גב' לואיז הגר, גולדס גרין, לונדון

בשבח ותודה לקדוש-ברוך-הוא, לכבוד הוא לי וזכות עבורי להיות כאן הערב, ולחלוק את זיכרונותיי היקרים מהרבנית זיכרונה לברכה.

קשה לי להאמין שעשרים וחמש שנים חלפו מאז פטירתה. נדמה כאילו רק אתמול שוחחתי אתה. קולה עדיין מהדהד באוזניי.

הפעם הראשונה בה נתבקשתי לדבר אודות הרבנית הייתה פה, בניו יורק, לפני 22 שנה.

בזמנו, ביקשתי זמן לחשוב על כך. שוחחתי על הנושא באריכות עם בעלי, משום שחשתי שאיני יכולה להסכים לפני שאבקש קודם את רשותו של הרבי. אתן מבינות, אחת הסיבות להצלחת חברותנו הייתה שהרבנית סמכה עליי לחלוטין שאף פעם לא אפרסם נושאים עליהם שוחחנו. השמירה על הפרטיות הובילה לידידות קרובה ואינטימית, במקום חברות רשמית ומסויגת.

רבות נאמר אודות הכבוד, האינטליגנציה וההופעה המלכותית של הרבנית. ללא ספק, היו בה מאפיינים אלו בשפע – והדבר אינו מפתיע בהתחשב בייחוסה וחינוכה. עם זאת, הרגשתי שגדוּלתה גורמת לה להיראות מרוחקת ואולי אף מאיימת מכדי שנוכל להתייחס אליה.

כתבתי על כך לרבי והסברתי שברצוני להסיר כמה מן ה"צללים" שהקיפו את דמותה בעיני הציבור, ולהמחיש מה היא באמת הייתה עבורי, אישה כה אנושית ואוהבת.

לאחר שעות ספורות קיבלתי תשובה חיובית, וכאשר עברתי ליד הרבי לקבלת דולר, ממש לפני שמסרתי את ההרצאה, ביקשתי ברכה שדבריי אכן ישקפו אל נכון את דמותה. הרבי ענה שתהיה לי הצלחה רבה, והוסיף "ובכל פעם שתדברי, הקשר ביניכן יגדל ויתחזק".

לכן, אני מודה הערב לכל אחת מכן המשתתפת ומאזינה, ובכך מאפשרת את מימוש ברכתו של הרבי.

תחילתה של ידידות

כיצד החלה ידידות זו?

הקשר של משפחתי עם הרבנית התחיל לפני 50 שנה, כאשר אבי ע"ה חלה מאוד. הטיפול היחיד שהציעו הרופאים היה ניתוח חדשני ושנוי במחלוקת. דרך הקשר של הוריי עם ליובאוויטש בלונדון, הם פנו אל הרבי והגיעו לניו יורק ליחידות - מפגש אישי עם הרבי בחדרו. עד היום איש לא יודע מה בדיוק אמר הרבי לאבי, אולם בזכות החיזוק והעידוד שהוא קיבל בהזדמנות זו, וללא כל התערבות כירורגית, החלים אבי בהחלמה ניסית.

כשהוא מלא תחושות תודה, חזר אבי שישה חודשים לאחר מכן להודות לרבי פנים אל פנים. הדבר הובא לידיעתה של הרבנית ששלחה מסר שאם הוריי יוכלו להקדיש את הזמן, היא תרצה מאוד לפגוש בהם בפעם הבאה שיהיו בניו יורק.

הוריי לא ידעו אז עד כמה הייתה הרבנית קנאית לפרטיותה, והם גם לא ידעו כמה לא שגרתית היא קבלת הזמנה כזו.

שנה לאחר מכן, כשביקרו אותה, הרבנית הסבירה שהיא הייתה סקרנית מאוד לפגוש בהם. העובדה שלמישהו היה מספיק איכפת עד כדי הגעה לביקור נוסף, רק על מנת להביע תודה לרבי, נגעה לליבה. והרבנית הסבירה כי לעיתים תכופות, כשאנו עוברים זמנים קשים ומקבלים סיוע, עם תום תקופת המשבר, כל שאנו רוצים זה לשכוח את האפיזודה המצערת, וזה כולל לעיתים גם את אותם אנשים שעזרו לנו. זיכרונות יכולים להיות כואבים מאוד, ואז האידיאל של 'הכרת הטוב' נדחק לפעמים לצד.

