלענין הסיבה - נשים נוהגות שלא להסב, כי הן סומכות על הדיעה שבזמן הזה אין צריך להסב.

קטז. בנים ובנות הקטנים שהגיעו לחינוך, חייב אביהם לחנכם במצוות ולהשקותם ארבע כוסות, ולכן יש להכין עבור כל אחד ואחת מהם כוס המכילה רביעית (ועד"ז בשאר המצוות והמנהגים הקשורים לליל הסדר).

קיז. אשה ובת שבירכו "שהחיינו" בהדלקת הנרות, גם אם הן מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה.

ורחץ - נטילת ידים ללא ברכה

קיח. כשהרבי הי' מגיע ל"ורחץ" הי' קורא (בלחש) את האמור בסידור בקשר ל"ורחץ" וגם את האמור שם על "כרפס", מכיון שאין להפסיק בין הנטילה לאכילת הכרפס.

קיט. נוטלים ידים ללא ברכה (יש מפרשים האומרים, כי גם נטילת הידים לפני אכילת הכרפס נועדה להתמיה את התינוקות).

קכ. הנטילה תהי' ככל נטילת ידים לסעודה, בכלי, והכלי יכיל רביעית.

קכא. הרבי לא הי' נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא הי' קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו
כרפס - אכילת הירק

קכב. לכרפס (ראה לעיל אות ק) נוטלים פחות מכזית (פחות מ-15 גרם) כי גם זה דיו להתמי' את התינוקות, בראותם שאוכלים ירק, שאין דרך לאכלו לפני הסעודה. ומדייקים לאכול דוקא פחות מכזית שאז לכל הדיעות לא יתחייב לברך אחריו ברכה אחרונה (בורא נפשות רבות).

קכג. נוטל את הכרפס מהמונח בקערה ביד ימינו, טובלו במי מלח ורק אחר כך מברך (ברכת בורא פרי האדמה), כדי לתכוף את הברכה לאכילה בכל מה שאפשר (הרבי הי' נותן [מוסיף?] מלח למי המלח קודם לטבילת הכרפס, ומטבילו שלוש פעמים).

קכד. בשעת אמירת הברכה (ברכת בורא פרי האדמה), יתכוון להוציא ידי חובה בברכה זו גם את המרור (הן את המרור הנאכל בנפרד והן את המרור הנאכל בכורך).

קכה. את הכרפס אוכלים בלי הסיבה (כי ענינו היפך החרות [כרפס = ס' ריבוא עבדו בפרך]). לאחר אכילת הכרפס אין מחזירים הנשאר מהכרפס על הקערה (ואף אם נשארת, מסירים אותו ממנה), ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא חמשה דברים.

יחץ - פריסת המצה האמצעית לשנים והטמנת האפיקומן

קכו. ביחץ פורסים המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה.

קכז. פורסים את המצה האמצעית (הלוי) לשנים, לשני חלקים שאינם שוים, אלא האחד גדול מחברו. את החלק הקטן משאירים בין שתי המצות השלמות (כי צריך לומר את ההגדה על מצה הראוי' לצאת בה ידי חובה, דהיינו פרוסה שהיא לחם עוני), ואילו את החלק הגדול מיעדים לאפיקומן (כי האפיקומן הינו מצוה חשובה הבאה במקום קרבן פסח).

קכח. רבותינו נשיאינו היו שוברים את האפיקומן (כשהוא עדיין תחת המפה, מכוסה) לחמש חתיכות (מטעמים עפ"י קבלה), כורכים אותו במפה (זכר למשארותם צרורות בשמלותם). ואחר כך:
א) היו מצפינים אותו בין שני כרים (שלא יבוא לאכלו בתוך הסעודה).
ב) והדיוק הוא בין הכרים דוקא, ולא תחתיהם.

קכט. אדמו"ר מהר"ש נהג להצניע יחד עם האפיקומן שלו גם את חתיכות האפיקומן של בניו, ולפעמים גם את של האורחים; אדמו"ר הרש"ב - של בני ביתו; אדמו"ר הריי"צ הצניע עם האפיקומן שלו גם את האפיקומן של חתנו הרבי, ושל חתנו הרש"ג (וככה נהגו שאר רבותינו נשיאינו).

קל. אין נוהגים בחטיפת (לגנוב) האפיקומן בבית הרב. ולהעיר ממרז"ל "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" (ברכות ה, ב) [= הגונב אחר הגנב אף הוא טועם טעם גניבה (רש"י שם), ואף שאולי אין עבירה בידו במקרה זה, הרי בכל זאת טועם הוא טעם הגניבה ועלול הדבר להיות אצלו הרגל אחר כך (ר' סעדי' גאון)].

מגיד - אמירת ההגדה, סיפור יציאת מצרים (על כוס ב')

קלא. צריך לומר את ההגדה בקול רם ובשמחה רבה ובכוונה גדולה, המנהג הוא לאומרה בניגון (הרבי מהר"ש הי' חפץ שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בקול. הרבי הריי"צ נהג לומר את ההגדה בקול רם, בזמנים שהוא עצמו לא הי' יכול לומר בקול רם הי' דורש מן האחרים שיאמרו בקול רם. הרבי לא הי' אומר את ההגדה בקול רם, אך הי' מורה למגיד ההגדה שיגביה את קולו).
המיוחד בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, לגבי כל השנה:
א. שצריך להיות בדיבור. ב. בדרך סיפור ולא זכירה בעלמא. ג. כתשובה לשאלה.

קלב. אין מנגנים "ניגונים" בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן "כדי שלא יישנו התינוקות"] שרים משירי ההגדה, כגון "ממצרים גאלתנו", "על אחת כמה וכמה" וכדומה (אצל הרבי לא היו מנגנים בשעת אמירת ההגדה כגון בקטעים: "והיא שעמדה", "על אחת כמה וכמה", ובפסוקי הלל - "ימין ה' רוממה", "א-לי אתה". וכפי שסיפר, כך היתה הנהגת הרבי הריי"צ).
קלג. לא יקרא את ההגדה כשהוא מוטה על צדו, אלא ישב באימה וביראה. הרבי לא הי' מיסב בעת אמירת ההגדה ולא עמד בשום קטע, מלבד לקידוש.

קלד. לפני הרבי היו מונחים ה"הגדה של פסח - עם לקוטי טעמים ומנהגים" שלו, וסידור האריז"ל להר"ר שבתי מראשקוב, ובמשך כל זמן אמירת ההגדה הי' מעיין בשניהם.

קלה. רבותינו הקדושים היו אומרים ביאורים רק בחלק "מגיד" שבהגדה, החל מהפיסקא "הא לחמא עניא" ועד ברכת "אשר גאלנו", ולא ביארו את כל הענינים כסדרם, אלא פעם פיסקא זו ופעם פיסקא אחרת.

קלו. באמירת "הא לחמא עניא" - מנהג בית הרב הוא שרק מגלים מקצת המצות (אבל אין מגביהים הקערה). הרבי דקדק שכל שלוש המצות תהיינה מגולות במקצתם, כולל המצה האמצעית הפרוסה, והי' מסבב את המצה האמצעית באופן שיהא הצד השלם מגולה כלפי חוץ.

קלז. לפני אמירת "מה נשתנה" מסלקים את הקערה עם המצות לצד אחר, והתינוק תמה ושואל: עדיין לא אכלנו וכבר עוקרים את הקערה מלפנינו, ומתוך כך הוא יבא לשאול גם על שאר הדברים (הרבי הריי"צ לא הי' מסלק את הקערה. הרבי הי' מסיט קימעא את הקערה, אך לא מסלקה לגמרי "לצד אחר"), והמצות נשארות מגולות (ראה לעיל אות קלו).
לאחר מכן מוזגים את הכוס השנייה (אין צורך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש).

קלח. שואלים בשפה המדוברת (בבית רבנו שאלו באידיש (ראה להלן אות קמא), וגם המדברים בלשון הקודש מפרטים ומפרשים השאלות על פי המפורט בהגדה של הרבי (כדלהלן שם)).

קלט. הראשון השואל הוא הקטן שבבנים. אם אין בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו.

קמ. אצל אדמו"ר הזקן היו הבנים והנכדים שואלים את ארבע הקושיות. אצל אדמו"ר מהר"ש הי' נוהג שכל אחד מהבנים הי' שואל "מה נשתנה", ולאחת הגירסאות בסיפור זה - גם הבנות היו שואלות "מה נשתנה".

קמא. מנהגנו אשר השואל את ארבע הקושיות מקדים לאמירתו מה נשתנה:
טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות (ובלשון הקודש: אבא, אשאלך ארבע קושיות). וממשיך:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות - וואס איז אנדערש די נאכט פון פסח פון אלע נעכט פון א גאנץ יאהר?
א) די ערשטע קשיא איז: שבכל הלילות אין אנו מטבילין, אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים - אלע נעכט פון א גאנץ יאר טונקען מיר ניט איין אפילו איין מאל, אבער די נאכט פון פסח טונקען מיר איין צוויי מאל, איין מאל כרפס אין זאלץ וואסער, דעם צווייטן מאל, מרור אין חרוסת.
ב) די צווייטע קשיא איז: שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר חמץ אדער מצה, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר נאר מצה.
ג) די דריטע קשיא איז: שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר אלערלי גרינסן, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר ביטערע גרינסן.
ד) די פערטע קשיא איז: שבכל הלילות אנו אוכלים, בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר סיי זיצענדיקערהייט און סיי אנגעלענטערהייט, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר אלע אנגעלענטערהייט.
[ויש מסיימים: טאטע איך האב בא דיר געפרעגט פיר קשיות, יעצט גיב מיר א תירוץ (ובלשון הקודש: אבא, שאלתיך ארבע קושיות, עכשיו ענה לי עליהן)].

קמב. גם מי שאין לו אב שואל בנוסח: "אבא, אשאלך ארבע קושיות" (כי יש חיוב לכבד אביו לא רק בחייו אלא גם במותו).

קמג. גם הגדולים שואלים השאלות (לאחר שאלת הקטנים), ובנוסח הנ"ל (לעיל אות קמא) [לאחר שהבנים והנכדים שאלו "מה נשתנה", נהגו אדמו"רי חב"ד לחזור ולשאול בעצמם את הקושיות בנוסח הנ"ל].
קמד. לפני כל קושיא מדגיש השואל את מספרה: "הקושיא הראשונה היא", "הקושיא השניה היא" וכו'.

קמה. סדר הקושיות: מטבילין, מצה, מרור, מסובין.

קמו. "הלילה הזה - מרור", אינו אומר "כולו מרור", מפני שאוכלים שאר ירקות בטיבול ראשון.

קמז. לאחרי אמירת "מה נשתנה" מחזירים הקערה, ומגלים מקצת הפת ואומרים "עבדים היינו" וכו' (סידור אדמו"ר. אמנם לפי מנהגנו (לעיל אות קלז) שבאמירת "מה נשתנה" המצות נשארו מגולות, אזי רק מחזירים את הקערה).

קמח. לפני אמירת "והיא שעמדה" המנהג שמכסים את המצות, ורק אחר כך מגביהים את הכוס, ולאחר אמירתה מעמידים את הכוס ומגלים שוב את המצות.

קמט. בכל פעם שהרבי הי' נוטל את הכוס במשך הסדר, הי' לוקחה בימינו, מוסרה לשמאלו, ומעמידה - דרך הורדה מלמעלה למטה - על כף ידו הימנית.

קנ. אמירת "והיא שעמדה" בישיבה.

קנא. גם כאשר סיים הרבי בעצמו את אמירת "והיא שעמדה" - מכל מקום לא הניח את הכוס מידו, עד שמקריא ההגדה הי' מסיים את הפיסקא בקול רם.

קנב. נוהגים לשפוך יין מהכוס: 3 פעמים באמירת "דם, ואש, ותמרות עשן". 10 פעמים בשעה שמפרט את המכות בשמותם. ו-3 פעמים נוספות בסימנים שרבי יהודה היה נותן "דצ"ך, עד"ש, באח"ב", ס"ה שופכים 16 פעמים, "כנגד חרבו של הקב"ה שנקראת יוה"ך, והוא מלאך הממונה על הנקמה".

קנג. אין מטיפים יין על ידי אצבע, אלא שופכים מהכוס עצמו.

קנד. שופכים את היין לתוך כלי שבור (יש אומרים שאם הכלי הוא חד פעמי, או כזה שאינו בשימוש בפסח, די בזה). ונזהרים לא לשפוך היין לכלי כשהוא על השולחן אלא בצד, וכן אין מעבירים מעל גבי השולחן את הכלי עם היין.

