אסי שפיגל

לפני כמה שנים נפגשתי עם סטודנטים שהכרתי בארצות הברית והעלנו זכרונות מימים עברו, עת עסקתי במבצעים בעיירה הקסומה סנטה קרוז שבצפון קליפורניה.

אחד הנוכחים במפגש היה אדם, בחור גבוה ונחמד שסיפר לנוכחים על הנסיבות שהביאו אותו להתקרב ליהדות ולחזור בתשובה.

"זה היה בסתיו 1994", סיפר אדם בהתלהבות, "התחלתי ללמוד באוניברסיטה בסנטה קרוז והיו אלה החגים הראשונים שחגגתי מחוץ לבית. רציתי להיות במפגש עם יהודים לפני שיסתיימו החגים וחיפשתי מקום בו אפשר לחגוג שמחת תורה. הריקודים של ההקפות עם ספר התורה היו מאד עוצמתיים וגרמו לי להתעוררות פנימית עזה. החלטתי אז שאני חייב להכיר את היהדות טוב יותר". עיניו של אדם ברקו והיה ניכר עליו שהזכרונות מאותו שמחת תורה מרוממים אותו לעולם אחר. "זה היה שמחת תורה חזק מאד" הוא הוסיף, כשעל פניו חיוך סנטימנטאלי.

"איפה חגגתם אז את שמחת תורה"? שאל אחד הנוכחים.

"זה היה אי שם בהרים. לא זוכר בדיוק איך הגעתי לשם" ענה אדם, "אבל, זה היה חג מדהים ששינה את חיי לתמיד".

בשלב הזה של השיחה הרגשתי צורך עמוק להתערב, "דווקא אני כן זוכר איך הגעת לשם אדם", אמרתי. "וחשוב מאד שגם אתה תזכור"!

***

זמן קצר אחרי ג' תמוז הרגשתי שהדבר היחיד שיפיג את הכאב הנורא יהיה להגשים את רצון הרבי ולצאת לשליחות. נסעתי אז לעיירה סנטה קרוז עם ידידי הטוב נפתלי סיטרון והמשימה היתה ברורה: לקרב יהודים בקליפורניה.

שהינו שם כמה חודשים ולקראת שמחת תורה החלטנו ללכת על גדול. הצלחנו לשכור כפר נופש מקסים בעיירה "בן לומנד" והזמנו עשרות יהודים לחגוג את שמחת תורה בהרי סנטה קרוז. זה אכן היה שמחת תורה נפלא ומיוחד. המון יהודים שהכרנו הגיעו לאותו חג מרחבי קליפורניה ובמהלך ההתארגנות קלטנו שזה הולך להיות ארוע מיוחד במינו.

כמו תמיד, הלחץ הגדול היה ביום האחרון. כחצי שעה לפני כניסת החג עמדנו לצאת מהבית לכיוון כפר הנופש ובדיוק ברגע שעמדתי לנעול את הדלת שמעתי לפתע את הטלפון מצלצל. רצתי להרים את השפופרת כדי לתפוס את השיחה האחרונה לפני החג. טלפון סלולרי עוד לא היה אז.

בצידו השני של הקו נשמע קול מהוסס. "שלום, קוראים לי אדם" הוא אמר.

"אתם עושים משהו לשמחת תורה"?

"כן. שכרנו מקום בהרים ואנחנו יוצאים מהעיר לחגוג יומיים שמחת תורה באזור מקסים" עניתי "אתה רוצה להצטרף? הכניסה לסטודנטים היא בחינם. לינה ואוכל עלינו".

"אממ…" נשמע הקול בצד השני. "לא. תודה" הוא אמר בנימוס אמריקאי, "לא כל כך מתאים לי לבוא ליומיים. רציתי רק לדעת איפה אפשר לרקוד קצת עם התורה".

הבנתי מיד מה קורה, ומכיון שהזמן היה קצר ושמחת תורה יש רק פעם בשנה, עברתי לכוננות שליח הרבי עם יהודי במצב חרום.

"תקשיב אדם", אמרתי באסרטיביות קלילה "אתה מגיע ואתה מצטרף אלינו. תגיד לי מה הכתובת ואני בא לקחת אותך".

"אממ...אני לא בטוח שאני יכול"...הוא המשיך בנימה אמריקאית טיפוסית.

"אתה יכול. אתה יכול", אמרתי, "אני חייב לצאת כי עוד מעט נכנס החג. מה הכתובת שלך? אני בא לקחת אותך עכשיו" לחצתי, ובלב התפללתי שהוא יסכים להגיע.

אדם הצטרף אלינו באותו שמחת תורה והחג הזה אכן שינה את חייו. הוא התחיל לבוא בקביעות לשעורי תורה ולהניח תפלין, ועם השנים הוא חזר בתשובה ונסע לירושלים ללמוד בישיבה.