הפעולה הפשוטה הזו של אבי, הובילה לחברוּת עמוקה ואוהבת בין הרבנית למשפחתנו, חברות שעדיין ממשיכה לחלחל ולהעשיר את חיינו.

פגישה ראשונה

הייתי בת 14 כשהוריי הביאו אותי לניו יורק לפּוּרים. ברור ששמעתי רבות אודות הרבנית, והייתי נרגשת לפגשה. אף פעם לא אשכח את הרושם הראשוני של דמותה אצילית והמלכותית, דמות זעירה ומטופחת למשעי, לבושה בחליפה שחורה, ועונדת תכשיטי אלמוג וזהב.

היא הובילה אותנו באדיבות לשולחן ערוך בצורה נאה, שבמרכזו ניצבה עוגה מדהימה, בתבנית חומות ירושלים. בגאווה רבה יידעה אותנו ש'נשי חב"ד' הגישו לה עוגה זו כשמשלוח מנות לפורים. הרבנית אף פעם לא החסירה הזדמנות לדבר באהדה וגאווה אודות "הנשים שלנו".

בשלב זה בחיי, עיסוקי העיקרי היה הנחת ידיי ואכילת כל הממתקים שרק יכולתי להניח את ידיי עליהם! סבלתי יותר ויותר מעודף משקל בתהליך, ושקלתי למעלה מתשעים קילו. זה "שיגע" את אימא שלי...

אז אתן יכולות בוודאי לתאר לעצמכן כמה התענגתי כאשר, מייד כשסיימתי את פרוסת העוגה הראשונה שלי, הרבנית הניחה פרוסה נוספת בצלחת שלי, ואמי המסכנה רק יכלה לשבת ולהביט בי, חסרת אונים.

אולם, הרבנית ידעה בדיוק מה היא עושה. ברגע ששבעתי, היא לאט ובמקצועיות התעניינה בי ובחיי. אילו נושאי לימוד חביבים עליי בבית הספר, מה הם התחביבים שלי, וכך הלאה. התעניינותה בכל פרט מחיי הייתה כנה כל כך שמייד הרגשתי בנוח. אכן, אחד מהמאפיינים הבולטים בה ביותר (וזו תכונה המשותפת לה לרבי), הייתה היכולת להתייחס לכל מי שהיה בחברתה, בלי קשר לגיל או לנסיבות.

לא הייתי אז תלמידה כה מצטיינת, אך מצאתי את עצמי, לראשונה, מלאת מוטיבציה להרשים מישהו. יצאתי מאותה פגישה עם מטרה חדשה בחיים: לנסות להעניק לרבנית נחת.

התחלתי לכתוב אליה בקביעות, לדווח לה על כל מעשיי. ולמרות שלא נפגשתי אתה במשך שש שנים, כשהגעתי שוב לניו יורק עם בעלי, הרבנית נהייתה דמות מרכזית בחיי.

דמות של סבתא ויועצת

לאחר נישואינו, וכאשר נולדו הילדים, היא שיחקה תפקיד פעיל ומרכזי בחיי היומיום שלנו, שכן בנוסף לכתיבתי, נהגתי להתקשר אליה טלפונית לפחות אחת לשבוע. במשך השנים, הרבנית נהייתה עבורי כעין תחליף לסבתות שלי שלא הייתה לי זכות להכיר. הגעתי להתייחס אליה כסבתא. היא הייתה מודעת לכך, ואני מאמינה שזה העניק לה עונג רב.

למרות שהייתה בשנותיה השבעים והשמונים בזמן היכרותי עמה, הערכתי את עצותיה הפרקטיות, כמעט בכל נושא. מחינוך הילדים ועד לענייני ניהול הבית ולאופנה, בהיותה באמת אישה מעודכנת, ומצויה מאוד בענייני העולם, חולקת עם הרבי את התכונה הנדירה, להיות "סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמימה". - בעוד האידיאלים שלה ורוחה היו בדרגה גבוהה לחלוטין, רגליה היו נטועות בקרקע בחוזקה.

במהלך ביקוריי המוקדמים בניו יורק, הרבנית דאגה שלא אשלם מחירים מופקעים, היא אמרה לי למשל, "לכי להסתכל על הביגוד במנהטן, ואז חזרי וקני בברוקלין!"...

