רבי משה אליקים בריעה, בנו השני של המגיד הקדוש מקוזניץ, עניו היה מטבעו, שפל ברך
ועובד את קונו בהצנע. ערום ביראה היה, והצליח להסתיר מהותו אף מגדולי החסידים אשר
לאביו, המסתופפים בבית מדרשו והולכים בדרכו. הללו הכירוהו כאברך צנום, בעל עינים
גדולות ועמוקות, ושתקן למעלה מן הרגיל. כלום זכה מאן דהו, לשמוע, אי פעם, מלה מפיו?
מקיים היה בפשיטות מאמר חז"ל: מה אומנותו של אדם בעולם הזה? - יעשה עצמו כאלם...

אמנם תמוהה מעט העובדה כי בן קדושים זה אינו דומה לגזע המפואר אשר חוטר הוא לו.
אך תמיהה זו נדחקת הצדה באין מענה מספיק. אביו הגדול מייחד עמו שעורים ללמוד
בצותא, אך נראה כי עמל זה אינו מניב לדאבון הלב, פירות.
שצעיר שתקן זה, שרוי רב ימיו בתעניות ובקי במכמני התורה, נגלה ונסתר, כזאת לא עלתה
על הדעת...

כי רבי משה אליקים קיבל על עצמו לקיים הלכה למעשה, את מוסר אביו. על הפסוק "ומעיל
קטן תעשה לו אמו" (שמואל א') פירש אבא מרי: אמו של שמואל, חנה הנביאה, עשתה
לבנה, נביא ה', "לבוש" "תפור" ממדת הקטנות והענוה... שהרגילה אותו מינקותו והשרישה
בלבו הרך את מדת הענוה, שלא יתנשא, חלילה, בעבודתו יתברך.
* * *
בשל כך נדו הכל בראשיהם למראה בן המגיד הקדוש, הסובב שעות ארוכות בבית המדרש
לארכו ולרחבו. עיניו נעוצות אי שם בנקודה מסויימת ושפתיו ממלמלות דבר מה. מן הסתם
פסוקי תהלים. "עברי", יודע הוא, לפחות, על בוריו...

באי החצר אשר שיג ושיח אין להם עם רבי משה, העריכו אותו למרות הכל. הן בשל יחוסו והן
בשל תכונותיו. מוכן היה, מאז ומתמיד, למסור נפשו עבור זולתו. ואם כי כאמור, שתקן היה,
כמעט שקולו לא נשמע, ומתרחק משיחות אנשים הרי שמוכן היה תדיר לעזור ולסייע במקום
הדרוש. אף פניו העדינות, הכחושות והמסוגפות עוררו יראת הכבוד בלב החסידים. "בכל
זאת ניכרים אותות אצילות בתוי פניו" - סחו הללו כאשר סבב - הלך מהתם להכא ומהכא
להתם, לארכו ולרחבו של בית המדרש, במשך שעות על גבי שעות, כאלו ללא שום מטרה.
כאשר לקו המאורות והועמה זיו החמה בפטירתו של מנהיג וצדיק הדור, המגיד מקוזניץ זי"ע,
הבינו הכל כי ממלא מקום קדשו יהיה חתנו הדגול, רבי זליג שפירא, בעלה של מרת פערל
הצדקנית, בת ה"מגיד". אברך דגול זה מצטיין בתכונות הנדרשות ממנהיג עדה בישראל.

מלבד למדנותו המופלגת נתברך רבי זליג, חתן ה"מגיד", במעלות וסגולות אשר לאו כל אדם
זוכה בהם. כיון שבנו בכורו של המגיד, רבי מוטלע זי"ע, נפטר על פני אביו, ראו הכל בחתן
כליל תפארת זה, את ממשיכו הטבעי של המגיד.
את מועמדותו של רבי משה אליקים למנהיגות, לא הגיש איש, ובכל זאת, כדי לא לקפח בן
קדושים זה, ואף לכבדו בהתאם ל"כישוריו", החליטו מקורבי בית אביו, לסייע בידיו למצוא
משרה הולמת אשר באמצעותה יתפרנס בכבוד.
לאחר התייעצות, החליטו למנותו לחזן ושליח צבור, בשל קולו הערב. אך משום שאין די
בפרנסת משפחה ממעמד החזנות, עמדו והחליטו למסור בידו את בית המרחץ אשר בעיירה,
בחכירה. כך יוכל בעזר ה' להתפרנס ברוח, בשמשו כחזן ובלן בעיירה.

