הרב ניסן דוד דובאוו

שנים רבות חלפו מאז השואה ואעפ"כ אנשים עדיין שואלים אותה שאלה – היכן היה הקב"ה באותו זמן? איך אפשר להאמין בה' אחרי השואה? אם ה' הוא צדיק וישר, איך הוא נתן לכזה אסון להתרחש? למה ה' לא חולל נסים בשואה?

מיהו השואל?

תחילה יש להבהיר חד משמעית כי השאלות יכולות להישאל רק ע"י מי שמאמין, כיוון שאם התשובה היא שאין אלוקים, חלילה, אזי גם אין כל שאלות. בלי בורא לבריאה, לעולם אין מטרה ואין כל תכלית. בעולם שכזה, בני אדם יכולים להחליט לנהוג כפי רצונם, שכן אין דין ואין דיין. הם יקבעו כי רק לזה שמשתייך לגזע עליון יש זכות קיום ואלה שאינם, אחת דינם למות. בעולם חסר אלוקים, השואה אינה שאלה דתית אלא הוכחה מוצקה עד כמה אדם יכול לרדת לשפל המדרגה. השאלה הנכונה שיש לשאול היא לא "איפה ה' היה בשואה", אלא "איפה האדם היה בשואה".

העובדה שאף אלה המכריזים על עצמם כחסרי אמונה, שואלים ללא הרף היכן היה ה'; עמוק בלבם גם הם מאמינים שיש אלוקים, אלא שהם משוועים לתשובה על שאלתם. לכן ראוי ללמד עליהם זכות ולומר שאמנם רצונם הוא להאמין בה', אלא שהשואה מעמידה שאלות כבדות משקל באופן חסר תקדים לחלוטין, עד כי קשה להם להאמין.

למי שמאמין באמת, אין שאלות, שהרי לנגד עיניו ניצבות מילות הפסוק, "הצור! תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט; א-ל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב: ה'). אמונתו אינה עומדת למבחן גם אם הוא אינו מבין, שהרי ככלות הכל, מי יכול להבין את דרכי ה' הנסתרות?

השאלות הן פועל יוצא מעצם היותו בן אנוש ובר תמותה מוטרד ונבוך. לכן, על מנת שאותו אחד לא ייפול ברוחו עד כדי עזיבת דרך ה', יש להשיב לו מענה ולו יהיה זה מענה חלקי בלבד.

אמונה כנגד אסון

לאורך הדורות הייתה קיימת סתירה בין אמונה לאסון. כל מי שמתמצא מעט בתולדות העם היהודי, יגלה על אתר שמאז ומתמיד, עמנו היה קרבן לרדיפות איומות ורצח המוני ע"י צוררים כאלה ואחרים. היהודי המאמין של שנת 1940 ידע על הפוגרומים, על מסעי הצלב, על חורבן שני בתי המקדש. מידי שנה בליל הסדר הוא קרא ב"הגדה", "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" ואעפ"כ אמונתו לא נפגמה. אנטישמיות הייתה לחם חוקנו מאז ומעולם.

אותם כלים שסייעו בעדו לפני השואה לשמור על האמונה חרף עבר עמו רווי הדמעות, הם שעומדים לרשותו גם אחריה. השאלה הפילוסופית "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", נוגעת לסבלו החסר משמעות כביכול של אדם אחד, באותה מידה שהיא נשאלת ביחס לרצח ששה מיליון איש. ההבדל הוא כמותי בלבד, אך האיכות היא שווה בשתיהן.

אין כל ספק שבזמנו, ה"פתרון הסופי" של היטלר היה מופרך והזוי לגמרי, באשר מעט מאד היו אלה שהאמינו כי במאה ה-20, שבה האנושות הגיעה לשיא תפארתה מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית גם יחד, תיתכן שואה שכזו. דעת הקהל והתקשורת היו תמימי דעים בכך שאין דרך חזרה לימי הביניים. למרות זאת, הוגי הדעות והמשוררים הגרמנים מאצולת העם, הפכו לרוצחים הנתעבים ביותר שקמו בכל ההיסטוריה. לא היו אלה קומץ מרצחים חסרי רסן שחוללו את השואה, אלא צבא שלם המונה מיליון בני אדם בקירוב.

והעולם שתק אך גרוע מזה, העולם היה אדיש ולפעמים גם הסכים עם מה שנעשה, שמח על כי כל אותן זוועות לא נפלו בגורלו.

סיפור השואה מוכיח יותר מכל מאורע אחר שאל לו לאדם לבטוח כי השכל והרגש האנושיים הם אבני הבוחן לצדק וליושר. דווקא אותם דיפלומטים ובעלי תארים אוניברסיטאיים, היו שותפים בעקיפין לרצח בדם קר ולעיתים הם שביצעו אותו.

כל אדם אחראי למעשיו. חלילה לו לשכוח כי לציווי "לא תרצח" קודמת הדיברה "אנכי ה' אלוקיך".

האם בעלי האמונה הגדולים שאלו שאלות?

השאלה, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח: כ"ה) תקפה ומשמעותית רק כשהיא פורצת מלבו הדואב של המאמין באמונה שלימה. הראשון ששאל את השאלה היה אברהם אבינו, סמל ומופת להתבטלות מוחלטת לרצון ה'. הוא זה, כשנצטווה ע"י הקב"ה לעקוד את בנו יחידו, לא עורר קושיות: "וישכם אברהם בבקר" לעשות רצון ה' בזריזות.

משה רבנו, הוא ולא אחר היה זה שהקשה מדוע "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", הרועה הנאמן, ראש בני ישראל, שהוציאנו ממצרים, בקע לנו את ים סוף, עמד על הר סיני ושמע את קול ה' מדבר, "אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני". (המושג "אלוהים אחרים" כולל גם את השכל האנושי במצב שהוא הופך להיות ה"פוסק האחרון" בענייני יושר ומסר בחיי האדם).

התלמוד במסכת מנחות (כ"ט ב') מספר שהקב"ה הראה למשה איך רבי עקיבא נהרג בייסורים קשים בידי הרומאים. כשראה משה כיצד רשעים אלה סורקים את בשרו של רבי עקיבא במסרקות ברזל, הוא התקומם כלפי בורא העולם בשאלה, "הזו תורה וזו שכרה!?" ענה לו הקב"ה, "שתוק, כך עלתה לפני במחשבה (של ה')".

יש לשים לב שלא המחשבה שהועלתה לדיבור, היא שהושתקה אלא עצם תוכן השאלה. משום כך הדבר מעורר תמיהה רבה, שכן על פניו נדמה שהתשובה, בלשון המעטה אינה מספקת כלל ועיקר. משה ציפה להסבר הגיוני ואילו הקב"ה עונה לו בפקודה. עם זאת, בל נחשוב לרגע כי השאלה מוכיחה על חוסר אמונה מצד משה, חלילה. אדרבה, רק בכוח האמונה הצדיקים מצליחים להתגבר על כל הניסיונות והקשיים הניצבים בדרכם.

ירמיה הנביא, שהקשה מדוע דרך רשעים צלחה, הוא גם זה שללא הרף מתרה בהם להשיב את אמונתם לה'. על איוב מתרגשות פורענויות קשות מבית ומחוץ ואעפ"כ הוא אינו מאבד את אמונתו אף לרגע קט.

העובדה שצדיקים גדולים עוררו סימני שאלה רבים ועם זאת שמרו על אמונתם, אינה מתמיהה, מאחר שעצם השאלה מוכיח על שאיפה לצדק. ביסוד האמונה מונחת ההנחה כי העולם מתנהל בצדק שמקורו הוא על אנושי ולכן אינו יכול להיות מושג בשכל המוגבל. מצב שנראה על פני השטח כחוסר צדק, מקומם לא רק את שכלו של השואל, אלא את כל עצמותו ומהותו. אחרי זמן קצר, הכאב המקומם מפנה מקומו להכרה כי לא ניתן להבין בשכל את מה שמעליו, לתפוש את הבלתי נתפש. עד מהרה אותו אחד קולט שתגובתו למצב היא מוטעית וכשעודנו בסבלו, גומר בנפשו להשלים עם המצב הקיים, בידיעה שעל אף שכרגע הוא אינו מובן, בסופו של דבר עתיד שופט כל הארץ לעשות משפט. השאלה עצמה שנותנת ביטוי לכאב, היא שמאוששת את האמונה ומעצימה אותו.