וממש כמו סבתות רבות, היא הראתה לי את אהבתה באוכל. שולחת אותי הביתה בלילה של יום חמישי עם שתי עוגות (בוסטון קרם פאי!) לכבוד שבת, משום שזכרה שאחד מילדיי אוהב עוגה זו. ונותנת לי שש קופסאות של שוקולד ליום ההולדת ה-70 של אבי, באומרה, "אנחנו כל כך רוצים להיות חלק מהחגיגה". אני התרשמתי מכך שעבור הרבנית, חברות לא הייתה עבור מה שיצא לה מזה – אלא, מה שהיא יכולה לתת ולהעניק לזה.

בעלי נהג לטוס לניו יורק לצרכי עסקיו, די בקביעות, והוא היה נכנס לבקר את הרבנית, אבל אני הייתי עסוקה עם הילדים והייתי מגיעה רק לעיתים רחוקות. ובכל זאת, כל רגע שיכולתי לשהות בחברתה, היה עבורי כה יקר! הזדמנות להרוויח הרבה, להאזין לתיאוריה על שנות ילדותה ברוסיה, וחייה עם הרבי באירופה. ביחד הסתכלנו בתמונות שצולמו באותן שנים.

עידוד לעשייה

זו הייתה גם הזדמנות עבורי להביע את חששותיי, בפרט כאשר ילדיי היו קטנים. הרבי עודד אז רבות אותנו הנשים לצאת ולדבר אודות הדלקת נרות שבת, שמירת כשרות וטהרת המשפחה. באותו זמן פשוט לא יכולתי להביא את עצמי לבצע זאת. הרגשתי לא מסוגלת לגמרי ולא יכולתי אפילו להאשים את האיפוק האנגלי המפורסם, שכן רבות מחברותיי השתתפו ב'מבצעים' אלו והצליחו. אבל אני, כל מה שהצלחתי לעשות היה, לקיים את השגרה הרגילה היומיומית, להיות רעיה ואֵם.

כאשר דנתי בנושא זה עם הרבנית, היא הגיבה, "אבל לואיז, אינני מבינה את הבעיה. אני יודעת שאת אוהבת לארח אנשים בביתך. כשהם מגיעים וחולקים עמכם שבת או חגים, ורואים משפחה יהודית גאה ומתנהלת בטבעיות עם המסורת שלה – מי יודע כיצד הדבר יגע בחייהם? ואי אפשר לדעת, הרי ייתכן שבאחד הימים את תצליחי לבצע עוד דברים"...

באופן כזה הרבנית הוליכה אותי להעריך מחדש את מה שהיה נראה לי מובן מאליו, רגיל. היא גרמה לי להבין שהכל בנוי על הבית ועל יסודותיו החזקים, בעוד היא מותירה את הדרך פתוחה עבורי לשאוף להישגים רחבים יותר. למדתי מהרבנית שהדבר החשוב הוא לחיות בשלום עם השלב הנוכחי, שבו נמצאים במהלך החיים, אך בו בזמן להיות קשובה להזדמנויות שמגיעות.

במשך השנים, כאשר דיברתי, נקודה זו שבה והדהדה בעוצמה רבה. נשים רבות חלקו עמי את התחושה שגם הן מעריצות נשים שפועלות בחוץ, אך הן התעודדו במידה רבה כאשר שמעו על מידת החשיבות שהעניקה הרבנית לרעיה מסורה ואימא טובה.

התפתחותי הייתה איטית (וזה ממש בלשון המעטה), אבל הזדמנויות עולות ואנשים כן משתנים. העובדה שהייתי מסוגלת לעזוב את איזור הנוחות שלי, היא בהחלט תודות למילותיה הנבונות של הרבנית והסתכלותה קדימה, כמו גם תמיכתו המדהימה והבלתי מתפשרת של בעלי, עליו השלום.

והערב, יש לי הזדמנות למלא משימה שלא באה לי בקלות. ביחידות האחרונה שהייתה לי עם הרבי, כרעם ביום בהיר (לפחות כך זה נראה לי אז), הרבי הורה לי ללמוד את השיעור היומי בספר המצוות של הרמב"ם, ושעליי גם לעודד נשים נוספות לנהוג כך.