* * *
בינתיים נעשו הכנות קדחתניות לקראת הכתרתו של הרבי החדש. באחת ההתוועדויות לרגל
מנויו של רבי זליג, הוחלט, על דעת זקני החסידים, לנסוע ללובלין, לבקש עצתו וברכתו של
ה"חוזה".
העגלה עמדה הכן במבוא החצר. החסידים שנבחרו בקפידה וצורפו למשלחת לובלינה,
התכנסו בה בדחילו ורחימו. עוד דקות מועטות והעגלה תצא לדרך.
בפתע פתאום הופיע רבי משה אליקים בחצר. שלא כדרכו נצצו עיניו וקולו רווי היה
התרגשות.
"אנא - ביקש לתמהון לב החסידים - קחוני עמכם לובלינה..."
אחד מן החבורה התבונן ברבי משה אליקים, קמט מצחו והפטיר לעומתו: "כלום ביכלתך
לשלם שכר נסיעה? בעל העגלה לא יאות לקחתך בחנם..."
"אמנם - השפיל רבי משה אליקים עיניו - מעות בעין, אין לי כדי לשלם, אך אוכל לשרת את
החבריה בדרך, ולהרוויח בכך את נסיעתי..."
"שפיר! - נענו החסדים ואמרו - זכית. בוא עמנו".

* * *
חסידים ראשונים נצטיינו מאז ומקדם בעניות. ואין בכך תמיהה. מיש אינו בהול אחר הממון,
בידעו את ערכו האפסי, אינו עושה לו משכן בביתו ובלבו. יעקב אבינו עליו השלום, בקש רק
את ההכרחי מהשם יתברך, לחם לאכול ובגד ללבוש, כדי שיהיו לבו ומוחו פנויים לשמים. מה
להם לבניו, ההולכים בדרכו לבקש יותר?...
נוסעים החסידים בעגלה. וזו, כיון שנושאת אנשי מעלה בחובה, הופכת מרכבה לשכינה.
האויר רווי קדושה, מילי תורה וחסידות קולחים מפי החסידים, אשרי עין ראתה אלה.
השעות נוקפות. בבוקר השכם יצאו לדרך, עתה כבר עומד היום בפלג המנחה, מן הראוי
לעצור באכסניה, לתפלה, נפישה, ולסעודה כלשהי.

הסוסים צנפו בקול. יש לתת מעט שחת לבריות עלובות אלה כדי להחזיק חיותם. באופק
מסתמן בית אכסניה. "קרעטשמע" בלעז. אל בית זה מכוונים את העגלה.
הפונדקאי יצא לקראתם, עמד על הסף וחסם את פתח הבית. הוא צחקק בעצבנות, נופף
אצבע משומנת מול חטמו והסביר: "אם תשלמו למפרע, מה טוב. אם לא תשלמו, כלכו לכם
מאותו כוון ממנו באתם! מנוסה אני כבר באורחים פורחים אשר אין בידיהם לשלם וחפצים
באש"ל חנם".
החלו החסידים מפשפשים בכליהם, מתאמצים לדלות צורת מטבע כדי להשיג באמצעותו את
הדרוש. אך ידי הכל, עלו שוות מן הכיסים - ריקניות.
מילא, חסיד האמון בתעניתו כבר יעבור את הדרך כמות שהיא, בלא אכילה. אך משום צער
בעלי חיים יש לחוש לסוסים העלובים.

מה עושים כאשר פרוטה אינה מצויה ואכסניה נאה עומדת מול העינים?...
נמלך ר' ברוכ'ל החריף ויעץ עצה נאה. כיון שרובם של בעלי פונדקאות היושבים על הדרכים,
יהודים תמימים ופשוטים. והיות כי מצויים בעלי אכסניה מגושמים שיצרם גובר עליהם בשעת
הכנסת אורחים ואינם מוכנים להפקיר ממונם, ראוי על כן להתחכם עם שכמותם בדרך יאה.
ובכן - יעץ ר' ברוכ'ל - מן הראוי כי חסיד אחד מן החבורה יעמוד בראש. שאר בני החבריה
יכניסוהו אחר כבוד הפונדקה, כשושבינים: הא לך "רבי" - ואלו חסידיו...
הכפריים התמימים מכבדים רבי - "יהודי טוב". למענו מוכנים הם לבוא באש ובמים.
שמעו החסידים את דבר העצה ונדו בראשיהם. לכתחילה אין מן הכדאיות לשחק במיני
הצגות שכאלה. אך כיון שאין ברירה בידם, חייבים הם לשמוע לדעתו של ר' ברוכ'ל. ברם איש
מהם לא אבה ללבוש, ואפילו לשעה, את "אצטלת הרבנות". ענוותנים אלו, לא ילבשו בגדים
לא להם - ואפילו בהעמדת פנים.

