מערכת COL
|
יום י"ז ניסן ה׳תשע״ח
02.04.2018
גוט שאבעס אוורסט ● מאיר אלפסי
"הנוסעים מתבקשים להימנע מתנועה מיותרת במהלך הטיסה כדי שלא לפגוע ביציבות המטוס". זה הרגע שבו אחרוני הנוסעים שעוד שמרו על קור רוח נכנסים לפאניקה. הפרופלורים מתחילים לטרטר ועד מהרה אנחנו מוצאים את עצמנו באוויר. "אני חושב שאתה צריך להתחיל להתפלל כאן..." – פונה אלי השכן מהמושב הסמוך..." ● מאיר אלפסי מסכם את המסע לגג העולם בעיתון 'משפחה' החגיגי לחג הפסח ● לכתבה המלאה עוד כתבות בנושא:הדפסת התניא על גג העולם ● גלריה מרהיבהספר התניא הודפס על גג העולם ● מיוחד
מאיר אלפסי
מגובה שלושת אלפים מטרים הנוף הפרוע נפרס כמו שטיח מקושקש. פסגות עטורות שלגים ועמקים מוריקים מתחלפים זה בזה באנדרלמוסיה של צבעים. העין האנושית מתקשה לעכל את הפרשי הגובה הקיצוניים שבין פסגות ההרים לגיאות התלולים. ברגעים שכאלה - בעודי תלוי בין שמים לארץ במטוס שבטיחותו מוטלת בספק - אני תוהה אם ההחלטה להגיע בטיסה ללוקלה הייתה נבונה.
24 שעות קודם לכן נחתתי היישר לתוך מציאות החיים ההזויה של נפאל. במהלך שנותי כצלם נקלעתי לפינות שונות ומשונות של כדור הארץ. הרחקתי נדוד עד לפאתי יבשת אנטארקטיקה, סיירתי בג'ונגלים המהבילים של דרום-מזרח אסיה, אבל שום דבר מכל אלה לא הכין אותי לאקזוטיקה של קטמנדו המוסתרת מתחת לשכבות של עוני ועליבות. החוק בנפאל קובע כי ספקים של שירותי תיירות – נהגי מוניות, מורי דרך, סוכני נסיעות, בעלי מלונות – חייבים לעמוד במרחק שלא יפחת מעשרה מטרים משער היציאה של טרמינל שדה התעופה. החוק נועד להגן על תיירים מפני התנפלות בלתי מבוקרת של נותני השירותים, אבל הדבר לא מונע מהם לקבל את פני הנכנס בבליל של צעקות קולניות ושלטים מונפים.
אני סוקר את המהומה ומנסה לאתר את הנהג שאמור לחכות לי היכן שהוא. קטמנדו לא האירה לי פנים. המזוודה שהבאתי, ובה בגדים ומזון הכשר לדרך, נעלמה אי-שם במרחבי אסיה. לגודל המזל הרב חזקי ליפשיץ הבלתי נלאה, שליח חב"ד האגדי בקטמנדו, נחלץ לעזרתי ומספק לי את כל הפריטים הנחוצים.
מחוץ לנמל התעופה שוררת בוקה ומבולקה. הולכי רגל ו"טוקטוקים" (מוניות תלת-גלגליות קטנות) מתערבבים בעדרי בקר ויאקים – מין פר טיבטי ארוך-קרניים המשמש כבהמת משא. המודרניזציה הגיעה לעיר טיפין-טיפין. רק בתשט"ו (1956) נסלל הכביש הראשון לקטמנדו ורק בתשל"ד (1974) נפתח נמל התעופה לטיסות בינלאומיות. גם בימינו המבקר בקטמנדו זוכה לתזכורות תמידיות לכך שהוא במדינת עולם שלישי: רשת החשמל הגחמתית נדלקת ונכבית לסירוגין ללא סדר ברור; אספקת המים הזורמים תלויה במזל; הרוּפִּי (שמו של המטבע המקומי) הוא המפתח להשגת כל דבר – לרבות מעבר בצמתים ובכיכרות העיר.
"נמסטה!" – אני מברך את הנהג.
בתרגום חופשי משמעות הברכה היא משהוא כמו "האלוקי שבתוכי מברך את האלוקי שבקרבך". הטכנולוגיה של הנפאלים לא משהו אבל מוכרחים להודות שכאשר מדובר בברכות הם יודעים להיות יצירתיים למדי...
"דניבאד" – הוא משיב לי בנימוס. תודה רבה.
