הרב זושא ריבקין (י"ט כסלו תרפ"ז - י"ח אדר תשע"ב) היה חסיד ומקושר לרבי ברמ"ח ושס"ה, ומוותיקי כפר חב"ד. מייסד את בית הכנסת הראשון שנשא את שם הרבי בהסכמתו – 'בית מנחם', יחד עם אחיו ר' חיים ריבקין ע"ה, שהיה הגבאי בבית הכנסת במשך עשרות שנים למן הקמתו.




 ר' זושא בצעירותו
נולד בי"ט כסלו תרפ"ז בעיר הומיל שברוסיה הלבנה, לאביו החסיד ר' יחיאל יוסף ריבקין ואמו מרת שיינא.

בילדותו למד יהדות במחתרת, כי אביו סירב לשלוח את ילדיו לבית הספר הממשלתי הקומוניסטי. לימים סיפר: "למדתי אצל ר' ישראל השוחט; הלימודים נערכו במרתף, כאשר בכל פעם היה אחד הילדים עומד מחוץ למרתף, כדי להתריע מפני אנשים חשודים שמתקרבים לאזור. הפחד היה נורא".

בשנת ה'תש"א, בעקבות מלחמת העולם השניה, ברח יחד עם משפחתו מאיזור הקרבות לעיר טשקנט, שם שהו יחד עם חסידים רבים, עד סיום המלחמה.

לאחר המלחמה יצאה משפחתו מרוסיה במסגרת יציאת רוסיה תש"ו.

לאחר יציאתו מרוסיה עברה משפחתו להתגורר בצרפת, והוא נכנס ללמוד בישיבת תומכי תמימים ברינוא שבצרפת.

כעבור כשנתיים עלה לארץ ישראל והתגורר זמן מה במעברת באר יעקב, ולאחר מכן עבר לכפר חב"ד והיה ממקימיו.

בט"ו סיוון ה'תשי"ד נישא לרעייתו נעמה שתחי' לבית זיגלבוים.

נפטר בי"ח אדר ה'תשע"ב בכפר חב"ד.

'אבא של הילדים'

רבים מילדי כפר חב"ד מכירים את זושא כ'אבא של הילדים', וזאת משום הנהגתו המופלאה, כשמידי שבת היה אוסף את הילדים בקביעות, משגיח על תפילתם, ואמירת ה'פסוקים', אמירת תהילים בשבתות מברכים, ומחלק להם סוכריות בחיבה אופיינית.

בשמחת תורה, מי עלה עם זושא בעליית 'כל הנערים'? זושא כמובן. מי העיר לילד להתפלל בכוונה? – זושא. כך התמיד במלאכת הקודש במסירות שאין לתאר במשך עשרות בשנים.

מעין פעולתו של אברהם אבינו

בשנת ה'תשכ"ב הקים בתל אביב יחד עם אחיו ר' חיים, את מסעדת 'ישורון'.

בשנת ה'תש"ל נקלעה המסעדה לקשיים כלכליים, ור' זושא ואחיו ר' חיים תכננו למוכרה. כשביקש את ברכתו של הרבי לכך, אמר לו הרבי "לא יתכן, זו ליובאוויטש של תל אביב!".

בהתוועדות שנערכה בסמיכות לכך, חילק הרבי 'משקה' למנהלי מוסדות, ונתן בין השאר לר' זושא ואמר "הרי יש לך מסעדה בתל אביב...".

במספר הזדמנויות הפנה הרבי יהודים מתל אביב שנכנסו ליחידות, לבקר במסעדה.

המסעדה שימשה כמוקד להפצת המעיינות. בין השאר נהג ר' זושא להניח תפילין עם הבאים בשעריה, ולחלק סוכריות לילדים שפקדו את המסעדה, על מנת שיברכו בקול רם.

באחד ממענות של הרבי אליו, לגבי המסעדה: 'מעין פעולתו של אברהם אבינו".