שופט כל יושבי הארץ

כל בר דעת מבין שאם הקב"ה יכול לשפוט את כל בני האדם בו זמנית, ודאי שאין לכלול אותו בכל הגדרת בן אנוש. חוסר אפשרותנו להבינו, אינה מצביעה על חסרון מצדו, חלילה, אלא על מוגבלותנו להבין את חכמתו האין סופית.

די בהצצה חטופה על מצב בתי המשפט בימינו כדי לגלות כמה אנשים חפים מפשע נאסרים על לא עוול בכפם, בשל מחדלי המערכת השיפוטית ושופטיה. מצדו השני של המתרס נמצאים אותם אשמים, שמהלכים בחופשיות בראש כל חוצות. המחדל מוסיף להתעצם עקב תלונות חוזרות ונשנות של צוותי בתי המשפט על עומס עבודה, שבעקבותיהן הוחלט לצמצם את שעות עבודתם. הקב"ה, לעומת זאת, שופט חמישה ביליון בני אדם על פני כל כדור הארץ ללא ליאות, 24 שעות ביממה. מיהו זה, אם כן, שיהין לעורר קושיות או להתיימר להבין את דרכי הבורא?

חדר ניתוחים ממבט פרימיטיבי

גם המקשן הגדול ביותר עתיד בסופו של דבר להכיר במוגבלות הבנתו.

נתאר לעצמנו כיצד היה מגיב אדם פרימיטיבי שמשקיף מן הצד על ניתוח לב פתוח שנעשה ברמה מתקדמת ביותר. תחילה הוא רואה אנשים לבושי מסכות נכנסים לחדר בבגדים ירוקים לגופם וכפפות לבנות על ידיהם. לאחר מכן מובלת לחדר מיטה, עליה שוכב אדם שקוע בשינה. ואז אחד מחובשי המדים הירוקים מניח לישן מסיכה על פניו, בעוד חברו מסיר את הסדין מהמטה כשאיזמל בידו. הצופה מביט בחרדה רבה כיצד המנתח מבצע את הניתוח.

הצופה שהינו בור ועם הארץ בכל הנוגע לרפואה מודרנית, מגיע למסקנה שלפניו רצח בדם קר. במקום מוצאו, אנשים מתים בכבוד בקרב ולא נרצחים באמצע שנתם! "איפה הצדק?!" הוא זועק מכאב.

נסה להסביר לאותו אחד כי המראה הנגלה לעיניו היה לא אחר מאשר ניתוח להצלת נפשות. אלמלא אותו ניתוח, סיכוייו של החולה לחיות היו אפסיים. אך כיוון שאותו צופה חסר כל הבנה באשר לכללי היגיינה או שיטות מתקדמות לעריכת ניתוחים, ההסבר נופל על אזניים אטומות. בתוקף רב הוא עומד על כך שמדובר ברצח ורק כעבור שבועות, חודשים או אפילו שנים, הוא עשוי לשנות את דעתו.

מבחינה מסוימת, כלפי הבורא כולנו דומים לאותו צופה פרימיטיבי החוזה מהצד על ניתוח. כיוון שהבנתנו היא מוגבלת, אנו נוטים להפנות אצבע מאשימה כלפי מעלה, מבלי להבין שבסופו של דבר, כל ניתוח הוא לטובת המטופל.

ה' הוא מקור הטוב הצרוף וטבע הטוב להיטיב. כל סבל וכאב טומנים מעט טוב בתוכם, אף שלפעמים הוא נסתר מהאדם. כל בעל אמונה מגיע להבנה במוקדם או במאוחר כי המנתח יודע היטב את מלאכתו.

האם השואה באה כעונש?

ישנם אלה שסוברים כי השואה באה כעונש על חטאי הדור.

הרבי מליובאוויטש דוחה את הטענה מכל וכל. לדבריו (המובאים בספר השיחות תשנ"א, כרך א' עמ' 233):

השמדת שישה מיליון יהודים באכזריות הכי גדולה ונוראה – שואה שלא הייתה ולא תהיה ר"ל דוגמתה במשך כל הדורות – לא יכולה להיות בתור עונש על עוונות, שכן, אפילו השטן עצמו לא יוכל למצוא חשבון עוונות בדור ההוא, שיהיה בו כדי להצדיק ח"ו עונש חמור כזה!