כיון שהשעה דוחקת, יש ליישם בזריזות את ההחלטה. נמלכו החסידים כי למעשה יכול
ה"משרת" למלאות את תפקיד ה"רבי" והלא בעצם בן קדושים הוא, והתרמית אינה תרמית
כלל...
"עמוד, עמוד, עמוד, רבי משה אליקים ולבש את אצטלת הרבי - פנה ר' ברוכ'ל אל בן
ה"מגיד" - הלא לזכות תחשב לך החייאת נפש החסידים. וכלום ברירה בידינו?" - הוסיף כעין
התנצלות.
רבי משה אליקים, בעל המזג הנוח, הסכים להצעה לאלתר.
הפונדקאי כבר טרק את הדלת בפני האורחים הבלתי קרואים, אך הם לא נבהלו מפניו.
ר' ברוכ'ל ניגש אל הדלת והחל דופק עליה.
"יהודי, פתח! כי עלול הנך חס ושלום להתחרט!"
אשנב סמוך נפתח קמעה, ראשו הגדול והעגול של הפונדקאי נסתמן בעדו.
"הרי לך שוב! - חוורו פניו - מה פשעי ומה חטאתי כי דולקים הנכם אחרי?..."
"שמע היטב - הרצינו פני ר' ברוכ'ל - מן הסתם מדמה הנך כי קבוצת ארחי פרחי אנו. לא
עולה כלל על דעתך כי 'יהודי טוב' מצוי בינינו" - סיים ר' ברוכ'ל אמריו וכבר עשה תפנית אל
עבר העגלה.

דלת הפונדק נפערה לרווחה, כחץ שלוח פרץ הפונדקאי דרכה.
"אל בחפזון! - תפס ברסן הסוסים - למה לכם להיחפז כל כך?..."
"ובן - הרצינו פני ר' ברוכ'ל - טוב מאוחר מכלום. הרואה אתה - הצביע על רבי משה אליקים -
צדיק זה היושב בקרבנו, פועל ישועות ועושה גדולות. אשרי לו ליהודי שיאכסנו בביתו... טוב
לו בזה וטוב לו בבא!"
"ככה? ככה? - סמקו פני הכפרי - מדוע שתקתם עד עתה? בואו והכנסו... הרי לא תוכלו
להאשימני שלא כבדתיכם כראוי, מחמת העדר ידיעה... בחוץ מחשיך ואני לא הבחנתי כלל
במה המדובר. אנא! חוסו על נפשי! בואו והכנסו. גם תבן ומספוא אתן לסוסים!"
לא המתינו החסידים להזמנה נוספת, התנערו מן העגלה ונכנסו הפונדקה.
הכפרי החל חג ומתרוצץ סביבם, מגיש להם צרכי סעודה ועורך לפניהם שולחן.
כאשר נפשו מעט מטורח הדרך, ניגש הכפרי אל ה"רבי", פרץ בבכי מר והתייפח: "רבי קדוש,
זה יומיים אשר אשתי מקשה לילד, ואיני יודע לשית עצה בנפשי, ברך נא את האשה הכשרה
שתלד בשלום".

החסידים החליפו ביניהם מבטים. לכזאת לא פללו ... כיצד יגיב?...
לתדהמתם עצם רבי משה אליקים עיניו, השעין ראשו על ידיו, ובעוד הכפרי מצפה, נסער,
לדבריו, הישיר אליו בפתע מבטו ובקול פסקני נענה ואמר:
רצונך להיוושע? מהר והצג לפני מטבע זהב!"
"כל כך הרבה..." - ניסה הכפרי לנכות מן המחיר, אך מבטו התקיף של ה"רבי" הביע כי לא
יסכים לפשרות...
בלית ברירה ניגש הכפרי לקיטון סמוך והשתהה זמן מה על יד מגירת שולחן. צליל מתכתי
הגיע לאזני החסידים. כעבור דקות מספר נכנס הפונדקאי החדרה, קרב אל ה"רבי" כאשר
מטבע נוצצת בין אצבעותיו.
הרבי נטל את המטבע כלאחר יד. עצם עיניו, הגביה ידיו ולחש מספר מלים.
"ניש-קשה, ניש-קשה..." - מלמל ר' ברוכ'ל החריף לתוך שרוולו...
"כבר נושעת!" - נישא קולו של רבי משה אליקים בחלל החדר...

* * *
"מזל טוב! מזל טוב! בן זכר לאריכות ימים ושנים!" - נפתחה הדלת והדהדה הבשורה
הטובה, רגע כמימרא לאחר הודעת ה"רבי"...