קנה. הרבי הי' שופך מן הכוס לתוך כלי שמונח לידו על הרצפה. הכלי הי' פגום, אף שהדבר לא הי' נראה כל כך לעין כל, אבל היתה צלחת מסוג שלא השתמשו בו למאכל.

קנו. באמירת דם ואש . . ובאמירת עשר מכות יכוון בעת השפיכה [אותה כוונה יכוון פעמיים]:
שהכוס הוא סוד המלכות, ושופך מהיין שבתוכו - סוף האף והזעם שבה - על ידי כח הבינה לתוך כלי שבור, סוד הקליפה שנקראת ארור.
על פי דברי הרבי, כוונות אלו שייכות לרבים, ולכן הכניסם אדמו"ר הזקן לסידורו.

קנז. היין הנשאר בכוס לאחר ששפך ממנו נעשה "סוד יין המשמח", ולכן לא ישפכנו, אלא יוסיף עליו יין למלא את הכוס (בהוספת היין שאחר השפיכות, הרבי הי' ממלא את הכוס עד שהיתה עולה על גדותיה והי' נשפך מהיין לצלחת (כדרכו בקידוש)).

קנח. את פסוקי "דיינו", אומרים ברציפות, ואין מפסיקים באמצע אמירתם. (רבותינו נשיאינו לא היו מפסיקים לאמירת ביאורים בין ארבעה עשר חרוזי "דיינו", עד "לכפר על כל עוונותינו", ואחרי פיסקא זו היו ממשיכים ומבארים).

קנט. בקטע "רבן גמליאל": באמירת התיבות "מצה ומרור" - הי' הרבי מביט על המצה והמרור שבקערה.

קס. באמירת התיבות "פסח שהיו" לא הביט אדמו"ר מהוריי"צ על הזרוע.

קסא. באמירת "מצה זו שאנו אוכלים" - המנהג לאחוז המצות השני' והשלישית [האמצעית והתחתונה] (ע"י המפה שעליהם) עד "על שום" השני.

קסב. באמירת "מרור זה שאנו אוכלים" - המנהג להניח שתי ידיו על המרור והכורך עד "על שום" השני (באמירת "מרור זה" - הי' הרבי אוחז במרור ביד ימין ובחזרת ביד שמאל).

קסג. באמירת "לפיכך אנחנו חייבים להודות" - המנהג לכסות את המצות ולהגבי' הכוס (אופן נטילת הכוס - ראה לעיל אות קמט), ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי'. ואחר כך מעמידו על השולחן לשני פרקי ההלל, "הללויה הללו" ו"בצאת ישראל", וחוזר ומגבי' את הכוס לברכת "אשר גאלנו", מתחלת הברכה ועד סופה (שנאמרת בישיבה, דרך חירות).

קסד. מברך "בורא פרי הגפן", בישיבה ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה.

רחצה - נטילת ידים לסעודה (עם ברכת על נטילת ידים)

קסה. לפני "רחצה", הי' הרבי אומר (בלחש) את כל הדינים הקשורים באכילת המצה והמרור - המופיעים בהגדה מ"רחצה" ועד "כורך".

קסו. הרבי לא הי' נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא הי' קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובים.

קסז. בנטילת ידיים - מנהגנו: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. שופכים ברציפות שלש פעמים מים מהכלי (על יד ימין ואחר כך על יד שמאל). בכף היד השמאלית משאיר מעט מים מהשפיכה השלישית. אחרי תחילת השפשוף מתחילים את הברכה ומשפשפים יפה את הידים זו בזו וגומרים את הברכה ומנגבים את הידיים.

מוציא - ברכת "המוציא" על המצה

קסח. באומרו ברכת "המוציא" - יחזיק את המצות שבקערה, וכפי הסדר שהם מונחים בתוכה, שתי המצות השלמות עם הפרוסה שביניהם [כחובת לחם משנה בכל יום טוב, בתוספת הפרוסה לפסח - משום לחם עוני] (ולא יבצע מהן עדיין).
הרבי הי' נוטל את שלוש המצות בשתי ידיו, אצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך "המוציא" (בישיבה). אחר כך כשמניח את המצה התחתונה להישמט מידיו (כדלהלן בסעיף הבא), נמצאות שתי המצות העליונות נותרות מונחות בין אצבעות ידיו.