זורע גשמיות וקוצר רוחניות: ר' זושא במסעדה

במשך השנים, זכה זושא ו'בוגרי המסעדה', - אותם ילדים שחילק להם סוכריות ואמרו 'שמע ישראל' וברכו 'שהכל', חזרו כמבוגרים להודות לו על הרושם העמוק שהותיר בהם למשך חייהם.

הקמת בית מנחם

ר' זושא, יחד עם אחיו ר' חיים ז"ל היו ממקימי בית הכנסת "בית מנחם" בכפר חב"ד, ובמהלך בנייתו זכו לעידודים רבים מהרבי.

התפרסם הסיפור השמיימי על צינור הברזל בו הטמינו האחים ריבקין סכום מסויים. כשהגיע מועד השלמת הבניה, והעלות העצומה הכרוכה בציפוי בית הכנסת המפואר בשיש, פתחו את אותו צינור, והנה פלא! הסכום הכפיל את עצמו!.... והספיק לסיום הבניה.


בחזית 'בית מנחם', בית הכנסת הראשון שנקרא על שמו של הרבי


לקראת חנוכת הבית נסע במיוחד על מנת להזמין את הרבי לבוא להשתתף בהכנסת ספר תורה שנכתב על ידי נשי חב"ד בכפר חב"ד לזכות הרבי והרבנית, והוכנס לבית הכנסת החדש. הרבי ערך התוועדות מיוחדת לכבוד כך ובמהלכה בחר בו כשליח להביא את הכתר וה'יד' לספר תורה.

סיפורים על ר' זושא

הכיפות שהכין עבור הילדים שבאים להגיד "שמע"
מספר א' מאנ"ש:

הכיפות שהכין עבור הילדים שבאים להגיד "שמע" וברכה על ממתק במסעדה, הוא דאג להכין משאריות מעיל של ספר תורה. כך סיפר לי בעצמו.
חיים טופול, השחקן הידוע, שהיה אוכל אצלו קבוע כשהיה בסביבה, תרם סכום יפה כל פעם כדי להיות שותף למצוות עם הילדים. ר' זושא היה מקבל אותו כשותף בשמחה ולא שומר את הזכות רק לעצמו.
עודד אותי פעם, ברגע של חולשה כששאלתי אותו "מה יהיה?!" - ענה: "עוד רגע משיח בא ועכשיו להתייאש?!".

כשהייתי מברך אותו "בשורות טובות" היה מתקן אותי "בשורה טובה!" לשון יחיד, כי כדאי להתרכז בבשורת הגאולה. כל היתר, לדבריו, כבר "כלול בפנים".
כמה וכמה פעמים ראיתי יהודים יראי שמיים שנכנסו להודות לו על ה'שמע' והברכות שאמר איתם בתור ילדים, עשרות שנים קודם לכן, שבזכותו היה גם להם "גרסא דינקותא" (-שעשו תשובה ברבות הימים).

חסיד אמיתי ואדם יקר ומיוחד עם מרץ בלתי-נדלה כל ימיו.

עוד סיפור על זושא

פעם סיפר ר' זושא:
"הוא היה ביחידות אצל הרבי, ובמכתב שמסר לרבי לא חתם את שמו למטה כנהוג. הרבי הביט במכתב, ושאל את זושא למה שמו לא מופיע? זושא ענה לו באידיש: איך בין דא... (אני עצמי כאן...)

הרבי חייך וסיפר לו סיפור ברוסית, על חסיד שהלך ברוסיה ברחוב, ועצר אותו שוטר. ביקש השוטר מהחסיד תעודות. החסיד ענה לו: אני עצמי פה, למה אתה צריך הניירות שלי? כשהרבי סיים לספר הוא שאל את זושא אם הבין. יכול להיות שזושא לא שמע טוב (בזקנתו סבל מבעיות שמיעה) ואז הרבי חזר על כל הסיפור מהתחלה, אבל הפעם באידיש... הכל מהתחלה - כדי שזושא יבין... הרבי התייחס אליו בצורה מיוחדת מאוד."

יהי זכרו ברוך.

*

לצפיה בוידאו: