הרב ישראל זלמנוביץ'

המשנה מביאה במסכת נגעים את ארבע המראות של סוגי נגעי צרעת. אך אין המשנה משתמשת בדבריה במילה 'צרעת'. וזו לשון המשנה:

'מראות נגעים שניים שהן ארבעה, בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל והשאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי ר"מ ...'(משנה מסכת נגעים פרק א' משנה א').

הפרשנות אכן דייקה בדברים והשתמשה במילה "נגע". נביא את דברי הרמב"ן על התורה: ...'והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך. ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נראה מהן מהצרעת. ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן "נגע צרעת", כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה,... '(רמב"ן ויקרא פרק י"ג פסוק ג'). מכאן נלמד כי הופעת אותם נגעים אינה מראה על הימצאותה של טומאת הצרעת, אלא יש כאן מעין אותות אזהרה לאדם שעליו להתעורר ולפעול.
האם עתה ילך הלוקה באותם נגעים להתרפא אצל רופא? לאיזו מסגרת טיפולית עליו לגשת? הנגוע אינו ניגש לא למרפאה ולא לבית רפואה. התורה הקדושה מראה לו את דרכי הטיפול ההכרחיים והמידיים שעליו לבצע:

"אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים" (ויקרא פרק י"ג פסוק ב'), עם הופעת אותן מראות, כנזכר, מיד מובל הנגוע אל הכהן. ולמה ילך הנגוע דווקא אל כהן? מביא על כך המדרש פסיקתא זוטרתא:

'...יורו משפטיך שיהיו כל ההוראות נתונות על פיהם. כענין שנא' (דברים יז) ובאת אל הכוהנים הלווים ואל השופט...' (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת וזאת הברכה).

מהי המעלה שיש בכהן? עונה על כך ה'חיזקוני': '... יורו משפטיך ליעקב מאחר שאינם מכירים פנים ראויים הם שיורו משפטיך. וכן הוא אומר "ואת עמי יורו וגו' ", וכתיב "ובאת אל הכהנים הלוים והגידו לך את דבר המשפט". ד"א "יורו משפטיך" לפי שהם פנויים שאין להם נחלה להיות טרודים בה להיבטל מדברי תורה' (חזקוני דברים פרק ל"ג). על פי דברים אלה הכהן שימש על פי הוראת התורה כפוסק ושופט.

נסכם דברנו בהגדרת הנגע על ידי דבריו של בעל התולדות יצחק אחד מראשוני האחרונים שחי בספרד:

'... והובא אל אהרן הכהן, לומר שאינו צריך שילך לרופאים אלא לרופא הנפש שהוא אהרן .... לומר שכמו שהחולי הזה לא בא לו מפאת ליחות הגוף שהיו נפסדות, אלא מפאת הנפש שהייתה נפסדת, כן רפואתו לא תהיה רפואה טבעית, שכל הרופאים הטבעיים שיש בעולם לא ירפאו זה החולי, שהרופאים אולי יוכלו לרפאות חולי הצרעת כשיהיה הסיבה הפסד הליחות, אבל כשאינו הסיבה טבעית אלא נפשית, נמנע מהרופאים לרפאותה, אלא צריך רופא נפשי והוא הכהן.'(תולדות יצחק ויקרא פרק יד).

במבט ראשוני, הרי הצרוע מצוי בדיוטה הנמוכה של נושאי הטומאה

אחר שהכהן קבע כי הנגוע הינו עם טומאת הצרעת, התורה מצווה עליו דיני טומאה והרחקה קיצוניים וכך נאמר בפרשתנו: '... אִישׁ־צָר֥וּעַ ה֖וּא טָמֵ֣א ה֑וּא טַמֵּ֧א יְטַמְּאֶ֛נּוּ הַכֹּהֵ֖ן בְּרֹאשׁ֥וֹ נִגְעֽוֹ ...וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א׀ טָמֵ֖א יִקְרָֽא... כָּל־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ' (ויקרא פרק י"ג פסוקים מ"ד- מ"ו).

הצרוע נאלץ לעזוב את מקום מגוריו אך לא די בכך, הוא מורחק מכל שלוש המחנות (בניגוד לנושאי טומאה אחרים). התורה לא מסתפקת בישיבתו המבודדת, אלא עליו להרחיק מסביבתו כל אדם ולהזהירו מלהתקרב אליו: 'וְטָמֵ֥א טָמֵ֖א יִקְרָֽא...'!

מבאר על כך המדרש הילקוט שמעוני: '..מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? אמר הקדוש ברוך הוא: הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו לכך נאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו...' (ילקוט שמעוני תורה פרשת תזריע).

ובעל ה'עמק דבר' מוסיף על דברי המדרש ומבאר את הטעם, לצורך שהצרוע מורחק ויושב בדד:
'...טָמֵ֣א ה֑וּא טַמֵּ֧א יְטַמְּאֶ֛נּוּ הַכֹּהֵ֖ן בְּרֹאשׁ֥וֹ נִגְעֽוֹ - ידוע דצרעת בא על חטא, אבל אינו דומה סיבת חטא צרעת הגוף לצרעת הראש, דצרעת הגוף בא על חטא תאווה המחטיא את הבשר, וצרעת הראש בא על חטא דעות משובשות,... ויש להיזהר ממנו יותר, דמי שיש לו דעות משובשות מחטיא אחרים שמתרועעים עמו יותר מבעלי תאווה. והקדים הכתוב לזה הטעם איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן. וכ"ז הוא דברים מיותרים, ובא להזהיר לכל אדם להזהר ממנו הרבה, המון אדם יזהרו ממנו באשר שצרוע הוא...'(העמק דבר ויקרא פרק י"ג פסוק מ"ד).

