חני ירס

למרות שהיה משהו סוריאליסטי.. מנותק.. בלעצור את הכל ולכתוב.
אבל פגשתי את אמרת היום בלוח ה"היום יום" של אתמול שגרם לי אכן לעצור הכל באמצע ולשתף מחוויותיי, מתוך כוח אהבתי הניזונה מהמקום בו נמצאת.

וכה כתוב שם:
"האהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות: החוט המקשר את החסידים בינם לבין עצמם. והחוט המקשר את הרבי עם חסידים וחסידים עם הרבי..."
ואני כאן. קרוב. נוגעת בחוט המקשר.
כל דקה כאן צרובה באש. נחקקת בגוף. מייצרת זיכרון של כוח. של עוצמה.
כל מפגש כאן מטעין את הלב והנשמה. מעניק חוויה שאין לה אח ורע מכל בחינה שהיא.
פיזית. רוחנית. אינטלקטואלית. נפשית.
מנסה לאחוז חזק בכל רגע כזה היקר מפז, שיישאר איתי כשאחזור לרגעי השגרה המבקשים אותי להחיות אותם כל רגע מחדש.

אז איפה אני, תשאלו?
במרכז חב"ד העולמי, ביחד עם כ-2000 אחיותיי, שליחות הרבי, שהגיעו מכל קצוות תבל.
אחיות? 2000?
כן. אפילו אם איני מכירה את רובן, כולנו אחיות במהות.
כולנו הוצתנו באש. כל אחת ברגע המדויק שאותו חוותה.
אצלי זה היה במפגש אישי עם הרבי בגיל חמש. שם הוטענתי בכוח מעל גבולות הטבע. שם הפכתי להיות מי שאני - מנהיגת קהילה במקום שאליו נשלחתי.
וכל אחת מהאחיות שאותן אני פוגשת בוערת בלבת אש מאותו הרגע בו היא הפכה מוטענת בלהבה יוקדת המסורה למטרה להאיר את העולם ולהפוך אותו לגן אלוקי.

יש כאן שליחות משנחאי - סין, מטורונטו - קנדה, מאוקספורד - אנגליה, מקואן - ויסקונסין, מבנקוק - תאילנד, מגואטמלה, פנמה, גאורגיה, לואיזיאנה, נברסקה, ורמונט, מלטה, ועוד מאות מקומות שאין לי מושג איך לבטא, בטח לא לאתר על מפת העולם... וכמובן, כ-150 נציגות מארץ הקודש, ואני בתוכן.


2000 אחיות במהות. בנקעט השלוחות

תודעת השליחות חיה בכולנו.
דבר חי הוא דבר דינאמי. פעיל. יוצר. וכל אחת מאתנו פועלת במקומה לעשות אותו חי יותר. מואר יותר. טוב יותר. מחובר יותר.
כילדה שנולדה לתוך מקום שליחות, התחושה הזו חזקה אף יותר.
גדלתי כילדה יחידה שאוכלת 'מהדרין' בבית ספר של 500 ילד, יחידה הלבושה בצניעות ויודעת להסביר את העומק שבהנהגתי גם למבוגרים. שליחה מגיל אפס. אחת שנבחרה להפיץ אור סביבה. השליחות יצרה אותי מנהיגה בעצם התהליך של התגבשות זהותי. שותפה לליגה הנבחרת שאותה הנהיג הרבי בעוז.
חשתי אותו רואה אותי מקרוב ומעניק לי גאוות יחידה וכוחות 'סופרמנים' אמיתיים אפילו כילדה בגן.
מאיפה הכוחות לעמוד בחזית יום יום, שעה שעה? אכן, זהו חוט האהבה המקשר בין רבי לחסידים ובין חסידים לרבי.
היכולת לחוש ולהתחבר אל המקום הזה קורה פעם אחת בשנה כשכולנו מגיעות לכאן. מרגישות את היותנו בנות אהובות של אב. נשיא. רב"י. מנהיג.
שהפך אותנו למנהיגות...

סיימנו אתמול ארבעה ימים אינטנסיביים של מפגשים מרגשים. שיחות לובי, פינוק אמריקאי רחב, הרצאות, סדנאות, דיונים בנושאים בוערים..
תחושת ההכלה, האמפתיה וההזדהות להתמודדויות הקטנות והגדולות בימי השגרה הטעינו את הסוללה שלי עד הסוף.

שני שיאים היו בכנס המושקע הזה;
השיא הראשון היה ביום שישי בבוקר, ליד ציונו הקדוש של הרבי. עמדנו קשורות בקשר הבלתי נראה בעין אך מורגש עד מאוד, במונטפיורי בקור של 0 מעלות, כ-2000 נשים שליבן חם ונפשן סוערת בכמיהה.

לאורך מקומות העמידה היו מסכים שהעבירו במעגל סגור את הקראת הפ"נ שכתבו מארגנות הכינוס בשם כולנו, על יד הציון ממש. מעיין הדמעות נפתח כשביקשנו להיות ראויות לתואר 'שליחה', וביקשנו שיפנו לנו מלמעלה את כל קשיי ההתמודדות של בריאות, פרנסה ונחת, ועוד, על מנת שנוכל להתפנות למטרה שעבורה אנו נמצאות במקומותינו. להעניק לעולם אור. אור. ועוד אור.
השיא השני היה אתמול בלילה בערב הצדעה מרכזי שנערך למעננו, השליחות.
ובמרכזו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. בתוך כל אחד ואחד. בתוך כל מקום ומקום. בתוכי. בתוכך. בתוך מעגלי הנתינה בהם נבנה עוד מקדש. עוד מקור להשראת שכינה.
והיה מטורף. והיה ריגושי שיא. והיה אש.

קיבלתי כוח לחזור למקומי ולא לוותר לרגע להמשיך את המפעל האדיר, עד כי נביא גאולה.
ואולי... והלוואי.. נקבל את הבשורה שאנו כה מחכים לה, וביחד, גוש אחד של שליחות-אחיות, עוד הרגע, נגיע לרחבת בית המקדש, כשמלכנו בראשנו.