אין לנו שום הסבר וביאור ע"פ חכמת התורה) כלל וכלל על השואה, כי אם רק ידיעת העובדה ש"גזירה היא מלפני"... ובודאי ובודאי לא ההסבר של עונש על עוונות.

אדרבה, כל אלה שנהרגו בשואה הם "קדושים", כיוון שנהרגו על קדושת ה' בגלל היותם יהודים וה' יקום דמם, כפי שמוסיף כל יהודי בתפילת "אב הרחמים" במוסף של שבת: "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת ה'... וינקום נקמת דם עבדיו השפוך, ככתוב בתורת משה... כי דם עבדיו יקום... ובכתבי הקודש נאמר... יודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך". היינו שהקב"ה מעיד עליהם שהם "עבדיו" ומבטיח ש"ינקום דם עבדיו השפוך".

ועד כדי כך גדלה מעלתם (של הקדושים) – אפילו לולא עבודתם בקיום התורה והמצוות – עד שרבותינו מעידים עליהם ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם". ועל אחת כמה וכמה כן הוא לגבי אלה מעמודי התורה שנספו בשואה.

ומושלל להתייחס לשואה בתור עונש על עוונות ובפרט בנוגע לדורנו זה, שהוא "אוד מוצל מאש".

דברי הנביא ישעיה (נ"ה: ח'). "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה' ", מסכמים בקצרה את הנושא כולו.

לגעת בנשמה

היהדות מאמינה בקיום נשמה, שיורדת מהעולמות העליונים לתוך גוף גשמי למשך שבעים או שמונים שנה, שלאחריהם היא שבה לצור מחצבתה. הנשמה קיימת לפני שהיא נכנסת לגוף ואחרי שהיא עוזבת אותו. רבי שניאור זלמן מליאדי בספרו "התניא", מתאר את הנשמה כ"חלק אלוקה ממעל", ניצוץ אלוקות שנמצא בגוף כדי לבנות משכן לבורא כאן למטה. תורת החסידות מרחיבה את הדיבור על מטרת ירידת הנשמה ומטרת הבריאה בכלל.

גם מי שאינו מתעמק בפילוסופיות למיניהן, מבין שהגוף הוא גשמי ומוחשי בשעה שהנשמה היא רוחנית ומופשטת. כמו כן הוא מבין שחרב, אש ומים יכולים להשפיע על הגוף אך לא על הנשמה. אבנים ומקלות עלולים לפגוע בעצמות האדם אבל לא בנשמתו. לכן ניתן לומר בוודאות גמורה כי תאי הגזים השמידו את גופי אותם קדושים בלבד, בעוד נשמותיהם נותרו זכות וטהורות.

כמו כן מקובל לחשוב שמבין שני מרכיבי האדם, הגוף והנשמה, הנשמה היא חלק הארי, כשם שלכל הדעות הראש חשוב יותר מהרגל, המחשבות והרגשות הן בעלות משקל רב יותר מהבשר הגשמי.

בהסתמך על שתי הנחות אלה, שהן הגיוניות וניתנות להבנה בנקל, מתברר ללא ספק שהשואה הצליחה לגרום לניתוק בין גוף לנשמה, אך לא עלה בידה להכחיד את הנשמה עצמה. אדרבה, הנשמה ממשיכה להתקיים זמן רב אחרי שהגוף כבר נשמד.

נתאר לעצמנו אדם שמציץ לתוך חדר ורואה בו אדם בוכה. האם יעלה על הדעת לחשוב שאדם זה בילה כל ימיו בבכי? ולהיפך, אם ימצא בחדר אדם צוחק, הייתכן לומר כי אלו הם מעשיו מאז ומתמיד? הרי כל בר דעת יודע שחיי האדם נתונים לשינויים רבים: עת לצחוק ועת לבכות.