* * *
עתה שבידם הוצאות לנסיעה, רווח להם לחסדים. יותר לא יצטרכו להציג מיני הצגות בבית
אכסניה נוסף. הכסף יעשה את שלו.
כיון שדעתם בדוחה היתה עליהם, וכיון שרבי משה עשה מלאכתו נאמנה, פנה אליו ר' ברוכ'ל
בבדיחות הדעת:
"נו, רבי משה אליקים, כיון שהצגת בפנינו מופת הגון, מן הראוי כי גם תאמר לפנינו דבר
תורה כראוי ל'יהודי טוב'"...
החסידים החליפו ביניהם מבטים תמוהים, דומה כי ר' ברוכ'ל חרג מעט בבקשה זו. סוף סוף,
רבי משה אליקים דנן, בן קדושים הוא. בקשה מעין זו עלולה חס ושלום להתפרש כמשהו
מעבר לבדיחות הדעת.

אך לתדהמתם והשתאותם נענה רבי משה אליקים על אתר לבקשה.
"ובכן - אמר בענוותנותו האפיינית - אמלא בקשתכם".
עשו החסידים אזניהם אפרכסת, מחמת חידוש. אך רבי משה אליקים לא הותיר פנאי מרובה
מדי לתמיהה, פתח ואמר:
"דוד המלך עליו השלום אומר (תהילים קלח): 'כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק ידע'. לפי
עניות דעתי מבין אני כך פשוטו של מקרא: בדרך העולם, ככל שחפץ כלשהו מונח במקום
גבוה יותר, הרי שאדם גבה קומה, יראהו טוב יותר מאדם נמוך קומה, מחמת שראייתו
קרובה לאותו חפץ. לפי זה הרי פשוט הוא כי 'גבה קומה' ישיג את השם יתברך, שהוא גבוה
מעל גבוה, יותר מחברו 'שפל הקומה'... אך לא כן הוא. אצלו כביכול הדוגמה הפוכה. 'כי רם
ה' אבל 'ושפל יראה' - את כביכול יתברך הגבוה מעל גבוה, ישיג יותר ה'שפל' - מי שהוא
שפל בעיני עצמו, מי שאינו מחשיב כלל את ישותו, מי שבטל ומבוטל בלבו... דוקא הוא זוכה
לראות מה ש'גבה קומה' אינו יכול לראות... 'וגבוה' - אותו 'ידען' המפגין גדלותו, הוא רק
'ממרחק ידע' - השגתו בו יתברך, רחוקה, קלושה ומעורפלת..."

החסידים ישבו והאזינו בתדהמה. דברי חכמה שכאלו!... משום מה שהשפילו החסידים
מבטיהם, בושים להביט איש בפני חברו. והעגלה נסעה והתקדמה, נסעה וקרבה ליעדה.
את מרבית הדרך עשו בשתיקה. משום מה, החל לבם רוחש כבוד ל"רבי" שהם במו ידיהם
הכתירוהו זה עתה...

בבואם ללובלין, מיהר המשמש בקודש להודיע לרבו אודות קבוצת החסידים אשר הגיעה זה
עתה מקוזניץ. ה"חוזה" ביקש להכניסם.
ביראה וברטט נכנסו החסידים אל הקודש פנימה. ביניהם פוסע ענותן ושפל ברך, כהרגלו,
רבי משה אליקים.

ה"חוזה" הגביה את עיניו הטהורות, אל הנכנסים, וראשון נתן "שלום", בפנים מאירות, לרבי
משה אליקים שדמותו מצטנעת מעבר לכתפו של העומד לפניו.
ובעוד החסידים הנבוכים מביטים איש ברעהו בתמיהה, שמעו קולו הטהור של ה"חוזה"
מצטלטל באזניהם:
"כתיב: 'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה'. עם הסתלקות הארון, ארון הקודש - ה'מגיד' מקוזניץ
זי"ע - הרי נתקיים הכתוב: 'ויאמר משה' - החל בנו רבי משה 'לומר'. וכבר הזדעזעו רקיעים
מן הפתיחתא..."
טרם היה סיפק בידי החסידים להציע שאלתם ולבקש ברכתו על המוגמר, חייך אליהם
ה"חוזה" בטוב לבב כאשר אור עילאי קורן מפניו הקדושות:
"סעו לשלום, יען כי כבר זכיתם במנהיג דגול..."

* * *
ורבי משה אליקים, שפל הברך, וגדול ההשגה, התעטר באצטלת אביו שהלמה היטב את
מהותו הנעלה והנשגבה...
הצדיק המסתתר היה לאחד מגדולי הדור ומנהיגיו....