העיתון פרסם, הקוראים הגיבו והרבי התייחס • פרק ראשון
מאת שלמה מן, COL
מנויי 'אלגעמיינער זשורנאל' הנאמנים שפתחו את גיליון 196 של העיתון בתחילת חודש חשוון תשל"ו – כלל לא שיערו שהם אוחזים בידיהם עיתון שעתיד לעורר סערה במשך זמן ארוך, לפחות בעולם החב"די.
הסיבה למסיבה נעוצה הייתה במאמרו הקבוע של העורך הראשי, ר' גרשון בער ג'ייקובסון, שבאותו גיליון בחר לשתף את קוראיו בחוויה אישית שחש בהתוועדות ליל ראש חודש חשוון אותה שנה עם הרבי; התוועדות שצוינה כהתוועדות 'צאתכם לשלום' לאורחים שהגיעו לעשות את חודש תשרי במחיצתו של הרבי.
"זה אולי נראה מוזר", פתח ג'ייקובסון את מאמרו, "שרבי חסידי, מנהיג של תנועה ענפה כמו ליובאוויטש, מצווה לשרוק באמצע התוועדות. אולם למרות המוזרות החיצונית זה ממש מה שאירע לא מזמן, עת הניח הרבי מליובאוויטש את שתי אצבעותיו בפיו, ובזה סימן לקהל שצריך לשרוק על העולם ועל כל המניעות והעיכובים; לשרוק על הגלות על כל קשייה; לשרוק על הקשיים ועל אלו שצוחקים, על אלה עושים ליצנות ושואלים על דרכה של ליובאוויטש במלחמתה לגרש את החושך באמצעות האור הגדול..."
ג'ייקובסון המשיך: "לאלה שנכחו בהתוועדות – השריקות כלל לא היו מופרכות. סמוך אלי עמד חסיד מארץ ישראל ור' בערקה חן שמו, חבוש בכובע רוסי, וזקן עבות לסנטרו. עוד מרוסיה אני מכירו; יהודי זהב, דוגמא חיה של מסירות נפש וחיים חסידיים. שאלתי אותו אחרי ההתוועדות, עם מה אתה נוסע חזרה לארץ?
הרב חן ענה לי, שדווקא השריקות תפסו ושבו את ליבו. ברוסיה ניצחנו את כל הרדיפות והמאסרים - אמר לי חן - כיון שלא התפעלנו, וצפצפנו על כל המאסרים והגלויות. וזה בדיוק מה שאנו עושים כעת: השריקות הללו של הרבי נותנות לנו את העידוד, את הכוחות ואת האפשרויות להניח עם יהודים תפילין, ולדבר עמם על חינוך יהודי כשר לילדים ועל שמירת כשרות, שבת וטהרת המשפחה".
למאמר הנוגה והמעורר צורפה תמונה של הרבי המצווה על החסידים לשרוק, לצד תמונתו של החסיד המדובר, ר' בערקע חן ע"ה.
בתמונה: מאמרו של ג'ייקובסון בעיתון 'אלגעמיינער ז'שורנאל' שהצית את הסערה
התגובות זורמות
מכאן, לא ארך הזמן עד שכדור השלג החל להתגלגל. קבוצת חסידים שפרסום תמונתו של הרבי כאשר מצווה לשרוק חרתה להם – שלחה מכתב זועם למערכת העיתון, בה התאוננה בשצף קצף על פרסום התמונה. בגיליון מס' 198 של העיתון פורסם מכתב המתלוננים:
"כל עיתון מפרסם מעת לעת כתבות ומאמרים שאינם מוסכמות על כולם, ופעמים רבות שזה מעורר את רוגזם של אנשים – זהו עיתון. אבל הפעם עברתם כל גבול מוסרי. אתם ביישתם עשרות אלפי חסידי ליובאוויטש בהדפסת התמונה בה רואים את הרבי שליט"א שורק. עם מי שאני רק מדבר – כולם רותחים ורוגזים. מותר לכם להתחשב קצת עם דעת הקהל". במקביל החל להתפרסם גם בעיתון 'המודיע' שיצא לאור באותה תקופה טענות שונות אודות הנהגתו של הרבי בציווי לשרוק. היכן מצינו כדבר הזה, טענו בעיתון המודיע. אבל עיקר הסערה אירעה, כאמור, בעיתון ה'אלגעמיינער'.
בגיליון שלאחריו מתפרסמים בעיתון מכתבים נוספים של כמה מקוראי העיתון שאינם נמנים על חסידי חב"ד, בהם תמהים על הקצף שיצא בגיליון הקודם. "וכי הרבי עשה זאת בחדרי חדרים?" תמה אחד מן המגיבים. השני טען: "פרסום התמונה הוא קידוש השם גדול, איני מבין מה הבושה בזה. אם מישהו צריך להתבייש, הרי שאלה המתנגדים, להם אין מנהיג כה דגול".
