השבת היא ערב ראש חודש ניסן, ובה קוראים פרשה נוספת ומיוחדת, הנקראת בשם "פרשת החודש" – על שם התחלתה: "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". "החודש הזה" הכוונה היא כמובן לחודש ניסן, החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים ובו חוגגים את חג הפסח – והתורה קובעת כי חודש זה יהיה החודש הראשון לחדשי השנה, החודש שממנו מתחיל מנין החדשים: ניסן הוא החודש הראשון, אייר הוא החודש השני, סיון החודש השלישי וכו' (מי שזוכר ממגילת אסתר שקראנו עכשיו בפורים, החדשים נמנים מניסן – "החודש הראשון", "החודש השלישי", "בשנים עשר חודש הוא חודש אדר" וכו').

וכמובן, השאלה שכולם שואלים על כך היא: איך זה מסתדר עם ראש השנה? איך אפשר לקבוע כי חודש ניסן הוא ההתחלה של החדשים, ממנו סופרים ומונים וחודש תשרי הוא החודש השביעי למנין החדשים מניסן – הרי אנו מציינים את תחילת השנה דוקא בראש חודש תשרי, אז חוגגים את ראש השנה, אז מאחלים זה לזה שנה טובה ומתוקה; מתי הוא איפוא תחילת השנה – בראש השנה או בחודש ניסן?!

ובכן, התשובה היא שיש שני צדדים למטבע, שני ענינים, באחד מהם ניסן הוא המוביל, והוא הנקרא "ראש לחדשי השנה", ואילו בשני מוביל דוקא חודש תשרי, ולכן ממנו מתחילים את השנה החדשה. כיצד להסביר את שני הצדדים הללו בדיוק – יש כמה וכמה ביאורים והסברים בצורות שונות, ונעמוד כאן בקצרה על אחד מהם.

ב.
ההבדל בין חודש ניסן לבין חודש תשרי הוא שתשרי הוא החודש שמהווה התחלה לשנה הטבעית, הנורמלית, הרגילה. ואילו ניסן הוא החודש שמתחיל את השנה הניסית, העל טבעית, ולמעשה – היהודית. המציאות של עם ישראל בעולם, לאחר כל הגזירות והשמדות ל"ע, היא מציאות ניסית ועל טבעית, ולזה משמש חודש ניסן הראש וההתחלה. ולכן באמת חודש תשרי הוא הזמן שבו נברא העולם, הבריאה הטבעית, ואילו חודש ניסן הוא הזמן שבו אירעו הנסים הגדולים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

כיצד מתבטא ההבדל הזה בין ההנהגה הטבעית לבין ההנהגה הניסית בענינם ובזמניהם של חודש תשרי וחודש ניסן?

ובכן, העובדה שחודש תשרי הוא ההתחלה של השנה מבחינה טבעית ורגילה – מובנת מתוך המציאות עצמה. עונות השנה מתחלקים לפי המצב שבעולם הצומח, וכפי שאומרת התורה (פ' נח ח, כב): "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחורף, ויום ולילה לא ישבתו". תקופת הזריעה של התבואה מתחילה בחודש תשרי, ואילו תקופת קצירת התבואה מתחילה בחודש ניסן (ראה בפרטיות בבא מציעא קג). [הסיבה שהולכים דוקא לפי התבואה הוא, לפי פשוטו, משום שהתבואה היא המרכיב החיוני ביותר בחיי האדם, שהרי "לחם לבב אנוש יסעד"].

כאשר נעמיד את שתי התקופות הללו, תקופת הזריעה שמתחילה בתשרי אל מול תקופת הקצירה שמתחילה בניסן – מה תלוי במה? מה הוא הסיבה – ומה הוא המסובב? מי בא הראשון ומביא בעקבותיו את השני?
לפי הטבע התשובה היא ברורה: התחלת התהליך היא בזריעה (ובעצם בחרישה שעושים לפניה). אפשר לזרוע מבלי לקצור (ואז יש מפח נפש עצום כמובן...), אך אי אפשר בשום אופן לקצור בלי לזרוע (אלא כמה עשבים שוטים שגדלים בר). הקצירה תלויה בזריעה, אם לא נזרע – לא יהיה לנו מה לקצור, מה לאסוף ומה לאכול. אי אפשר להתחיל את התהליך מהקצירה, אי אפשר לקצור כשלא זרעו מקודם לכן!