הנפאלים אדיבים ומאירי פנים במידה המעוררת מדה של השתאות. חייהם קשים. הכנסתם מועטת. הפשטות זועקת מכל פינה. מקורות ההכנסה העיקריים של המדינה הן התיירות וכספי סיוע בינלאומי שאף הוא אינו תמיד מגיע ליעדו עקב סכסוכים פוליטיים כרוניים. לפי קנה מדה פשטני הם אמורים עצובים או לכל הפחות מדוכדכים. בפועל האנשים נראים מאושרים או לכל הפחות שבעי רצון. האם מדובר בהצגה עבור התיירים או שכך הם באמת מרגישים?
טוק-טוק מכונף
אינני מתעכב בקטמנדו. פני מועדות אל ההר הגבוה בעולם ולשם כך עלי לקבל החלטה גורלית. שני אפשרויות מוליכות להר האוורסט. אפשרות אחת היא נסיעה משברת עצמות באוטובוס ולאחריה חמשה ימי הליכה רגלית עד לעיירה לוּקלה – נקודת היציאה המקובלת למסלולי האוורסט. אפשרות שניה היא טיסה ללוקלה הנמשכת שלושת רבעי שעה בלבד. אבל את מה שהאפשרות הזאת חוסכת בזמן ובמאמץ היא משלימה בנדיבות במתח וחרדה...
בשדה התעופה אני פוגש את מטוס הפרופלור שנראה יותר כמו טוק-טוק מכונף. הטייסים מאיצים בנו לעלות ולהתיישב באחד מעשרים המושבים של המטוס. "אנחנו באיחור," הם דוחקים בנו. עבור מי שהורגל לבדוקים הקפדניים המקובלים בשדות תעופה באירופה ובישראל, ההתנהלות סביב הטיסה הזאת פשוט הזויה. סבל הגורר אחריו עגלה גדולה מופיע ברגע האחרון. מתברר שמישהו שכח בטרמינל תרמיל גב עמוס לעייפה. התיק הנשכח נדחף לתא המטען ובמשך כמה רגעים מתאמצים הסבל והטייסים לסגור את התא המטוס המלא והגדוש.
"צהרים טובים," מודיע הטייס באנגלית רצוצה. "הנוסעים מתבקשים להימנע מתנועה מיותרת במהלך הטיסה כדי שלא לפגוע ביציבות המטוס".
זה הרגע שבו אחרוני הנוסעים שעוד שמרו על קור רוח נכנסים לפאניקה.
הפרופלורים מתחילים לטרטר ועד מהרה אנחנו מוצאים את עצמנו באוויר.
"אני חושב שאתה צריך להתחיל להתפלל כאן..." – פונה אלי השכן מהמושב הסמוך.
לך תסביר לגוי הזה שמהרגע שהמראנו לא פסקו שפתי לרחוש פסוקי תהילים.
רוחות צד עזות מטלטלות אותנו כהוגן. מהחלון לא רואים כלום – רק מרבד חלבי סמיך של הענן בו אנחנו תקועים כבר רגעים ארוכים. אולי מוטב שכך שכן לו הייתה הראות בהירה היינו נחרדים ממראה צוקי הסלע המשוננים המזדקרים מכל עבר. הטייסים מתלבטים: להמשיך לכיוון האוורסט או לחזור לקטמנדו? באזור הזה אין תחנות מידע מטאורולוגיות והטייסים צריכים להחליט לפי תחושת בטן.
"אם המטוס יאלץ לבצע כאן נחיתת חירום אנחנו נגיע לקרקע במצב של ריסוק איברים" - ממשיך הגוי המודאג לפרוק את מצוקתו.
הוא צודק כמובן, אבל לי כבר אין סבלנות לשמוע אותו.
"תקשיב טוב, ג'ון," אני אומר לו. "אלוקים שומר עלינו גם בגובה שבעת אלפים מטרים ושלוחי מצווה אינם ניזוקים".
אינני יודע אם המילים שלי הצליחו להרגיע אותו אבל באותו הרגע נקרע הענן, וכל הנוסעים רוכנים לעבר החלונות הקטנים על מנת להתפעל מהנוף. המצלמה שלי מתקתקת בקדחתנות. מולי מתנשא רכס ההרים הגבוה והמפורסם בעולם והעדשה לא יודעת שובע. שלושים מתוך חמישים הפסגות הגבוהות ביותר של כדור הארץ נמצאות ברדיוס של כמה מאות ק"מ מהנקודה שבה אני נמצא. "המלאיה" – "מעון שלגים" בשפה הסנסקריטית – הוא שמו של הרכס כולו. לו היה השעיר לעזאזל צונח מאחד הצוקים הללו הוא לא היה מגיע לקרקע עד ליום כיפור הבא.