אני חייבת להתוודות, שהייתה לי הצלחה מועטה בביצוע הבקשה, מלבד עם הקרובים והיקרים לי ביותר - דבר שהפריע לי במידה רבה. אז, לא יכולתי לדמיין לעצמי שבערך 26 שנים מאוחר יותר, אעמוד פה, בפני נשים מדהימות כה רבות, ואוכל להעביר את בקשתו של הרבי, ואני מודה לה' על ידו המכוונת.

עזר כנגדו

עם הזמן, ככל שהכרתי את הרבנית טוב יותר, נהיה לי ברור יותר ויותר איזה תפקיד חיוני שיחקה הרבנית בחייו של הרבי.

חדר העבודה בביתם היה מלא בעיתונים וכתבי עת במספר שפות: עברית, אנגלית, יידיש, גרמנית, צרפתית ורוסית. הייתה זו הרבנית שעברה על כתבי העת האלה והביאה לתשומת לבו של הרבי את החדשות האחרונות והתפתחויות בעולם. במונחים של היום, ניתן אולי לומר שהיא הייתה ה"גוגל" של הרבי...

הרבנית התייחסה תמיד לרבי בפשטות "בעלי ". היא תמיד התבטאה: אנחנו עושים כך וכך... או: אנחנו אוהבים לעשות... ובכל פעם שדיברה אודות הרבי, במיוחד אודות רעיונותיו החדשניים, עיניה האירו ופניה נהרו בגאווה. הדבר נראה כה טבעי והבהיר לי את העובדה שביניהם היה קשר במובן האמיתי והעמוק ביותר.

אכן, כשהרבנית נפטרה ומישהו ציין בפני הרבי שהוא שמע שהרבנית הייתה אישה יוצאת מן הכלל, הרבי הגיב ללא היסוס, "זה בלשון המעטה!", והוא הוסיף ואמר, "לדעתי, רק הקדוש ברוך הוא לבדו יודע את מעלתה האמיתית ואיכויותיה".

ביקור חולים

בחודש ינואר 1984 יחסיי עם הרבנית היו יציבים ואף התעצמו.

בעקבות פציעה שהרבנית ספגה בנפילה, היא חשה כאב רב וכמעט לא ראתה איש. חשבתי על כך שבמשך כל השנים היא זו שהפגינה תמיד דאגה לכולנו, ועכשיו רציתי לעשות משהו, כל דבר אפשרי, כדי להביע את אהבתי אליה. אבל מה יכולתי לעשות כשאני במרחק כזה?

ואז צץ הרעיון. טלפנתי ואמרתי לה שאין לי סיבה נוספת להגיע לניו יורק כרגע, אבל אגיע לבדי, אם היא תסכים להיפגש אתי. נשמעה אנקה קלה בעברו השני של הקו. היא אמרה, "את תגיעי רק בשבילי?" ואני חזרתי "רק בשבילך!" – יכולתי 'לשמוע' את החיוך שלה...

חשבתי שאשהה אצלה שעה בערך, היות והיא הייתה חלשה, אך להפתעתי ארוחת הצהריים הוגשה לשתינו, ולפני שהבטתי סביבי עברו כבר חמש שעות (!). למחרת, בערך אותה תבנית חזרה על עצמה.

ביצעתי עוד פעמיים סיבוב כזה של ביקור בן יומיים לניו יורק, אחד מהם התקיים עשרה ימים לפני ראש השנה. הרבנית לא נרגעה מכך שעקרת בית יכולה לעזוב את ביתה בזמן עמוס כזה. אמנם הרגעתי אותה שהכל בשליטה ושהמקפיא מלא, אבל זה לא סיפק אותה. היא רצתה לדעת בדיוק מה הכנתי, מתי אני מתכננת להגיש למנה זו או אחרת, ולאילו ארוחות אנו מצפים לאורחים. שום פרט לא היה עבורה בלתי משמעותי.

הפעם האחרונה שהייתי עם הרבנית הייתה ימים ספורים לפני פטירתה. למרות שבלונדון היה הזמן עמוס והתרחשויות רבות אירעו בו, והיה קשה לי לעזוב, הרגשתי תחושת דחיפות בלתי מוסברת שהכריחה אותי לעשות את כל הדרך לניו יורק ללא דיחוי.

הביקור האחרון

במבט לאחור, אני היום מבחינה שביקור זה היה שונה מן האחרים בדרכים רבות. מה שבולט בזיכרוני זו הדרך שבה נפרדתי ממנה.

