מאת: אודי הרשלר

נירנברג,

העיר הזאת שרק הגיית שמה, יכולה להעביר צמרמורת בכל נפש יהודית. העיר הבווארית הזאת, שמאז מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה, הפכה להיות כמעט כמדבר שממה בעבור יהודים, ובוודאי בעבור חיים יהודיים תוססים. אז בעיר הזאת, כן, גם בעיר הזאת, כמו במאות רבות של ערים ופינות חשוכות אל (תרתי משמע), היהודיות חוזרת לחיים. היא חוזרת לנשום ולפרוח, להתפתח ולתקוע שורשים, בכזאת טבעיות כמו לא היה זמן מעולם שהיא לא הייתה שם.

היהודיות חברים, זה כל שם המשחק. ההבנה שחיים יהודיים תוססים ע"כ המשתמע מכך, אינם מן איזשהו גורל של הכרח בלתי יגונה. של איך בכל זאת מצליחים לחיות כיהודים האמונים על התורה ומסורת ישראל, בתוך סביבה נכרית, אדישה במקרה הטוב, ומחמיצת פנים במקרה הפחות טוב. חיים יהודיים לפי הגישה הזאת, הם הדבר הכי טבעי שאמור לקרות בכל מקום ופינה ברחבי הגלובוס. זה לא אמור להיות כל כך טבעי אך בעבור היהודים עצמם, אלא אפילו ביחס לסביבתם המקומית ואף האוניברסאלית.

ומי שלא ראה את שיעורי היהדות, העברית והמסורת, את האופן שבו חסידי חב"ד האדוקים ברבם ובמורשתו האדירה, מנחילים את הזהות היהודית ליהודים מיהודים שונים, אנשים, נשים וטף, לא ראה טבעיות יהודית מימיו. כמה עוצמה וגאווה זהותית ותרבותית יש כאן. כמה כוח ובריאות נפשית ורוחנית, אצורים בפעילות הזאת.

היכולת הזאת, שהיום היא נראית כבר כל כך טבעית וכמעט מתבקשת, היא לטעמי הדובדבן שבקצפת נצחונו של הרבי מליובאוויטש בהנחלת מורשתו. האופן שבו אלפים ורבבות של יהודים מכל רחבי תבל, זקפו פתאום גיוום והרימו ראש בגאון, אנחנו יהודים ואין לנו כל כוונה להמשיך ולהתכחש לזה, לנסות להסתיר, לטשטש, להחליק ולעגל פינות. ומה ומי שאנחנו זה הדבר הכי טוב שקרה לנו כלאום וכפרטים. וכן, על הדרך תצא עמנו נשכרת שבעתיים, האנושות כולה.

זה בדיוק מה שהצליח הרבי לעשות לחסידיו. ואת זה כולנו רואים כמעט בכל פינה על הגלובוס הזה.

אבל בדיוק העניין, ההצלחה המזהירה (תרתי משמע) הזו שלו, היא לא אך ביחס לחסידיו גרידא, אלא ביחס לכל הדבר הגדול והנשגב הזה שנקרא יהדות. חיים יהודיים, תרבות יהודית, ומעל הכל, זהות יהודית. זאת הצלחה שהיא לא פחות ממהפיכה רבתי. זה אולי הדבר הטוב והמופלא ביותר שקרה ליהדות בכל אלפיים שנות גלותה.

ואם הזכרנו גלות, אין הלא דבר שמאפיין יותר, את אותה יהדות מסתתרת, מתנצלת ומתחפרת, מאשר הטמעה נפשית ותרבותית עמוקה, של תודעת הגלות. של הפנמה על כך שנוו שוין נעבך, מה לעשות, אנחנו עמוק בגלות, בסביבה נכרית מרוחקת ואף לעתים מרושעת, כך שכל שנותר הוא למצוא את הנוסחה איכשהו לשרוד ולהמשיך הלאה

מה שמיניה וביה, לוקח אותנו לבשורה האנטי-גלותית מבית מדרשו של הרבי. כמה עוצמה ורדיקליות של תודעת גאולה אצורה בבשורה הזאת שלו, ההולכת ומהדדת מסוף העולם ועד סופו. כמה רק אדם שבאמת ובתמים חי כל כולו בתודעה של חירות וגאולה, בהכרה שאין שלמה הימנה, בכך שהמצב הזה שבו היהודיות היא סחופה ודוויה, רצוצה ומתגוננת כל הזמן, חלף ועבר לו מן העולם. זהו, נגמר. פיניטו. עכשיו התור שלנו לחזור לתפקידנו משחר ההיסטוריה, ולהרים ראש בגאון ובגאווה. לקרוא בקול גדול, אנחנו יהודים, ואנחנו פה לא רק בשביל להישאר, אלא אף בשביל לעשות את כל העולם הזה, לטוב, שלם, מתוקן ומכוון יותר. להצעיד את כלל האנושות ביחד עמנו, לתכלית האופטימית והמוסרית של הבריאה כולה.

ועם הצלחות חברים, עם הצלחות וקבלות אמתיות בשטח, באמת שאי אפשר להתווכח. וצאו וראו באסתי ולייזר חיטריק, ועבודתם הקודש בטבורה של נירנברג הגרמנית. ורגע לפני שאתם יוצאים ומביטים בהם ובפלא הגדול של עשייתם, נסו קצת לנבור בהיסטוריה של החיים היהודיים בעיר הזאת, אך לפני כ15 שנה. או ליתר דיוק, בהיסטוריה של 'האין' חיים יהודיים בעיר הזאת, קודם שאסתי ולייזר החליטו לבוא ולתקוע בה את יתדם. צאו והביטו בם. תראו מה שהזוג הצעיר והכל כך מדהים הזה, מחוללים שם. אני לפחות, צפיתי בהם בהשתאות, צפיתי ושפשפתי עיניי. כן, לראות ולא להאמין. פשוט כך.

כך שאם נרצה ואם לאו, הגאולה הזאת שהרבי כל כך הרבה לדבר עליה. דיבר ושוב דיבר, פמפם לעייפה. הכה על קודקודם של חסידיו, וכמו צעק להם חזק לתוך האוזניים; תתעוררו חברייא, עורו משנת הגלות החולנית ועלובת הנפש הזאת, שתוקפת אותנו כבר כמעט אלפיים שנה. עורו ישנים משנתכם ונרדמים מתרדמתכם, וצאו לכבוש את העולם. להביא את בשורתה של היהדות מסוף העולם ועד סופו. להתייצב מול מלכים ורוזנים, מול שועים ואדירי ארץ, ולקרוא את קריאתה האמונית, התיאולוגית והתרבותית. להוודע ולהגלות, כי היהדות עודנה פה חיה נושמת ובועטת.

וכי אנחנו קרובים יותר מתמיד להגשמת נבואתו האלמותית של ישעיהו; 'קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה, עָלַיִךְ זָרָח. כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי--כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה. אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ'..

אז תודה לכם אסתי ולייזר חיטריק, היפים והאמיצים מנירנברג שבגרמניה, שבזכותכם זכיתי ולו לאבחה קלה של; 'אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ, וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ'.. כמה נהירה וכמה רוחב לב אתם מפיצים סביבכם, במקום כל כך חשוך ואפל. אז מי אם לא אתם, ראויים לשם; חייליו של משיח, חיילים אמתיים ואמיצים, בבשורת הגאולה הזאת. אשריכם יקרים, לו אך יהי חלקי עמכם.

לחיים יידן!