שדה התעופה המטורף בעולם
מדחפי המטוס חובטים באוויר הדליל. זרועות סלע נשלחות לעברינו כמו היו מבקשות לתפוס את המטוס הקטנטן שהעזר לחדור ל"ראש הרקיע" - כפי שמכנים הנפאלים את האזור הזה - ולנפץ אותו לרסיסים. מעולם לא חשתי זעיר כל כך בעולמו הכביר של הקב"ה כמו ברגע זה. אבל לאחר רגע של חלישות הדעת אני שב ומתמלא בתעצומות נפש.
המטוס מיטלטל כמו נוצה שנלכדה בסופת חורף. אין כלל וודאות שנגיע למחוז חפצנו. לנפאלים יש גישה פאטליסטית שבלעדיה מן הסתם לא היו שורדים את חייהם הקשים. כשאני שואל את הטייס הנפאלי מה הסיכוי שנגיע בשלום הוא מושך בכתפיו ואומר "כשנגיע תדע".
אני לופת לליבי את החת"ת, ממלמל ברכת הגומל, אומר פעמיים את כל קריאת שמע שעל המיטה, חוזר בתשובה שלמה ונודב צדקה לעניינים נשגבים.
כנראה שמשמים ריחמו עלי כי לפתע מבין העננים אני רואה את לוקלה. העיירה הקטנה הנאחזת בכתף הר בגובה חמשת אלפים מטרים מכילה את מסלול הנחיתה הקרוב ביותר לאוורסט. מכאן והלאה יש רק כפרים זעירים ושבילי עיזים. אבל הסכנה טרם חלפה. לא מספיק להגיע ללוקלה - צריך גם לנחות בה.
לוקלה נושאת בתואר המפוקפק של "שדה התעופה המטורף ביותר בעולם". מסלול הנחיתה קצר מאוד – רק ארבע מאות מטרים אורכו. מסיבה זו רק מטוסים קטנים מסוגלים לנחות בו. עד לפני כמה שנים הוא אפילו לא היה סלול. אבל הבעיה של המסלול אינו רק שהוא קצר מדי. הוא גם משופע בזווית של 12 מעלות, מה שאומר שקצה אחד שלו גבוה בשבעים מטרים מהקצה האחר. המטוסים נוחתים בכיוון העליה כדי שיצליחו לעצור מהר יותר. אלא שהדבר גם יוצר אשליית מרחק שגרמה לכמה תאונות. אם לא די בכך הרי שמפעם לפעם מסתירים עננים את קצה המסלול, באופן שהטייס לא תמיד בטוח מה המרחק שנותר לו עד הקצה. מלבד זאת יש בתי הארחה שנבנו משום מה ממש על קצה המסלול, כך שכל סטיה מהמסלול יכולה לגרום אסון. בשדה התעופה הזה יש לטייסים רק הזדמנות אחת לנחות כמו שצריך...
בהמשך יתברר לי כי ההמראה מלוקולה היא חוויה מסמרת שיער לא פחות. הפעם המטוס נוסע בכיוון הירידה כדי להאיץ ככל האפשר. היא חייב להמריא בהקדם אחרת יתרסק לתוך הסלעים שמצד אחד של המסלול או ייפול לתוך תהום בעומק שבע מאות מטרים הפעור מהצד האחר.
בעת הנחיתה אני לופת את משען הכסא שלפני בעוד הטייס מבצע תמרון עצירה מאולתר. הבלימה כה פתאומית שאלמלי חגורת הבטיחות הייתי נזרק מהמושב. לרגע כל נוסעי המטוס מבטים זה בזה, כמי שאינם מאמינים בכך שהטיסה הסתיימה בשלום, ואז כולם אצים לעמוד על הקרקע המוצקה.
אני שולף מתא המטען את התרמילים הכבדים. שני גברים נפאלים נמוכים ומוצקי קומה מתקרבים אלינו. אלו הם ה"שרפות", הסבלים המקומיים המשמשים גם מורי דרך. יש להם יכולת נשיאה שלא תאמן והם מורגלים לאוויר ההרים הדליל. בלעדיהם לא היינו מסוגלים לשאת את המטען הכבד שלנו אפילו חצי ק"מ.
"גוֹ!" ["לך"] מסמן לי השרפה הראשון בעודו מצביע לעבר בתיה של לוקלו.
