הרב ישראל זלמנוביץ'

יבואו טהורין ויתעסקו בטהרות

השבת נתחיל לקרוא את החומש השלישי, הלא הוא ספר 'ויקרא', יש אף המכנים אותו בשם 'תורת כהנים' היות ותוכנו עוסק בהלכות הנקשרות לעבודת הכוהנים, סוגי הקרבנות ואופן הקרבתם. בשל כך, בספרים הלכות רבות הקשורות לטהרה: טהרת המקריב טהרתו של הכהן וכמובן טהרתם של הקרבנות

המפגש עם ראשיתו של ספר ויקרא ספר הטהרות והקורבנות מחזיר אותנו לזיכרונות נעלים, עת זכינו להכניס את ילדנו הזאטוטים ל'חדר' טקסי החגיגה נערכים עוד מקדמא דנא. אחד המרכיבים של אותו אירוע הינו קריאתם של הפסוקים הראשונים מראשית ספרנו, ספר ויקרא.
כך מתאר את הדברים אחד מבעלי הפסיקה הראשונים בעל ספר 'כלבו' אשר חי במאה ה- 13 בספרד. 

תיאור טקס ההכנסה לחדר

'נהגו כשאדם מכניס בנו לתלמוד תורה שכותבין לו האותיות על קלף או על לוח ומרחיצין אותו ומלבישין אותו בגדים נקיים ולשין לו חלות בדבש וחלב ומביאין לו פירות ומיני מגדים ומוסרין אותו לתלמיד חכם להוליכו לבית הספר, ומכסה אותו תחת כנפיו ומוליך אותו לבית הספר ומאכילין אותו מן החלות בדבש וחלב ומן הפירות ומיני מגדים, ומקרים אותו האותיות. ואחר כך מחפין אותן בדבש ואומרין לו שילחוך הדבש מעל גבי האותיות, ואחר כך מחזירין אותו לאמו. וכשמתחיל ללמוד תורה מתחילין לו תורת כהנים בספר ויקרא ועושין לו סעודה של שמחה ... ומה שמתחילין לו בספר ויקרא שכן אמרו ז"ל מתחילין לתינוקות בספר ויקרא לפי שאמר הקדוש ברוך הוא יבאו טהורים ויתעסקו בטהרות ומעלה אני עליכם כאלו הקרבתם לפני קרבן...' (ספר כלבו סימן ע"ד).
מקור הדברים לקריאתם של אותם פסוקים על ידי אותם עוללים נעוץ במנהג שהיה רווח ומצוי בזמן קדום, ומובא כבר במדרשים וכך מובא במדרש רבה: 'אמר רבי אסי מפני מה מתחילין לתנוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית? אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים (ויקרא רבה וילנא פרשת צו פרשה ז').

ילדי ישראל מכונים על ידי רב אסי 'טהורין'. גיל הכנסתם של אותם תינוקות הוא לרוב עוד לפני גיל חינוך, עוד טרם זמן השארת הפאות, אז התינוקות זוכים לתואר 'טהורין' . אותם טהורים באותו טקס מקריאים איתם את הפסוקים הראשונים של ספר ' תורת כהנים. במה עוסקים אותם פסוקים? בטהרות! מה הטעם?

דווקא אצל אותן תינוקות מתבטאת אהבת ה' בגלוי!

מביא הרבי בליקוטי שיחות כרך כ"ב (מתורגם עמ' 6):

"...מכיוון שאצל ילד קטן, עוד טרם הגיעו לגיל חינוך ועדיין אין אצלו מציאות עבודה של תורה ומצוות. דווקא בו ניכר גילוי מעלתו העמוקה בהיותו ילד יהודי - שאהבת ה' אליו (לאותו ינוקא),היא מאירה באופן פנימי ועצמותי.

'יבואו טהורין ויעסקו בטהרות': מכיוון שכל עניין הקרבת הקרבנות הינו לגלות ולבטא את האהבה העוצמתית של בורא העולם לעמו הנבחר ישראל, שאהבה זו הינה אף למעלה מהתלות בלימוד התורה וקיום המצוות. כאשר יהודי מקריב קרבן, נוצרת כפרה- מקריב הקרבן הופך להיות בבחינת– 'טהורין', מקום שאין החטא והטומאה פגעו או נגעו שם! לכן: יבואו טהורין ויתעסקו בטהרות'. הקריאה והלימוד של התינוקות, דווקא כאשר מתחילין התינוקות את לימוד התורה, מקריאין להם – מ'תורת - כהנים' – תחילת הלימוד אצל התינוקות לפני הגיעם לדרגת 'חינוך' ועוד טרם שהגיעו להבנה והשגה שכלית, אז מאירה אצלם אהבתו העצמית של בורא העולם אליהם, כי ישנו כאן הבל פה שאין בו חטא. הרי הם דווקא אלו הזוכים להעמיד את העולם בהבל פיהם הטהור.

'וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר' - וַיִּקְרָ֖א - אות א' זעירא

המילה הראשונה בה פותח סיפרנו הינו 'וַיִּקְרָא' . ודאי שמנו לב כי האות אל"ף הינה אות קטנה המכונה אל"ף זעירא – תופעה זו קיימת לאורך ספר התנ"ך כולו. סוגי האותיות מתחלקות לשלושה סוגים: רוב רובו של התנ"ך נכתב באותיות בנוניות מאידך ישנה תופעה של הופעתן של אותיות זעירות ואותיות גדולות

במדרש 'אוצר המדרשים' מובאים כל המקומות בתנ"ך בהם מופיעים כל אותם מקומות עם הסבר מעניין לתופעה. וכך מתייחס המדרש, לא' זעירא : '...אל"ף ד'ויִּקְרָא קטנה, לדרוש שאין הקדוש ברוך הוא נגלה על אומות העולם, אלא בחצי דבור, 'ויקר אלוקים אל בלעם' (במדבר כ"ג ד') בלא א',(לשון מקרה וקרי) אבל נביאי ישראל דיבור שלם, ולפיכך אמר ויקרא" (אוצר מדרשים אייזנשטיין).

מה שאל הצמח צדק את סבו ומה ענה לו הסבא אדמו"ר הזקן?

הרבי בליקוטי שיחות כרך י"ז מביא את דבריו של הרבי הריי"צ שנאמרו בהתוועדות סעודת היום של חג הפסח בשנת תש"ת וכך סיפר:

'אדמו"ר הזקן ציווה על המלמד של נכדו, בעת הולכתו של הילד הרבי הצמח צדק, בפעם הראשונה לחדר ללמוד איתו את הפרשה הראשונה של ספר ויקרא.

לאחר סיום הלימוד שאל הילד, הרבי ה'צמח צדק', את סבו הרבי אדמו"ר הזקן: 'מדוע כתובה המילה הראשונה - 'וַיִּקְרָא' באל"ף זעירא'? סבו אדמו"ר הזקן נכנס לדבקות זמן מה ואחר ענה לנכדו:

'אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, והקדוש ברוך הוא מעיד עליו שחוכמתו מרובה אפילו ממלאכי השרת. (אולם) אדם הראשון הכיר במעלת עצמו בתור יציר כפיו של בורא העולם והחשיב את עצמו בכך ולכן נכשל בחטא עץ הדעת!

ממשיך הסבא: גם משה רבנו הכיר במעלת עצמו, אך לא רק שלא התגאה בכך אלא אדרבה, הדבר גרם למשה ללב נשבר ונדכה והוא היה שפל רוח בעיני עצמו וכך חשב משה לעצמו - אם יהודי אחר גם היה בנו של עמרם וגם היה דור שביעי לאברהם אבינו, והיה זוכה גם הוא לנשמה גבוהה כמו שלי - ודאי היה אותו אדם- נעלה לעין ערוך ממני!

סיים אדמו"ר הזקן את תשובתו לנכדו הצעיר: 'בצורות האותיות שנתן הקדוש ברוך בסיני ישנם שלושה סוגי אותיות אותיות 'גדולות', 'בנוניות', ו'זעירות'. התורה נכתבה באותיות 'בנוניות'. כלומר: עלינו להתנהג באופן בינוני באמצעות לימוד וקיום מצוות התורה מגיעים לאותה דרגת- 'בנוני'. אצל אדם הראשון בגלל הכרת מעלת עצמו נכשל הוא בעוון חטא עץ הדעת" .

מאידך מוצאים אנו שלמרות החטא, נכתב שמו של אדם הראשון בראש ספר דברי הימים: ' אדָ֥ם' עם אל"ף רבתי – אות גדולה: 'אדָ֥ם שֵׁ֖ת אֱנֽוֹשׁ'(דברי הימים א פרק א' פסוק א'). לעומתו, משה רבינו על אף שהגיע ג"כ לדרגה גבוהה ביותר היה בדרגת הענווה הנעלית ביותר, וזאת אודות לעבודתו בהכרת שפלות עצמו. וזה גם הטעם שנכתבה המילה: 'וַיִּקְרָא' באות אל"ף זעירא, להצביע על אותה מעלה של משה שעבד על שפלותו!