אם כן, המצורע הינו אדם שלא רק נושא טומאה אחר שהכהן טימאו, אלא גם נושא דעות ומחשבות שאין מקומם בסביבת בני אנוש. ולא רק זאת אלא שאת דעותיו המשובשות לא משאיר לעצמו, אלא שכל מטרתו הינה להשליך על סביבתו רפש של שנאה ומדון בין אדם לרעהו ובין איש לאשתו. לכן התורה הרחקתו מכל שלוש המחנות!

במבט עמוק יותר ופנימי – הצרוע הינו דווקא אדם נעלה! כיצד ייתכן הדבר?

לעומת הדברים שנסקרו באריכות על פחיתות מעמדו של המצורע, מובא ב'אלשיך הקדוש' מבט שונה לגמרי על מעמדו הרוחני של המצורע שדווקא נקטה התורה בתואר 'אדם' שהינה הדרגה היותר נעלית בתוארי האיש הישראלי: '...ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל תואר אדם האמור אצל נגעים, אדם כי יהיה בעור בשרו וכו' (להלן יג, ב). כי הנה תואר זה משולל מן האומות כמאמרם ז"ל (יבמות סא א)" אתם קרויים אדם, ואין הגויים קרויים אדם. וכן בשמות בני ישראל הוא המשובח שבכולם אשר לא יכונה בו רק שלומי אמוני ישראל, כי הוא למעלה מתואר אנוש או גבר או איש. ואיך יכנהו הכתוב על איש צרוע אשר הוא טמא ונמאס?

...לומר מי שהוא אדם שהוא מהשלמים אני אומר כי יהיה בעור בשרו שאת וכו'. כי הלא למה שיהיה בעור בשרו של אדם החשוב הנזכר, נגע צרעת. כלומר שאילו היה מבלתי כשר לא היה רושם עוונו ניכר בעור בשרו. וגם לכלל רבותינו ז"ל האומרים (ויקרא רבה יא ז) שכל מקום שנאמר ו'היה' הוא שמחה, ירמוז באומרו והיה, כי שמחה תחשב לו שעשה העוון רושם בו, כי קדוש הוא והטומאה חוצה בעור. וגם שעל ידי כן ישוב ויתרפא. וגם ידוקדק אומרו בעור בשרו בדרך הזה כאשר יבא בס"ד...' ( אלשיך ויקרא פרק י"ב).

ובאופן הזה כותב גם רבנו, אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה גף י"ג עמודה ג':

'...מצוות נגעים אינה נוהגת בזמננו זה אחר החורבן מפני שאינן מצוין כלל...אך מעשה ניסים הם...' והאדמו"ר הזקן ממשיך:' ...בזמננו אין נמצא אדם שאין לו רע רק גם בפנימיות, שאף הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות...' – ולכן אין הרע (שעדיין בפנימיות )גורם לנגעים...'(ע"כ לשון הליקוטי תורה).

הרבי בליקוטי שיחות כרך כ"ב עמוד 73( מתורגם) מעלה את הסתירה הקיימת לכאורה בהגדרתו הרוחנית של המצורע:

חז"ל אומרים- הנגעים באים כעונש על חטא לשון הרע, שהוא חטא חמור ביותר, עד שהוא שקול כנגד ג' העברות של –'יהרג ואל יעבור', וכאילו כופר בעיקר, כפי שמביא הרמב"ם בהרחבה בהלכות דעות. וא"כ כיצד ניתן, אפוא לומר, שיהודי זה מושלם, וזכאי לתואר 'אדם' וחסר בו רק הזיכוך של חיצוניות הרע'?

על מנת לתרץ ולבאר את הסתירה הקיימת לכאורה בין הדברים, הרבי מביא הוא את דברי הרמב"ם מסוף הלכות צרעת:

רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י
'....וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת . בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע ...הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהייתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו ...ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים ... שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכווין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא ייתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי ... ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם ... ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר...'.

מסביר הרבי את דברי הרמב"ם : '... כאשר מתחילים לדבר לשון הרע, הדיבור הינו חיצוני לחלוטין, ואין הוא נוגע לאדם כלל, ולכן פוגע הנגע (בתחילה)רק בבית, שהינו חיצוני לגמרי לאדם. אך ככל שמדבר יותר כך נגרר האדם אל תוך מהות הדיבור הרע, והדברים חודרים לפנימיותו ואז פוגעים הנגעים קרוב יותר ויותר אליו, עד לעור בשרו. אך אם חלילה נגעו דיבוריו והשפיעו על פנימיותו – אז לא יופיעו הנגעים.

נמצא כי על פי דברי הרמב"ם נגע הצרעת שייך דווקא לאנשי המעלה שפנימיותם שלמה ומתוקנת וכל הופעת הנגע בעור היא מראה על שלמות הפנים -=דרגת 'אדם'.

פרשת טהרת המצורע לימדה אותנו כלל חשוב בראיה על חיינו. אנו חווים התרחשויות ואירועים רבים שפוקדים אותנו חדשים לבקרים משום מה נוטים אנו לתת להן פרשנויות פסימיות (שחלילה גם עלולות להגשים את עצמן).מתוך הפרשנות הפנימית על מהותה של נגע הצרעת, נוכל ללמוד ולסגל לחיינו את המבט עם ה'עין ימינית' והחיובית, שאכן תהפוך את המציאות - רק לטוב!