ולכן הסדר הטבעי של השנה מתחיל בתשרי, תקופת הזריעה, כי כך זה לפי הטבע. אם אדם זורע בתשרי– הוא מוצא אחר כך מה לקצור ולאכול בניסן. לפי מדת הזריעה בתשרי – כך יהיה היבול והקצירה במשך השנה כולה. וכך בעצם זה גם במישור הרוחני, במישור הקשר עם הקב"ה: לפי השכל הטבעי, לפי ההגיון, זה הולך בדרך של 'זריעה' ו'קצירה': כשאדם רוצה לזכות בקרבת ה', הוא צריך להשקיע מקודם לכן, לעשות משהו כדי להתקרב לה' – דוקא כאשר "הזורעים בדמעה", אז בא לאחר מכן "ברנה יקצורו". אדם לא אמור לחכות שהקב"ה יקרא לו, אלא הוא צריך מצידו להתקרב לה', ואז – לאחר שהוא ישקיע ויתאמץ – הוא יראה את ישועת ה' ואת קירבתו.

כך זה לפי הטבע, לפי השכל, לפי ההיגיון;

אולם כאשר הקב"ה בא לגאול את עם ישראל ממצרים, פעולה שהיא על טבעית במובן הפיזי, ובעיקר – בלתי הגיונית מבחינה שכלית ורוחנית, שהרי כידוע בני ישראל היתדרדרו במצרים למ"ט שערי טומאה כך שלפי השכל לא היתה סיבה הכרחית לגאול אותם, ועד כדי כך שמלאכי השרת טענו – בעת קריעת ים סוף – כלפי הקב"ה כביכול: "הללו עובדי עבודה זרה – והללו עובדי עבודה זרה"! למה אתה מציל את היהודים והורג את המצריים – הרי גם הם וגם הם שקועים בבוץ ובטומאה! איך הם יכולים 'לקצור' – אם הם לא התאמצו והשקיעו מקודם לכן, הם לא 'זרעו'?
ועל כך בא הקב"ה עם חידוש גדול ["החודש" גם מלשון "חידוש"]: "החודש הזה לכם ראש חדשים" – אצלכם, העם היהודי, מתחילה השנה בחודש ניסן! אתם מסוגלים להגיע לקצירה וליבול רב – גם אם לפני כן לא זרעתם בכלל! אצל יהודי הברכה אינה תלויה במידת ההשקעה שלו, עד כמה הוא זרע בתשרי – גם אם לא זרענו בכלל, הרי שהקב"ה יכול להצמיח לנו מן האדמה גם בלי זריעה. יהודי אינו מוגבל לא בכללי הטבע ולא בכללי ההגיון: לפי ההגיון אי אפשר לקצור בלי לזרוע מקודם לכן, אבל יהודי יכול להתחיל מיד עם הקצירה, גם בלי זריעה!...
וכך עשה הקב"ה בחודש ניסן: מבלי להתחשב במצבם של ישראל, אם כן מגיע להם או לא מגיע להם, הוא 'קפץ' ו'דילג' על כל חוקי הטבע ועל כל החשבונות ההגיוניים – וגאל את עם ישראל ממצרים, נגד כל הסיכויים ונגד כל מלאכי השרת שלא הבינו מה קורה פה. וכך קבע הקב"ה לדורות, שהשנה הניסית של עם ישראל מתחילה בחודש ניסן – נגד חוקי הטבע שמתחילים עם הזריעה, בחודש תשרי.

וכן תהיה לנו: לעתים שואלים אנשים איך אפשר לדבר על גאולה כאשר העם לא מוכן אליה, ואדרבה. התשובה היא, שאפילו אם אכן לפי החשבון הגאולה 'לא מגיעה' לנו לפי השיקולים ולפי הטבע (אם כי בזה עצמו אפשר לפקפק לנוכח כל התעוררות התשובה וכו', וגם אלו שלע"ע לא – הרי הם "תינוקות שנשבו" וכו', ואכמ"ל, אבל) אפילו אם אכן לפי הטבע אין לזה מקום, הקב"ה יכול לשנות את הטבע, הוא יכול להביא את הקצירה של ניסן עוד לפני הזריעה של תשרי, והוא יכול לקרב אותנו אליו ולהביא את הגאולה מיד ממש בלי שום הכנות מוקדמות, ואפילו עוד לפני שאנו מבקשים על הגאולה, וכפי שנאמר: "והיה בטרם יקראו – ואני אענה". אמן כן יהי רצון, עוד בזאת השנה, ונזכה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים (שהרי השנה חל פסח במוצ"ש), אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון.

מבוסס ומעובד לפי שיחת שבת פ' החודש ה'תש"כ – תורת מנחם חכ"ז ע' 487 ואילך.