כן הדבר גם בנושא השואה: מספר שנותיהם של הקרבנות בעולם הזה צריך להיחשב ביחס לנצחיות הנשמה. בין אם הם זכו לאריכות ימים ובין אם לאו, במקרה של ילדים ותינוקות – במונחי הזמן של הישרדות הנשמה, שחיה אלפי שנים, אורך ימיהם הוא כהרף עין! אמנם עצם המילה "שואה" מזוהה עם הרס ושמד, אך חלילה לנו להכליל את הנשמה בתוך אותן הגדרות. אף כי אין כל אפשרות לדעת אל נכון מה יהיה מצב נשמות קדושות אלה שמתו על קידוש ה' בעולם הבא, מכל מקום לפי התורה, מקומן נעלה ונשגב. הסיפור הבא עשוי לסבר את האוזן בנידון:

בספר "מגיד מישרים" מסופר שרבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" היה ראוי למסור את נפשו בפועל ממש על קידוש ה', אלא שלבסוף מסיבה מסוימת הוא לא זכה לכך. בהמשך חייו הפך צדיק זה לראש פוסקי ההלכה בדורו וחיבורו ה"שולחן ערוך" משמש נר לרגלינו עד עצם היום הזה. מכל מקום, הישג מופלא זה הינו שני במעלה למות על קידוש ה'. מכאן ניתן להסיק שסוג מות שכזה מעלה את הנפטרים, והרוגי השואה בתוכם, לדרגה גבוהה מאין כמוה.

ליהודי המאמין אין ספק שאף כי מות כזה כרוך בייסורי גוף קשים מנשוא, אין בו כדי לפגוע בנשמה בכהוא זה. אדרבה, המוות הוא רגע אחד קצר בחיי הנשמה, דרכו היא זוכה להתעלות נצחית. בתורה נמצא פעמים רבות התייחסות לעובדה שהחיים בעולם הזה הם רק הכנה לחיי נצח בעולם הבא. המשנה באבות (ד': כ"א) קובעת כי. "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס בטרקלין". לפי מידת הסבל והמכאוב שאדם עובר משך שהותו בפרוזדור, כך יהיה שכרו בטרקלין. לא ניתן כלל ועיקר לתאר את ההנאה של הנשמה בעולם הבא, שכן גם בעולם הזה, בעוד הנשמה מחוברת לגוף הגשמי, היא בדרגה גבוהה לאין ערוך מזו של הגוף ועל אחת כמה וכמה כאשר היא נפרדת ממנו. הייסורים בפרוזדור, שהוא רק שלב של הכנה לכניסה לטרקלין, הם זמניים בלבד בעוד השכר בטרקלין הוא נצחי.

יתר על כן, אחד מעיקרי היהדות היא האמונה בתחיית המתים. מכאן שלעתיד לבוא, כל קדושי השואה עתידים לחיות מחדש. כל אותן שנות שפע ושגשוג שיבואו בעקבות תחיית המתים, יהיו פיצוי הוגן על הצער הרב שהיה מנת חלקם של דור השואה.

כניעה או תפילה

אם השואה הייתה גזירה משמים, מדוע גדולי התורה מעוררים כל יהודי לזעוק ממעמקי לבו ולבקוע שערי שמים בתפלה לה' שיבטל כל גזירה רעה? אולי מוטב היה לקבל את רצון הבורא בהכנעה.

האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, שעבר על בשרו את מוראות השואה, קורא לכל אחד להרים קולו לפני מלכו של העולם בתחינה לביטול גזירות החורבן. אך מה התועלת לזעקה אם זה רצון ה'?

נוסף לכך, המשנה במסכת אבות (ד': י"ז) מלמדת כי, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". כלומר כל הנאות העולם הזה ביחד אינן משתוות לשעה אחת בעולם הבא, שבו השכר והשפע הרוחני הוא בלתי ניתן להשגה שכלית ועולה עשרת מונים על כל תענוג גשמי. אעפ"כ, מכך שהקב"ה קבע שהעולם הזה הוא תכלית הבריאה כולה, כמאמר התניא, "לעשות לו דירה בתחתונים (בעולם הזה)", משתמע ששעה אחת של הגשמת המטרה כאן למטה – מתוך תשובה ומעשים טובים – היא טובה יותר מכל השכר הרוחני שניתן בעולם הבא.

דברי המשנה הנ"ל מחזקים את התמיהה עוד יותר: איזו הצדקה, אם כן, יש בעובדה שיהודים כה רבים נלקחו מהעולם במוות אכזרי בטרם זמנם, מבלי לאפשר להם להמשיך לחיות חיי תורה ומצוות? איזה שכר רוחני לנשמה שווה לשעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה?