מצה - ברכה מיוחדת על המצה, ואכילת המצה

קסט. לפני ברכת אכילת מצה - ישמיט המברך מידו את המצה השלישית (התחתונה).

קע. בברכת אכילת מצה יחזיק את המצה העליונה (השלמה) והאמצעית (הפרוסה) ויברך "על אכילת מצה", ויכווין לפטור גם כן את אכילת המצה שבכורך (שתהי' מהמצה התחתונה), וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו (ואכן נזהרים משיחה שלא מענין הסעודה עד גמר אכילת הכורך, אבל עד אכילת האפיקומן אין נזהרים בהפסק שיחה (הגם שבשעת ברכת אכילת מצה מכוונים לפטור גם כן האפיקומן)).

קעא. לאכילת מצה לוקחים כזית ממצה העליונה (הכהן), וכזית ממצה האמצעית (הלוי) [שיעור כזית 11 גרם, כששית מצת-יד בינונית], את המצות שוברים לפרוסות קטנות בהיותן מכוסות (כיון שאכילת מצה צ"ל בכזית, וי"א שזהו ממצה הא', וי"א שזהו ממצה הב', ולצאת ידי חובת שניהם לוקחים שני כזיתים).

קעב. אינו טובל את מצה במלח מפני חיבוב מצוה, שלא יהא בה תערובות של טעם אחר כלל. וכן הוא מנהג בית הרב. אבל על השולחן שמים גם מלח.

קעג. אוכל שני הכזיתים יחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה (שיש ספק אם הוא ממצה הא' או ממצה הב'). ואם אינו יכול להכניס לפיו את שני זיתי המצה ולרסקם יחד, יאכל תחילה את הכזית מהשלמה (העליונה) ואחר כך את הכזית מהפרוסה (האמצעית).

קעד. כדי למנוע הפסק גדול בין שתי הברכות לאכילת המצה (הפסק הנובע מחלוקת המצות מבעל הבית לכל בני הבית) - אפשר להכין מראש מצות עבור כל בני המשפחה בשקיות נפרדות, ורק לצרף לזה אחר כך מהמצות שבקערה שלפני בעל הבית.

קעה. הרבי הי' אוכל את המצות יחד בשתי ידיו. והי' ניכר שאינו מקפיד לבלוע את כל שני ה"כזיתים" בבת אחת, אלא שאכילתם נמשכה ברציפות, ללא שהות או הפסק כלשהו.

קעו. אכילת שני הכזיתים - בהסיבה.

קעז. לא ישהה מתחילת אכילת ה"כזית" ועד סופו, יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות), ובלבד שלא ייכנס לחשש 'אכילה גסה'. ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא (ועכ"פ לא יותר משש דקות).

קעח. מנהגנו שכל בני הבית מברכים לעצמם "המוציא" ו"על אכילת מצה". ידי חובת "לחם משנה" יוצאים על ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך את הברכות לעצמו, לאחר שמקבל את המצה מבעל הבית.

מרור - ברכה מיוחדת על המרור ואכילתה

קעט. אוכלים מהמרור שיעור כזית (לכל הפחות 19 גרם (שלושת רבעי אונץ)). החסה והתמכא (חריין) שניהם מצטרפים לשעור כזית (בעלי חסה - עלה גדול, או שנים בינוניים).

קפ. קודם הטבילה, מרכך מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס (החרוסת בקערת הרבי היתה יבשה, לפני טבילת המרור, לוקח מעט חרוסת יבשה ורככה ביין הנמצא בצלחת התחתית של הכוס).

קפא. ייקח כזית מרור מקערת ה"סדר" ויטבול אותו בחרוסת, ורק אחר כך יברך "על אכילת מרור" (כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה).

קפב. אין לשקע את כל הכזית מרור בחרוסת, אלא רק את מקצתו. לאחר טבילת המרור בחרוסת, מנערים את החרוסת מהמרור - כדי שלא לבטל את טעם המרירות.