אני מביט סביבי ושואף לקרבי את הנוף הכביר, את דממת הנצח התלויה על פסגות מושלגות שאפילו הדמיון מתקשה לעכל. ואז אני מחזיר את מבטי אל הקרקע התלולה והשביל הכבוש שישמש מעתה בתור מורה הדרך שלנו. אני מרים את הרגלים ומתחיל להשתרך בעקבות הסבלים.
שביל הרקיע
חשבתי שאני יודע הליכה רגלית מה היא. בבחרותי כבשתי ברגלי את כל מסלולי הטיול בצפון הארץ ובדרומה. אבל נפאל מלמדת אותי מושגים חדשים. בשעה השניה או השלישית לאחר שאנחנו יוצאים לדרך אני מרגיש כאלו אני לכוד במין שביל נצחי שלעולם לא ייגמר.
שבילים-שבילים עשויה נפאל. שבילים עולים ושבילים יורדים. שבילים ישרים ושבילי עקלתון. שבילים המקרבים אותך עד קצה הצוק ושבילים החוצים מעל זרמי מים גועשים על גבי גשר חבלים או צר או גזע עץ שנפל בדיוק במקום הנכון. המושג "כביש" לא קיים כאן. גם לא דרך עפר. הטופוגרפיה ההררית הופכת סלילת כביש ללוקסוס שהנפאלים יכולים רק לחלום עליו (נקודה למחשבה: בפעם הבאה שאתם תקועים אי-שם בפקק תנועה תחשבו על כך שעצם קיומו של כביש הוא מתנה שאינה מובנת מאליה...). אם אין כבישים אין גם מכוניות, משאיות, אופנועים או כלי תחבורה ממונע אחר. יש רק את אמצעי התחבורה הבסיסי שהעניק לנו הבורא: זוג רגלים והמון סבלנות.
הנפאלים רגילים לכך. במעלה ובמורדות הרי ההימלאיה פגשתי שיירות של הולכי דרכים שנשאו על גבם כל מטען אפשרי שניתן להעלות על הדעת: ארגזי קוקה-קולה, סלי ירקות, חבילות בגדים. המסחר והכלכלה מתנהלים בקצב ההליכה. שיירות של חמורים ויאקים מגיעות מהכיוון הנגדי ודוחקים אותנו לצד השביל. פרה אחת כמעט העיפה לי מהיד את הטלפון הסלולארי. אולי חשבה שאינו מספיק כשר.
ההליכה כרוכה במאמץ פיזי בלתי מבוטל. אני מתוודע לשרירים שלא ידעתי קודם לכן על קיומם. הנשימה קצרה – הראות מתקשות להסתגל לאוויר הדליל ואני מוצא את עצמי מתנשם גם אחרי מאמץ קל. אבל יש להליכה גם השפעה נפשית. כבן התרבות המערבית הרגיל לקצב חיים תזזיתי ההליכה האיטית והמתונה היא חוויה יוצאת דופן. אין לאן למהר כי אי אפשר למהר. אם תנסה לרוץ, השיפוע ההררי התלול יזכיר לך לחזור לקצב איטי. מכיוון שאי אפשר למהר לומדים ללכת לאט, להעריך כל פסיעה, להיזכר מחדש שקילומטר עשוי מאלף מטרים, ולהסיח את הדעת מהמאמץ באמצעות הנוף המרהיב. דווקא את החלק האחרון לא קשה לעשות כי הנוף באמת עוצר נשימה, תרתי משמע.
קר למעלה בין ההרים. אני מתעטף בסוודר, מוסיף מעיל, ולבסוף מתלבש בסירטוק של שבת שהבאתי עימי. המראה החב"די מושך תשומת לב. "טוב לראות כיפה בהרים," אומרת לי מטיילת אחת שבאה מהכיוון הנגדי. אני מחזיק את נרתיק התפילין ב"היכון" - מוכן לשליפה מיידית עם יזדמן מולי מטייל יהודי. ויש הרבה כאלה. הרב ליפשיץ, הדואג לגשמיות של המטיילים לא פחות מאשר לרוחניות שלהם, אומר לי שבעונת התיירות הנוכחית בכל יום נתון נמצאים על שביל האוורסט כאלף יהודים. עד מהרה אני מתחיל לפגוש אותם: קצין בצה"ל; חבר'ה צעירים שזה עתה סיימו את השרות הצבאי; כמה בחורי ישיבה סרוגים; אדם אחד מבוגר שצועד במרץ מעורר קנאה. "גם לכאן הגיעו הדוסים?" הוא קורץ לעברי.