גם ההלכה בעניין פיקוח נפש, לפיה הצלת חיים או הארכתם ולו רק לרגע קט, מקדשת כל אמצעי. ההלכה קובעת שלא זו בלבד שיהודי צריך לחלל את קדושת יום כיפור כדי להציל נפש אחת, אלא שאף הכהן הגדול מחויב ממש להפסיק את עבודתו בקדש הקדשים ביום זה!

אם חיי האדם כה יקרים, הן ממבט הלכתי והן ממבט פילוסופי, מדוע ה' עשה זאת, להביא שואה כה איומה שהכחידה ששה מיליון יהודים באכזריות כה רבה?

כבר הזכרנו לעיל שאף לבעלי האמונה הגדולים ביותר התעוררו מפעם לפעם שאלות. אמנם הם האמינו בה' שהוא אחד ואין בלתו, שהוא אין סופי, וכל ומעשיו טובים, אלא שכשם שלרופא בשר ודם יש אפשרות לרפא בדרכים שונות, הבורא שהוא בלתי מוגבל, וודאי שהיה לאל ידו לפעול בצורה פחות כואבת והרסנית. אמנם הניתוח היה מחוייב המציאות, מסיבה שמובנת לו הטוב ביותר, אך מדוע הוא בחר אופני ביצוע כאלה ולא אחרים?

קול זעקת התפילה בא כדי לפעול שינוי באמצעים שינקטו בשעת הניתוח. למה להשתמש בתרופה כה מרה אם יש דרכים להמתיקה?

עם זאת, אחרי פרץ הכאב הראשוני, גם הם הגיעו למסקנה ש"צדיק ה' בכל דרכיו".

זיכרון או מעשה

בל נשכח לעולם מה שעבר על עמנו בשואה. "זכור את אשר עשה לך עמלק", הוא ציווי מפורש מהתורה. עלינו להזכיר השכם והערב לבני דורנו את מוראות הזמנים ההם והשלכותיהם ולהחדיר למודעותם במיוחד את מעשים שנעשו לקידוש ה', לא רק ע"י אלה שהעזו להילחם בצוררים, אלא אף ע"י אותם שהמשיכו לשמור תורה ומצוות בתנאים בלתי אפשריים.

אך מעבר לזכירה, ישנו מענה הולם נוסף, לא פחות חשוב ואולי אף יותר. כשפרעה מלך מצרים רצה להשמיד את בני העם היהודי, התורה מציינת כי, "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". תשובת המשקל ל"פתרון הסופי" היא הקמת בית יהודי אמיתי. היטלר ביקש להכחיד את עמנו; תשובתנו היא התעצמות היהדות ותגבור המחויבות אליה. לאמיתו של דבר, אם בכל התעסקות מרובה מדי באסון שארע בעבר, התוצאה היא רפיון וייאוש, במקרה שלפנינו הדבר עלול לפגוע בפעולות לשיקום היהדות, שדורשות ביטחון ושמחה.

עובדה היסטורית מפתיעה

שלוש מתוך כל התקופות האפלות שידע עמנו, היו אפלות במיוחד: אחרי חורבן בית ראשון, אחרי חורבן בית שני ובתקופת הביניים בעקבות מסעי הצלב. כמה מדהים לגלות שבעקבות כל אחת מהן אנו עדים לצמיחה יוצאת דופן בהתפתחות התורה שבעל פה. אחרי חורבן בית ראשון, קם המוסד התורני הנקרא "אנשי כנסת גדולה", שהרחיב והעצים ביותר את עולם התורה מבחינה הלכתית וארגונית גם יחד. בסמיכות לחורבן בית שני, החלה כתיבת המשנה והתלמוד ובימי הביניים אנו עדים לחידושי ה"ראשונים" שהוסיפו פירושים חדשים על המקורות הקיימים. אותה מתכונת חוזרת ונשנית גם אחרי השואה, בהיקף חסר תקדים בלימוד התורה ובפרסום תורני.

אסור לנו לתת בידי אויבנו את הפתרון הסופי. אדרבה, יש להוסיף עוד ועוד בתורה ומצוות, שכן בשורה התחתונה, המעשה הוא העיקר.

----------

מתוך הספר "כי ישאלך בנך - תשובות לשאלות נפצות ביהדות" שחובר על-ידי הרב ניסן דוד דובאוו, מנהל בית חב"ד בווימבלדון, אנגליה. תורגם על ידי נעמי גבירץ