יוסף גורביץ

לפני שעה קלה התקבלה הידיעה על פטירת הדוד יונה ז״ל. זה היה צפוי. תם מסע הסבל והייסורים שאיפיינו את השנים האחרונות, מאז השבץ שהפך את האיש המיוחד והנדיר הזה למשותק.

אבל דוד יונה הבריא היה ההפך הגמור מאדם משותק. הוא כיתת רגליים ללא לאות, נפגש עם אנשים, סגר עיסקאות תמיד עם החן המיוחד והפנים הקורנות, שהיו ממיסות את לב האנשים, שופע אמונה חסידית, ביטחון ואופטימיות שנשאבת לאו דווקא מהשכלה והתבוננות מעמיקה בספרי חסידות הפועלות על האדם לעבוד על מידותיו אבל התוצאה היא בדרך כלל מוגבלת, בהתאם ליכולת ההבנה השכלית של הלומד, אלא מעצם נשמתו הקורנת, מהיותו הבן של סבא, החסיד ר׳ אברהם שמואל וסבתא עטקא ז״ל.
שם בבית הדל, בשנות האימה והרעב של המלחמה במוסקבה וסמרקנד, כשמסביב צלמוות ואבדן, כולל של אח קטן שגווע ברעב, הוא למד שאת פיסת הלחם הקטנה, לפעמים היחידה, נותנים קודם לאורח שתמיד נכח שם בבית, כי כולם ידעו שבבית של א.ש. ועטקא מקבלים את כולם בסבר פנים יפות ומתחלקים במה שיש, ואם אין אז מבשלים סיר מרק עשוי מים, ורק אז, אם נשאר פירור, ולרוב לא נשאר, אוכלים גם כן.

וכך גם בארץ, בכפר חב״ד, לאחר הקמת מפעל הטקסטיל, הוא היה עסוק בעסקיו אבל זה היה החלק הטפל. העיקר היה להשתמש עם הכסף והרווחים שלא תמיד היו בשפע כדי לעזור לאחרים.
ואם אי אפשר, כי יש קשיי נזילות, ואין כסף בקופה, לוקחים בשקט הלוואה ועוזרים לזולת הנזקק בלי לעשות מזה עניין. ולא רק חסידים וידידים קרובים ומוכרים נעזרו בו, אלא גם אלמונים אותם פגש בבנק, ברחוב או במשרד. הוא כמובן מעולם לא סיפר על כך, אבל עד היום הבנים שלו שיבדלו לחיים ארוכים, נתקלים באנשים המהללים את האבא ומספרים על הטובות שהוא עשה להם.

כי את יונה אי אפשר לשכח, לא רק בגלל טוב הלב והעזרה שהוא העניק, אלא גם בגלל הדרך, מאור הפנים והשמחה שבה הוא היה עושה זאת. התחושה של האנשים שנעזרו בו תמיד הייתה שהם אלו שעושים לו את הטובה ולא להיפך.


ר' יונה לבנהרץ ע"ה (צילום: ישראל ברדוגו)

ואת התכונה הנדירה הזו, שלא הייתה הצגה מן השפה ולחוץ, אלא אמונה פשוטה שכך הם פני הדברים, וזה תפקידו כחסיד וכאדם, די נדיר למצוא גם בין בעלי החסדים.
זה היה הדוד יונה ז״ל שעוד מעט יחל מסע הלוויה שלו. הוא יטמן לצד הוריו בהר הזיתים.
אני מנסה לדמיין את הפגישה המחודשת שלו איתם, עם האח זלמן, והאח יושע והאח מיילך, ואת מוטל הקטן שהלך עוד אז, ואת החיבוק שלו עם אבא שלנו, הגיס שאהב אותו כל כך.
והנה הם שוב כולם ביחד, האחים, ההורים, הגיס והחברים. ואין שיתוק מנוון, ואין מחלות וזיקנה.
אולי שם הם אפילו שמחים.
אבל אין שם חיים. רק זיו שכינה.
וכאן, בעולם הזה, יקיריו רוצים חיים. חיים גשמיים, שאצל יהודים גם זה מהווה רוחניות, הם רוצים נחת חסידי, ושמחות ובריאות.
כאן רוצים התגלות של המשיח, לא רק דיבורים עליו.

חזקה על יונה שלא יסחף עם הזרם אלא ינער קצת את הנהנים שם מעוצמת האור.
הערכה שלי; משיח בדרך!