"זה המקום הכי קרוב לשמיים, לא?" אני עונה לו ומציע את התפילין
השביל מתעקל הלאה. בנקודה מסוימת נוצר פקק: השיירה נעצרת וכולם ממתינים.
"רמזור קצר?" אני מנסה להתבדח עם השרפה חמור הסבר.
"נחל" - הוא משיב בפנים רציניות.
ואכן עד מהרה אני שומע את שאגת המפל הצונח מגובה מאות מטרים. המים קרים כקרח. הנחל ניזון היישר מהקרחון העוטף את החלקים העליונים של הרי ההימלאיה בלפיתת כפור מצמיתה. השביל עובר עתה על גשר חבלים דקיק ואני מרגיש עכשיו שכל העולם גשר צר מאוד.
העיקר לא לפחד.
שֶרפָּה
אחר הצהרים אני מתחיל לחוש אפיסת כוחות. המאמץ האינטנסיבי, החמצן הדליל, הקור הנורא, הזרות המוחלטת – כל אלה נותנים בי את אותותיהם.
"קח מים, אחי" מציע לי בחביבות מטייל ישראלי שמבחין בפני החיוורות. ככה זה עם ישראל. גם בקצה העולם תמיד ימצא מי שיושיט לך בקבוק מים מרווה כאלו הייתה בעליה למירון. אני מודה לו מקרב לב. "יש כפר בעוד כמה קילומטרים," הוא מעודד אותי, "כדאי לכם להתארגן שם ללינת לילה".
השעתיים הבאות מוקדשות למציאת מקום לינה הולם. בעקרון כל בית נפאלי באזור הזה יפתח את דלתו בפני תיירים בעלי ממון. אבל יש אירוח ויש אירוח. אנחנו מחפשים מקום "נורמלי" – קרי, מקום שבו לא נקפא לחלוטין בלילה ואולי יש בו גם מים זורמים. כל דבר מעבר לכך יהיה בבחינת לוקסוס. הנה עוד דבר טוב שיצא לי מהמסע להימלאיה: להעריך את הדברים הקטנים בחיים. כמו כוס תה מהביל או קערת מרק עוף שאנחנו מכינים מאבקה שסחבנו כל הדרך מהארץ. מעבר לכך אין הרבה מה לאכול. אני מתבונן באורחות חייהם של הנפאלים. מה שנראה בעיני מוזר והזוי הוא עבורם שגרת חיים. הכפר הנאפלי הוא גיבוב של בתי אבן המקיפים סמטאות מאובקות. בלילה שוררת עלטה מוחלטת ורק נהמת הגנראטורים המספקים מעט תאורה דלוחה מפירה את הדממה.
אדם אינו יכול למצוא את ידיו ואת רגליו במרחבי ההימאליה בלי עזרת אנשי ה"שרפה", כפי שמכנים את תושבי הרמות הגבוהות של נפאל. הם חזקים, הם חסונים, הם בקיאים בכל שבילי ההר, ויש להם אופי סתגלני שבלעדיו אי אפשר לשרוד את תנאי החיים הקשים. יש להם גם המוגלובין מיוחד בדם המאפשר להם לספוג חמצן בכמות מוגדלת ולתפקד באופן נורמלי גם באוויר הדליל של גג העולם.
לעומת זאת בעורקים שלי זורם המוגלובין הכי סטנדרטי שיכול להיות, מה שאומר שעלי להקפיד על "כלל ה-300 מטרים". לעולם אל תלך לישון בנקודה שגבוהה שלוש מאות מטרים יותר מהמקום בו ישנת אתמול. הכלל הזה נועד לאפשר לגוף להתרגל לאוויר הדליל ולתכולת החמצן הנמוכה שלו. אבל גם כשמקפידים עליו וגם לוקחים תרופות מתאימות עדיין המחסור בחמצן מתעתע בחושים.
במהלך שעות ההליכה הארוכות מזדמן לי לגלגל שיחה עם כמה שרפות. אנחנו משוחחים באנגלית שכן אף כי נפאל מעולם לא נשלטה בידי האימפריה הבריטית עדיין האנגלית היא שפה רווחת בה. אחד השרפות מספר לי על קרוב משפחה שנזקק לטיפול רפואי דחוף. ארבעה ימים של הליכה מאומצת לקח לכפריים לשאת אותו עד לבית החולים הקרוב.
בלילה, אחרי שסיימו להתארגן ללינה בכפר נידח שאפילו את שמו אינני יודע, אני מתעטף בכמה שכבות בגדים ומתיישב על שן סלע השוכן מעבר לבית האחרון של הכפר.