קפג. הרבי הי' נוטל את החריין מתוך עלי החסה העוטפים אותו, טובלו שלוש פעמים בחרוסת, מנערו, עוטפו שוב בעלים, ואוכלו.
הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, שאינו טחון. ואכל שיעור גדול במיוחד, גם אותו הי' טובל בחרוסת [כנראה גם כן שלוש פעמים], ואוכלו (יחד עם החריין הטחון) כשהוא עטוף בעלי החסה.

קפד. בברכת "על אכילת מרור" יש לכוון לפטור גם את המרור שבכורך.

קפה. כל בני הבית נוהגים לברך ברכת "על אכילת מרור", ויברכוה כשהמרור בידם קודם שיאכלוהו. גם נשים חייבות באכילת מרור כשאר כל המצוות שבלילה זה שאף הן היו באותו הנס.

קפו. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא, ועכ"פ לא יותר משבע דקות).

קפז. "בלע מרור לא יצא", ולכן ילעס את המרור עד שירגיש טעם מרירותו בפיו.
מרור שאכילתו בלתי נסבלת מפני חריפותו - אין יוצאים בו ידי חובה.

קפח. אכילת המרור בלי הסיבה.

כורך - אכילת המצה והמרור כשהם כרוכים יחד ואמירת "כן עשה הלל וגו'"

קפט. ל"כורך" לוקחים כזית מצה ממצה התחתונה (הישראל), ומרור עמה (החסה, והתמכא (חריין)) מקערת ה"סדר" כשיעור כזית (שניהם מצטרפים לשעור כזית, בעלי חסה - עלה גדול, או שנים בינונים), ויטבול בחרוסת היבשה שעל הקערה (הפעם לא מרככים ביין מחשש שרוי'), ויכרכם יחד ויאמר: "כן עשה הלל" וגו', ויאכלם ביחד.

קצ. טובלים רק החסה (ולא את המצה) בחרוסת שעל הקערה שהיא יבשה בלי יין (ולא בחרוסת שטבל לאכילת ה"מרור" שהי' מעורב בה יין (לעיל אות קפ)). והמדקדקים בזהירות ממצה שרוי', אין טובלים ורק נותנים מעט חרוסת יבשה על החסה ומנערים אותה אחר כך ממנה. וכן הוא מנהג בית הרב (הרבי הי' נוטל מן החרוסת שעל הקערה וממרחה [כמדומה שלש פעמים] על החריין [ולא על העלים]).

קצא. צריך להקפיד שעלי החסה שבכורך יהיו מנוגבים, ולא יהיו רטובים מהמים בהם נרחצו כדי שלא ירטיבו את המצה (וכדאי מאד, לדאוג לזה לפני תחילת הסדר).

קצב. אכילת הכורך - בהסיבה.

קצג. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אם שהה יתר על כן יצא, ועכ"פ לא יותר משבע דקות).

קצד. אחרי כורך (בחוץ לארץ - כורך של הסדר השני) מותר לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת. וכן מותר לאכול מרור.

שולחן ערוך - סעודת החג

קצה. אוכלים את הסעודה שלא בהסיבה.

קצו. "אוכל ושותה כדי צרכו" (סידור אדמו"ר).
על זה העיר הרבי:
ויש לומר דמשמיענו שתים:
א) שיאכל די צרכו, כדי שיאכל האפיקומן על השובע (כיון שהוא זכר לפסח שהי' נאכל על השובע).
ב) שלא יאכל יותר מכדי צרכו, כדי שלא תהא אכילת האפיקומן אכילה גסה.

קצז. מתחילים את הסעודה באכילת הביצה שעל הקערה וטובלה במי המלח - והוא זכר לאבלות חורבן בית המקדש, שכשהי' קיים היו מקריבין ואוכלין את הפסח, ועכשיו אין לנו פסח ולכן מתאבלין עכשיו על זה.

קצח. הרבי הי' שופך מלח לתוך המים, טובל את הביצה שלוש טבילות במי המלח. ומתחיל לאכלה מצד ראשה הכד, ואוכלה כולה. ולא הי' מביט בה כלל לבדקה.

קצט. נזהרים ביותר ממצה שרוי'. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם טיפות מים, וכן שלא יפול מפירורי השמורה במים או במרק.

ר. קודם ששופכים מים, או משקים שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה.

רא. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לא הי' אוכל מצה שמורה ביחד עם דגים או בשר מצד חשש שרוי', רק עם יין. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מצותיו - בעת האכילה - מכוסות תמיד ב