מאז שהרבנית חלתה, תמיד נשקתי לה לשלום והיא נותרה לשבת. אך הפעם זה היה שונה. בחוץ החל השלג לרדת, וכשנכנסתי למכונית, הבטתי לרגע למעלה. להפתעתי, הרבנית הגיעה לחלון. לעולם לא אשכח את הסצנה הזו: פתיתי השלג צונחים ארצה בעדינות, ודמותה המלכותית של הרבנית, ניבטת במסגרת החלון, מנופפת לי לשלום. זו תמונה שנחרטה בזיכרוני והעיקה עליי כל הדרך הביתה.

אני משאירה לדמיונכן את תגובתי, כאשר רק ימים ספורים לאחר מכן, קיבלתי את הבשורה המרה על פטירתה... לא הצלחתי להגיע לניו יורק בזמן כדי להשתתף בהלוויה. לא יכולתי להאמין שזה באמת קורה... כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שתודה לה', לפחות ביצעתי את המצווה האחרונה הזו למישהי שאהבתי כל כך.

כל משפחתנו הרגישה כאילו איבדנו איבר. לא עוד שיחות טלפון, לא עוד קשר אישי חם. וכמובן, גם השאלות הבלתי הנמנעות נמנעות הגיעו: מדוע לא דנו בנושא זה או אחר, כאשר עוד הייתה לנו הזדמנות...

חיינו לא יחזרו להיות מה שהיו, אך אני רוצה לסיים דווקא בנימה חיובית:

באופן המאפיין סבתות, הרבנית דאגה תמיד לשלומנו. אחרי כל מפגש עם הרבי או מכתב שכתבנו לו, היא שאלה "האם קיבלת את מה שרצית מבעלי?"

רק שנה לפני פטירתה שקלנו לעבור לבית אחר. בעלי כתב על כך לרבי, כשהוא מפרט את המעלות והחסרונות ומבקש את עצתו של הרבי. הרבי ענה: "כרצון זוגתו, שהיא עקרת הבית". הרבנית ידעה כמובן אודות הבית, ובפעם הבאה שדיברנו סיפרתי לה שתשובתו של הרבי לא הייתה מה שציפיתי – עד כדי כך הייתה הקירבה בינינו, שזה היה נראה לי טבעי לשוחח עמה בחופשיות כזו. אמרתי: "אני לא מסוגלת לעשות החלטה כזו, זה גדול עליי. בבקשה תגידי לרבי שאני צריכה תשובה "כן" או "לא".

צחוקה הספונטאני עדיין נשמע באוזניי "בראוו! בראוו!" – זה היה ביטוי שבו השתמשה לעיתים תכופות להביע הסכמה. "בראוו! בראוו! – אם בעלי אומר שאת מסוגלת להחליט, אז את מסוגלת!"

חברות יקרות, לעיתים אנו נוטות לחשוב שברכה או תשובה באות כתגובה לשאלה ספציפית או לזמן מוגבל. עלינו לדעת שאין תאריך תפוגה ושלעיתים ברכת הרבי יותר רלבנטית בשנים מאוחרות יותר.

תשובה זו שניתנה לי מהרבי וחוזקה על ידי הרבנית, לפני חצי יובל שנים, הייתה מקור ענק לעידוד באירועים שונים במהלך השנים.

וכאשר לפני כשנתיים פתאום כל עולמי התהפך עליי, העניקו לי מילים אלו נחמה וחוזק, והן ממשיכות להעניק לי, על בסיס קבוע.

ולמרות שתשובות רבות של הרבי ניתנו לאנשים פרטיים, הן לעיתים רלבנטיות גם לאנשים נוספים. המסר הסמוי בברכתו של הרבי, היא האמונה העמוקה של הרבנית בפוטנציאל הטמון בכל אחד ואחת מאיתנו והיכולת לגדול ולהתפתח, בדרכנו הייחודית והאישית, להתגבר על האתגרים השונים העומדים בפנינו.

ולכל שליחה ולכל המעורבות בעבודת השליחות: כנשים העומדות בחזית, אתן יכולות לשנות את העולם לטובה, בלי הגבלות, ולהחיש את מה שאנו כולנו מתפללות: ביאת משיח!

אני מצדיעה לכולכן!