אני מקשיב לרוח. זו לא רוח של ארץ ישראל. הרוח ההימלאית שורקנית ומצליפה. היא מדברת בשפה בלתי מוכרת. היא ניתזת מבין סלעים, גומעת נחלי הרים מתפרצים, ומטיחה את עצמה כנגד פסגות שרגל אדם לא דרכה בהם. זו הרוח של גג העולם. היא נוהמת ושואגת ומזמזת ומפיקה צלילים כה משונים שמעולם לא ידעתי שרוח טבעית מסוגלת להשמיע. לא פלא שבקרב המקומיים נפוצות שמועות על מיני בריות מוזרות וחיות מסתוריות המתרוצצות במורדות המיוערים או מסתתרות בנקיקי ההרים הגבוהים. אחרי כמה ימים בין ההרים הענקיים והרוח (ובתוספת מחסור כרוני בחמצן...) גם גדול הרציונאליים מתחיל להאמין בדברים משונים. אני מתכרבל בשק השינה המנהל מלחמה חסרת סיכוי מול הקור הגובר, אומר בכוונה גדולה קריאת שמע שעל המיטה ותיכף ומיד נחטף בידי שר השינה.
נראה שדווקא לו לא היה כל קושי להעפיל לגובה חמשת אלפים מטרים.
צ'ולנט על האוורסט
שבת מלכתא בהרי ההימלאיה. ביומיים הראשונים להליכה עדיין צעדנו במעבה הג'ונגל מתחת לקרני השמש החביבות. היה חם ומהביל. ככל שמגביהים לטפס העצים מפנים את דרכם לשלג ואז לקרח הנצחי. האור מתנוצץ מעל המרחבים המלבינים עד שאתה זקוק למקפי שמש שלא תסתנוור. בעוד השמש נוטה לערוב אנחנו מתארגנים לשהיית שבת.
אנחנו מוצאים "גסטהאוז" סביר יחסית שבו נשהה ביממה הקרובה. מאפיה מקומית זוכה לביקור שלנו. כמה דולרים מחליפים ידיים ואנחנו מקבלים את המקום לרשותנו. לאחר פעולת הכשרה זריזה, ניפוי קפדני של הקמח ובדיקה יסודית של חומרי הגלם, אנחנו מכינים במו ידינו זוג חלות. בקבוק מיץ ענבים הבאנו מהבית. לא נותר אלא להכין סיר צ'ולנט במורדות האוורסט. מסתבר שזהו סיר הצ'ולנט הראשון שהוכן בהרי ההימלאיה מאז בריאת העולם. למרבה ההפתעה אנחנו פוגשים אישה מקומית שעבדה בעבר אצל משפחה יהודית בברוקלין. היא בקיאה במנהגי השבת ודואגת להשיג עבורנו את כל פריטים נחוצים.
שקיעה. אין כאן צפירה אבל הרוח השורקת כאילו משנה טון. אנחנו יוצאים לקבל את פני השבת מול הר הגבלן, ההר היפה ביותר בעולם. העננים זזים מתחתינו כמו בסרט נע. כוכבים נוצצים ברקיע צלול ואני חש את המילים של "ברכי נפשי את השם" מתפרצות מגרוני. חוזרים רועדים מקור לגסטהאוס. המקומיים כבר הבעירו את האח. אנחנו מתכרבלים מול האש, שרים זמירות שבת וניגונים חסידיים ולומדים פרק תניא. "תחשוב טוב – יהיה טוב," אני מלמד את הנפאלים.
השעות חולפות במהירות והנה מגיע זמן הבדלה. השרפות מתאספים סביבנו ומתבוננים במחזה בדומיה. נר ההבדלה מתלקח ואורו משתקף בעיניהם המלוכסנות. המילה "שרפה" משמעה "שבטי המזרח". ההסבר המקובל גורס שהכוונה לכך שבני השרפה הנוודים התיישבו בחלק המזרחי של רכש ההימלאיה. אבל איש אינו יודע מה באמת מוצאם של בני השבטים הללו. מקורם לוט בערפל. אני משתעשע במחשבה שאולי השם שלהם מרמז על עור ארץ השוכנת במזרח העולם, ארץ ישראל. מי יודע, אולי נתערבו באנשים מצאצאי עשרת השבטים ונר ההבדלה יצית איזה זיק סמוי בנפשם, זיכרון עמום מימי בראשית?
אבל אם אכן יש כאן ניצוץ יהודי הרי שהוא קבור עמוק מתחת לפני השטח.