לאחר הבאת המעשייה מעורר הרבי בשיחה בהמשך הדברים שאלות מבררות:
אם על 'נשיא' וצדיק בעצם מוטלת הכרת שפלות עצמו- מה נענה בתריה?
נביא שלוש שאלות מבררות שהובאו בשיחתו הקדושה
1. מדוע הזכיר הסבא לנכדו את האל"ף רבתי אצל אדם הראשון, הרי לא הרבי לא נשאל על כך מנכדו?
2. מתשובת הסבא יצא חלילה היפך שבח של אדם הראשון. והרי ידוע שהתורה נזהרה מאוד שלא לכתוב בגנות אפילו של בהמה טמאה, על אחת כמה וכמה על אדם הראשון?
3. אדמו"ר הזקן מאריך מאוד בתיאור ענוותנותו של משה ומביא בתשובתו:' ...שאילו ניתנו כוחות וזכות אבות לאדם יהודי אחר, אזי היה גדול יותר במעלה ממשה' לכאורה אין צורך בכל האריכות הדברים, מספיק שהיה מציין שמשה היה ענו גדול ולכן נכתב במילה 'וַיִּקְרָא' – לשם מה האריכות?

הרבי מבאר את הדברים:

מעלתו של 'אדם הראשון' גם לאחר החטא וודאי נשארה בידו. וזהו הטעם לכתיבת שמו בספר דברי הימים באות אל"ף גדולה. גם אנו צאצאיו, בני ישראל קרויים על שמו של 'אדם הראשון' – וכך מכנה את ישראל הנביא יחזקאל: 'וְאַתֵּ֥ן צֹאנִ֛י צֹ֥אן מַרְעִיתִ֖י אָדָ֣ם אַתֶּ֑ם...'(יחזקאל פרק ל"ד /ל"א).
אומר על כך התלמוד: '...אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם' (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ס"א עמוד א'). הטעם לקריאתנו בשם –'אדם' בא בהדגשה כי לכל איש ואישה מישראל ישנו חלק וניצוץ נעלה של אדם הראשון, טרם החטא. בשל כך קיימת אצלנו- 'הכרת מעלת עצמו' , כל יהודי מכיר בזכות שזכה שניצוץ כל כך נעלה שרוי בתוכו. וטוב שיש בו את אותה ההכרה, כי איתה הרבה יותר קל לכבוש ולהאיר את העלם וחשכת העולם הזה.

יחד עם זאת מבאר הרבי: עם 'הכרת מעלת עצמו', עליו להכיר ב'שפלות עצמו' , כי לולא זאת, הדבר עלול להוות עבורו כרועץ ולפתח חטאת רובץ ולכן עליו לאזן את הרגשותיו ותחושותיו ולהכיר גם בחסרונותיו ומגבלותיו.

עתה מבינים מדוע הזכיר הסבא לנכדו את עניין הופעת האל"ף רבתי אצל אדם הראשון. אותה מעלה קיימת גם אצלנו, אך כאמור עלינו להישמר ולא להלך בגאווה, עלינו לכוון את הנהגתנו לצד שני הכרת השפלות והענווה.

מכאן מובנת גם אריכות תיאורו של הסבא על מחשבתו של משה " שאילו זכה אדם אחר ...וכו'", כי מכך למדים אנו עד כמה על כל אחד מאתנו לברוח מהכרת מעלתו , כדי לא להגיע לידי גאווה.

מסכם הרבי את דבריו: עלינו לדעת שכל המעלות שבנו, בין חיצוניות ובין אלו הפנימיות, הינן מתנת שמים שזכינו להם על מנת שנמלא בעזרתן את שליחותינו . מבינים אנו עתה היטב מדוע משה שהוא הסמל והדוגמה לרועה נאמן- רעיא מהימנא, כמה החשיב את הענווה והביטול העצמי.

וכדי שהדבר יהווה חיקוי לדורות נכתבה המילה 'וַיִּקְרָא', באל"ף זעירא להורות על הצורך בענווה והכנעה מצד מנהיגי ונשיאי ישראל לדורותיהם, ועל אחת כמה וכמה עלינו ליישמה בחיי היום יום שלנו וגם אנו נהווה דוגמה לילדנו.

כבר מגיל צעיר נחנך את ילדנו להתבונן ב'אותיות הקטנות'

וזהו הלקח הניתן להילמד מדברנו: יבואו 'טהורין ויעסקו בטהרות': מגיל ינוקא כבר מחונכים הילדים הרכים להתנהג בענווה בהיפגשם באותה אות אל"ף זעירא. וודאי שיש לתת ביטחון והעצמה לילדנו כבר מגיל רך, אך יחד עם זאת המנהג לקרוא את ראשית ספר ויקרא מלמדנו, כי עלינו להאיר באור יקרות את הדוגמה שהנחיל לנו משה רבנו דרך כל נשיאי ישראל שהם 'משה רבינו שבדור' רבותינו נשיאנו, התנהגותם בענווה מצד אחד, אך מאידך הדאגה להנחיל לצאצאיהם את היכולת להנהיג את ישראל לקראת בוא גואל. הם שמו תשומת לב רבה, לא רק לאותיות הבולטות שבתורה שבכתב ובעל – פה אלא בפרט ל'אותיות הקטנות'!