שבועות נוספים חולפים והנושא מסרב לרדת מסדר היום. קורא נוסף, שאינו חסיד חב"ד, מפרסם בגיליון 202 של עיתון (חודש כסלו) מקור הילכתי (!) להנהגת הרבי. "לאחרונה נשמעים בחוגים שונים טענות כלפי העיתון והעורך, בעקבות הדפסת כתבה ותמונה בה נראה הרבי מליובאוויטש עומד בעיצומה של התוועדות ומצווה על חסידיו לשרוק", כותב המגיב. "אינני מבין כיצד יהודים אורתודוכסים כמו גם רבנים וראשי ישיבות, מביעים טענות שכאלו. הרי יש לנו פסק ברור ברמב"ם בסוף הלכות לולב (פ"ח י"ד), שאין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה". דומני שהרבי מליובאוויטש נהג בדיוק לפי הדין; ותמיהני כיצד זה שהרבנים, וגם חסידי חב"ד – לא ידעו את הרמב"ם הזה, ותקפו בחריפות גם אתכם, גם את העיתון, וגם את הרבי. על פי דין לא צריכים להתווכח עם אלה שגילו את העם-הארצות שלהם".
מכתב נוסף מופיע באותו גיליון, מאת הרב יוסף בן־ציון רייצעס, תושב קראון הייטס, שכותב כי הרבי מליובאוויטש איננו הראשון בכזאת תמונה: בתנ"ך שמואל פרק ו' כתוב כבר מקרה דומה: "ודוד מפזז ומכרכר בכל עוז"..."
בתמונה: עורך העיתון הרב גרשון בער ג'ייקובסון
הרבי מתייחס לפרשייה
התוועדות פורים של שנת תשל"ו, זכורה כאחת ההתוועדויות המיוחדות של הרבי. נושאים בלתי שגרתיים עלו באותו לילה על הפרק, ועל כך בשורות הבאות. אבל קודם לכן, הנה קטע שנשא הרבי בעיצומה של ההתוועדות, ובה התייחס לאשר נכתב עליו בחודשים האחרונים בעיתון המדובר.
"אני חשבתי", אמר הרבי, "שאותם חסידים שהולכים וצועקים בראש חוצות שהם אלו שמוסרים את נפשם על כל צעד ושעל – שלפחות הם יטריחו את עצמם לחפש בספרים מקור להנהגה כזאת של שריקה באמצע ההתוועדות. הרי הם היו צריכים 'למסור את נפשם' ולהתבונן בספרים – אולי יש לזה מקור...
"תמורת זה, הנה מיד כאשר התפשטה השמועה על השריקות – הם נבהלו והתבלבלו לגמרי: איי! מה עושים? היה כאן כישלון... ציוו לשרוק, ופלוני בן פלוני הולך ומרעיש ששריקות זה עניין ששייך לשייגעץ, כביכול, להבדיל, ברוסיה – וכאן עשו זאת ברבים, ולא עוד אלא שציוו שגם אחרים ישרקו...
"ממילא אלו שאוהבים להתכבד בקלון חברם – הם לא ינסו לחפש לכך מקור, שהרי כל עניינם הוא רק לחפש את הכישלון... אולם אלו שאמורים להיות 'ממך' – מדוע הם לא מחפשים מקור? ואם אינם מוצאים מקור – שיטריחו את עצמם, בגודל 'מסירות נפשם' ויכתבו את השאלה, אולי יש לזה מקור. אבל גם את זה הם לא עושים! וההסבר היחיד בזה הוא, שכאשר הראש מונח בערדליים ("די קאפ ליגט דאך אין קאלאשען") – אין עם מי לדבר...
"במה מתבטאת עזרתם? – שכאשר שואלים אותם כיצד יתכן ששרקו בהתוועדות – פניהם מאדימים, והם מתחמקים. שבתגובה זו הם מראים לשואל שגם הם סבורים כמותו, אבל מה ביכולתם לעשות שעושים כאן דברים בלא התייעצות מוקדמת... הוא עושה ככל העולה על רוחו – והם צריכים לסבול... ("וואס קען ער טאן אז ער איז זיך מיט קיינעם ניט מיישב, און טוט כפי העולה על רוחו, און מ'מוז ליידען") רק שלא נעים לו לומר שהוא סובל, והוא מחניק זאת בתוך עצמו ("און מ'שטיקט דאס אין זיך").