למרגלות ההר
המצבה פשוטה, מינימליסטית, כמעט ואינה מרמזת על הטרגדיה המקופלת בה. רק המגן דוד החקוק באבן מסגיר את העובדה כי המנוח היה יהודי. אבל מתחת למצבה אין כלום. כהנים יכולים לעמוד עליה ללא חשש.
מאות בני אדם קיפחו את חייהם בחלקיו העליונים של הר האוורסט, במה שקיבל את הכינוי "בית העלמין הגבוה בעולם". אבל בנפאל אין זק"א ולא תמיד ניתן למצוא את גופות האנשים שנעלמו בנקיקי קרח או נקברו תחת מפולות שלגים – אסונות שאינם נדירים במרומי ההימלאיה. וכך מציבים להם מצבה בפאתי השביל האחרון בו צעדו, שביל האוורסט.
המצבה היהודית שפגשנו בדרך אינה האחרונה. מפעם לפעם אנחנו פוגשים את מצבות כאלה המצביעות על כך שאנחנו הולכים וקרבים למחוז חפצינו. את כברת הדרך האחרונה עד ל"בייס קמפ", מחנה הבסיס שלמרגלות האוורסט, אנחנו עושים בהליכה מאומצת. הידיעה שבקרוב נגיע ליעד נוסכת בנו כוחות מחודשים. האוורסט כבר מתנשא מעלינו. הגבהים בלתי נתפסים. אנחנו כבר בגובה חמשת אלפים מטרים, ועדיין בשביל להגיע לראשו של ההר הענק הזה צריך לטפס עוד 3,000 מטרים נוספים – יותר מגובהו של החרמון שלנו שבהקשר הזה מצטייר כגמד של ממש.
עוד פיתול אחרון בשביל ומחנה אוהלים נגלה לעינינו.
ברוכים הבאים לבייסקמפ.
בשונה מהמראה הנפאלי המבורדק שליווה אותנו עד כה, למחנה הבסיס יש מראה בינלאומי, עתידני-משהו. אוהלים איכותיים עשויים פוליאסטר מחוזק, ציוד טיפוס משוכלל, גדודים של שרפות המסתובבים בהליכה תכליתית. טיפוס אל פסגת האוורסט אינו מיועד לטיפוסים זרוקים או בלתי זהירים. כאן צריך את התכנון המקצועי והמסודר ביותר. אחרת עלולים להישאר לנצח על פסגת ההר כפי שאירע למאתיים מטיילים אומללים שקיפחו את חייהם בדרך לגג העולם.
אנחנו פונים בצהלה למקבץ האוהלים הראשון. כאן נמצא צוות בלגי בדרכו לראש ההר. "איך אפשר לעזור לכם?" שואל הגבר שפותח את האוהל, בלגי חסון ומתולתל שיער. מטפסי ההרים רגילים לעזור אחד לשני, אבל הבקשה שלנו בלתי שגרתית בעליל.
"אנחנו צריכים את עזרתך בהדפסת ספר".
האיש נועץ בנו מבט שכולו השתוממות ותימהון. "ספר?"
"כן. זהו ספר קדוש מאוד שחיבר רב יהודי גדול. יש ענין להדפיס אותו דווקא כאן".
כל הדרך מארץ ישראל סחבתי מחשב נישא, מדפסת לייזר קומפקטית, וחבילת דפי A4 כדי להדפיס את ספר התניא במקום הגבוה בעולם. חבריו של האיש מתאספים סביבנו ומביטים בהשתאות. המחשב מתחבר למדפסת. המדפסת מחוברת לרשת החשמל. ואז – טראח! הרשת המאולתרת שלא ערוכה לצריכה המוגברת קורסת.
הבלגים הסימפטיים מנסים לעזור אבל התקלה חוזרת על עצמה. הדבר רק נוסך בנו מוטיבציה מוגברת. אנחנו עוברים למאהל הסיני. גם להם יש גנרטור ובתמורת לכמה עשרות דולרים הם מוכנים לעזור לנו. הפעם החיבור מצליח. המדפסת מתחילה לקרקש ודפיו נפלטים בזה אחר זה. עוד מטפסי הרים מתאספים סביבנו. אחריהם מגיעים גם הסבלים. כולם תולים את מבטם בערימת הדפים הנערמת על סלע סמוך. האם הבינו את הכתוב כאן? כמובן שלא.
לומדים מתוך פרק ל"ב של התניא. "לא נברא העולם אלא כדי שנלמד ונקיים את התורה," אני מסביר לקומץ הישראלים המתאספים סביבנו. "בהדפסת ספר קודש במקום הזה אנחנו מראים שאין שום פינה בעולם שהתורה אינה רלוונטית עבורו. התורה נוגעת לכל אדם, בכל מצב, בכל מקום".