***

"זה מה שהיה אז אדם" אמרתי. "אתה זוכר את שיחת הטלפון הזאת"?

"כן. הזכרת לי שזה באמת מה שהתרחש אז. אבל באמת כל כך משנה איך זה קרה"? שאל אדם בתמימות.

אחרי שאדם נזכר בשיחת הטלפון שלנו, הסברתי לו מדוע חשוב שהוא יזכור היטב מה קרה באותו ערב שמחת תורה בשנת תשנ"ה.

הייתי אז בחור צעיר בשנות העשרים. למה לחצתי על אדם שיצטרף אלינו לשמחת תורה? למה התעקשתי לנסוע אליו כדי להביא אותו לארוע? יותר מכך: מה בכלל עשיתי בסנטה קרוז ולמה נסעתי לשם כדי לחפש יהודים?

יש תשובה אחת ברורה לכל השאלות: הרבי מליובאוויטש.

הרבי. הרבי. ורק הרבי.

הרבי הוא זה שהכניס לי ולעוד מאות ואלפי צעירים לראש את הרעיון שאנחנו חייבים להקדיש את חיינו להפצת יהדות. הוא לא הציע שנחפש עבודה ב"קירוב". לא! הוא דרש שנמסור את נפשינו למצוא יהודים שלא קיבלו חינוך יהודי, ושנעשה את כל מה שאפשר - וגם את מה שנראה כבלתי אפשרי - כדי להחזיר את הצעירים למסורת.

זה בדיוק מה שעשינו. נסענו לקליפורניה ללא שום תקציב ואיכשהו הצלחנו לאסוף כסף ולארגן ארועים יהודיים משמעותיים. כשבחור כמו אדם התקשר - ידענו שאסור לוותר עליו.

הסברתי לאדם באותו ערב עד כמה חשוב שהוא לעולם לא ישכח בזכות מי הוא התקרב ליהדות, בזכות (השלוחים של) הרבי מליובאוויטש. הרבי חשב עליו אז והרבי חושב עליו גם היום. וכמו שהרבי רצה שנגיע אליו כך הוא צריך למסור את נפשו כדי להגיע ליהודים נוספים.

"תמשיך לשמור על קשר עם הרבי", אמרתי לו. "אם תהיה עם הרבי בקשר, הוא ימשיך לשנות את חייך"!

***

נזכרתי בסיפור הזה השבת, תוך כדי הרהורים על י"א ניסן הממשמש ובא. אצלינו חסידי חב"ד נהוג לתת מתנה לרבי לכבוד י"א ניסן והשבוע התפרסם פתק מדהים שכתב הרבי לעצמו, בו הוא מונה מתנות שהוא קיבל מהחסידים לכבוד יום הולדתו י"א ניסן. www.lahak.org/templates/lahak/article_cdo/aid/3981380 הפתק הזה ללא ספק עורר את כולנו לחשוב שוב היטב מהי המתנה שאנחנו ניתן לרבי השנה.

אבל בזמן האחרון אני חושב שאחת המתנות שצריך לתת לרבי היא לזכור את המתנות שהוא נתן ונותן לכולנו. כל הזמן. לפעמים, בעצם יותר מדי הרבה פעמים, אני פוגש אנשים שמשום מה שוכחים את הרגע הזה שהרבי - או שלוחיו - היו נוכחים בחייהם וגרמו להם לתפנית חדה.

השנים עוברות והזכרונות קהים וכבר אמרו חכמי התלמוד "אדם קרוב אצל עצמו". מסתבר שהרבה יותר נוח לאנשים לזכור את הסיפור קצת אחרת ולשים את עצמם במרכז: "התחלתי להתקרב ליהדות" או "היתה לי התעוררות בלתי מוסברת" הם משפטים שאני שומע הרבה. באמת? היתה לך התעוררות?

ומי עורר אותך להתעורר?

הרבי לא צריך את הקרדיט. ממש לא. אנחנו הם אלה שצריכים לדעת ולזכור את גודל הזכות שיש לנו להיות קשורים לרבי, לקבל ממנו כוחות והשראה לעבוד את ה', ולהביא את המסר העצום של הרבי לעוד יהודי ועוד יהודי.

בימים אלה כשאנחנו חושבים איזו מתנה לתת לרבי לכבוד יום הולדתו בי"א בניסן, כדאי לזכור ולהזכיר, לנו ולאחרים, מהי המתנה הגדולה ביותר שנתן הקדוש ברוך הוא לדור שלנו.

המתנה הזאת היא הרבי בעצמו.

והלוואי שנזכור זאת תמיד!

לחיים חסידים. לחיים ולברכה.