"לחפש מקור בספרים – על זה הוא אפילו לא חושב, שהרי הראש מונח בערדליים! מה הוא עושה? הולך ברחוב ומתבייש בעצמו, וחושב כיצד יצליח להימלט מהצרה הזאת, ואיך יוכל למצוא את המישהו שיהי' לו את האומץ לגשת אליי ולומר לי שזה הי' עניין שלא כדבעי.
"כמה וכמה חודשים חלפו מאז. חשבתי שסוף סוף מישהו יתעורר – בשום אופן לא! מונחים עדיין בערדליים.
"אמנם התפרסם בסופו של דבר המקור מהרמב"ם; אבל מי תפס שיש כזה פסק דין ברמב"ם? (ווער האט זיך געכאפט אז ס'איז א פסק די ברמב"ם") – סבלנותי פקעה ("ביי מיר איז אויסגעגאנגען די סבלנות"), ומצאתי מישהו (האב איך אונטערגערוקט"), והוא הכניס את זה לעיתונות...
"אבל לאחר שהתפרסם בעיתון המקור לכך – לא מצאו את העוז להביט ברמב"ם ולענות למקשים. ומדוע? – שוב, כיון שהראש מונח בערדליים..."
בהמשך השיחה ביאר הרבי בהרחבה את המקור בתורה לעניין השריקה בעת שמחה של מצווה, ואמר שמכיוון ש"היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי" – מובן שאין עניין לשרוק בכל הזדמנות, אלא רק כאשר ישנו עניין של שמחה ויש סיכוי שבזכות השריקות תתעורר נקודת היהדות של אחד הנוכחים או של השורק עצמו. מצוה לשרוק על הספק, ואפילו על הספק־ספיקא ואפילו על מאה ספיקות!
את דבריו סיים הרבי: "ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לשריקה של קדושה באופן המותר – שזה יהי' בקיום היעוד "ביום ההוא ישרוק" (ישעי' ז, יח), שהב"ה יעשה את השריקה שלו, ויאסוף את כל היהודים מכל קצווי תבל באופן של 'ואתם תלוקטו לאחד אחד', ואף יהודי לא ישאר בגלות, ויביאם אל ארצנו הקדושה, ובחסד וברחמים, ובקרוב ממש".
תמונה מיוחדת של הרבי במהלך התוועדות
נושא נוסף אליו התייחס הרבי באותה התוועדות הוא הנחת תפילין של רבינו תם לבחורים צעירים שחגגו זה עתה בר מצווה. עד לאותה התוועדות לא כולם היו מניחים תפילין של רבינו תם מזמן הבר מצווה. ההוראה מתי להתחיל הייתה מגיעה מן הקודש פנימה, רק לאחר ששאלו על זה מפורשות את הרבי. ובהתאם למצבו של השואל. בהתוועדות פורים תשל"ו, כאמור, אמר הרבי שהחל מעתה אין צורך לשאול יותר האם יכולים להניח תפילין דר"ת, "כיוון שאצלי", אמר הרבי, "ברור שכבר הגיע הזמן לכך, שכולם יתחילו להניחם החל מגיל בר מצווה".
נושאים מעניינים רבים נוספים כרוכים בתודעתה של התוועדות זו. כך לדוגמא, הסיפור שסיפר הרבי במהלך ההתוועדות שהתרחש באותו היום עם השלוחים בארץ הקודש, שהלכו לעשות מבצעים בבסיסי צה"ל בשכם. באריכות נפלאה תיאר הרבי כיצד הנהג ברכב לא רצה להמשיך בדרך עקב הסכנה הכרוכה בכך, כיוון שהערבים בצדי הדרך השליכו אבנים לעבר השלוחים, וכיצד השלוחים הבהירו באופן חד משמעי שיש להם שליחות ואותה ימלאו במלואה על אף הסכנה.
הרבי תיאר שחרף הסכנה הרבה הצליחו השלוחים לצלוח את המשוכה ובסייעתא דשמיא איש לא נפגע. הרבי הפיק אף לקח והוראה מסיפור זה, שאין להתחשב במניעות ועיכובים למיניהם, ואם רק ימשיכו במשימה יראו כולם שהכל יסתדר באופן הכי טוב וללא כל היזק.
- לצפייה בקטע מתוך ראיון שהעניק המשפיע הרב יוסף יצחק גורביץ, מהשלוחים עליהם דיבר הרבי במהלך אותה התוועדות , לחברת jem - לחצו כאן -
בעת צאת הרבי מההתוועדות פגש את עורך עיתון 'אלגעמיינער ז'שורנאל' ר' גרשון בער ג'ייקובסון שהסתופף בין החסידים בחלקו המערבי של 770, ואמר לו כשחיוך רחב נסוך על פניו הקדושות: "דו האסט מיר פראוויצירט צו ריידן די שיחה" (אתה הרי גרמת לי לומר את השיחה)...
מאפשרים לכם לקבל