פתיתי שלג מפוטמים מתחילים להלבין את הקרקע סביבנו. הקהל מתפזר. המשימה הושלמה. אני אוסף את ערימת הדפים ודוחס אותם לתרמילי. תחושת סיפוק פושטת באיברי. לראשונה מתחילת המסע אני מרשה לעצמי להתרווח. ממרומי גג העולם אני יכול לראות בעיני רוחי את השביל העקלקל בו נשוב. "לפחות זה יהיה בירידה," אני חושב לעצמי.
כשנמצאים בגובה הכל נראה ברור ובהיר יותר. לו רק נוכל לשמור על הבהירות הזו גם כשנחזור אל הקרקע.
מה הם מחפשים שם?
מה גורם לאדם שפוי לעזוב את ביתו החם והמוגן ולצאת למסע מפרך אל פסגתו של הר נידח בצד השני של העולם, במקום שאין בו מים, מזון, ואפילו לא אוויר לנשימה? מה גורם לו לסכן את חייו מול קירות סלע המתנשאים לגובה מאות מטרים, רוחות זעף המנשבות במהירות של מאות קילומטרים לשעה, ומפולות שלגים שעלולות בכל רגע לקבור אותו תחת גושי קרח בגדול של בנין?
למראה קבוצת המטפסים המתאספת בכל שנה בתקופה זו למרגלות הר האוורסט קשה לקבוע בוודאות מהו ההסבר הנכון לתופעה זו. מדובר בחבורה מגוונת: יש בה צעירים, מבוגרים ואפילו כמה קשישים. יש בה בריאים, חולים וגם כמה נכים. במחנה האהלים שמתחת לשיפולי ההר המושלג תמצאו הרפתקנים חסרי תקנה ששבירת שיאים היא כל עולמם; פקידי בנק שלקחו פסק זמן מהעבודה המשרדית כדי להצטלם על בפסגת הגבוה בתבל; וכמה פנסיונרים שהחליטו לטפס לגג העולם פשוט משום שנמאסה עליהם השהיה בבית האבות. האם זה שווה את כל המאמץ? בעיניהם, לפחות, התשובה היא חיובית.
לא מדובר בתענוג זול. תמורת הזכות להגיע לגג העולם ישלם המטפס המאושר 25,000 דולר. הוצאות נוספות מגדילות את העלות בעוד שלושים-ארבעים אלף דולר למחיר הסופי. תוספת לא מבוטלת - אבל מה לא עושים כדי שיהיה מה לספר אחר כך לנכדים. לא פחות מ-15 מסלולים שונים עושים את דרכם לפסגתו המושלגת של האוורסט. חלקם תלולים מאוד, אחרים חוצים שטחי מפולת מסוכנים ומקצתם חסומים מטעמים פוליטיים. הצד השווה שבהם שהעליה בהם היא עסק יקר, מפרך ומסוכן.
בשנת 1856 זיהו החוקרים לראשונה את פסגתו המרוחקת של הר אדיר מימדים ברכס הימלאיה. הבריטים כינו אותו "אוורסט". המקומיים מתעקשים ששמו התקני - 'שומולונגמה'. שלושים שנה לאחר שהתגלה הציב נשיא התאגדות מטפסי ההרים בשוויץ אתגר בפני חבריו: להגיע לפסגת האוורסט. המרוץ ל"גג העולם" יצא לדרכו. הניסיון המעשי הראשון לפרוץ אל הפסגה נעשה בשנת תרפ"א. מטפסי הרים בריטים העפילו לגובה 7,000 מטרים, כשמונים אחוז מגובה ההר, אך רוחות זעף וסופות שלגים הדפו אותם לאחור. יחלפו עוד 21 שנה עד שבריטי אחר בשם אדמונד הילרי יצליח לחצות את 1,800 המטרים הנותרים ולזכות לתואר הנכסף של "כובש האוורסט".
הרבה מאוד פתיתי שלג ירדו מאז על הרי ההימלאיה והרבה מאוד מטפסים ניסו ללכת בעקבות הילרי וחבריו. על פי ההערכה, עד לעונת הטיפוס של שנת 2008 יצאו 4,102 משלחות אל פסגת ההר בהשתתפותם של 2,700 בני אדם. חלקם מוצאים שם את מותם, מיעוטם מוצאים שם כבוד ותהילה, הרוב המכריע מוצאים שם הרבה שלג ופחיות קוקה-קולה ריקות שהותירו משלחות הטיפוס הקודמות.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
