ר' ירחמיאל, תושב העיר ויניצא שבמערב אוקראינה, הגיע כשבוע לפני פסח בפעם הראשונה בחייו, לקבל מצות מידיו של רב העיר ושליח חב"ד הרב שאול הלוי הורביץ.

בשיחה שהתפתחה סיפר, כי בכל שנה הוא שולח את נכדו לקחת את המצות, אך השנה החליט לבוא בעצמו, ושמח למצוא את בית הכנסת ובית חב"ד הפעיל והמשגשג ובו אנשים רבים הלומדים ומתפללים, אוכלים ומשתתפים במקום, ואף בירר על התפילות וסעודות החג ונטל חלק ברובם.

ב'אחרון של פסח', הבחין בו הרב הורביץ כיצד הוא יוצא לאחר התפילה עם דמעות בעיניים. לשאלתו אם חלילה אירע לו משהו או אולי מישהו פגע בכבודו, השיב ירחמיאל בקול רועד: "התרגשתי עד דמעות, כי זו הפעם הראשונה בחיי שאני מזכיר את הוריי ב'יזכור' שנאמר באחרון של פסח".

אולם הסיפור לא מסתיים כאן.

לירחמיאל יש בן המתגורר בבת-ים, ובמוצאי החג טלפן האב לבנו, וסיפר לו מה שעבר עליו בערב ובחג עצמו, ויחד החליטו לרכוש תפילין, ואף להתחיל להניח תפילין כבר למחרת הפסח!

האב לא הסתפק בזה, אלא הגיע שוב למחרת אל בית הכנסת, הניח בעצמו תפילין ואף סייע ליהודי אחר בהנחת תפילין.

כך, המצה שהיא מיכלא דמהימנותא - גרמה בפועל לקיום הנאמר "והשיב לב אבות על בנים", בצורה מוחשית, מרגשת ומעוררת.

במשך כל ימות החג רחש המקום פעילות גדולה וענפה, כשידיו של הרב הורביץ ועוזריו – עמוסים לעייפה באירוח אורחים רבים, ארגון מניינים, שיעורי תורה, סעודות חג ועוד.