מישאל אלמעלם

המסע הנפשי שלי, מילד-למתבגר, מהתלמוד תורה-לישיבה

אני שמח לשתף אתכם בשיח טיפולי עם מתבגר שכבר עשה את המסלול ואת המעבר מתלמוד תורה לישיבה, התובנות עבורכם הנערים, ההורים והצוות החינוכי השותף למסעו של המתבגר!

"אני זוכר את אותו יום חמישי אחה"צ. אמא מתרוצצת ממשימה למשימה, היא כבר ארזה לי את הבגדים המגוהצים מקופלים בקפידה ומסודרים למופת במזוודה. רצה לתנור ושולפת את העוגיות הפריכות החמות עם הריח המשגע שאני נורא אוהב ומניחה אותם בקופסא הצבעונית שקנתה במיוחד עבורי.
נשיקה אחרונה ואני על האוטובוס מוחה את דמעותיי שלא תשים לב שבכיתי...

האוטובוס נעלם לו באופק, התיישבתי לי במקום פנוי והמשכתי לבכות, לפתע יד מונחת על כתפי, הרמתי את עיני ומולי אשה בגיל העמידה בערך בגילה של אמי, היא שאלה אפשר לשבת ואני הנהנתי בראשי לאות הסכמה, היא שאלה לשמי ואח"כ שאלה איפה אני לומד? עניתי בנימוס שהיום אני נוסע לשבת להכיר את הישיבה החדשה שלי. היא חייכה חיוך רחב ואני לא ממש הבנתי מה החיוך הזה אמור להביע.

היא התנצלה, ואז המשיכה אני מכירה את היום הזה בחיים, יש לי מספר ילדים שעברו את היום הזה היא שתקה לרגע שקעה בהרהורים ואז המשיכה: "אני לא אשכח את היום הזה בו ילדיי עברו מהבית לבית", לא הבנתי את כוונתה, אבל היא לא השאירה אותי יותר מידי להרהר בדבריה, והוסיפה: "כן מהבית-לבית", מהבית בו הם נולדו אל הבית ממנו נולדה זהותם היהודית העצמאית.

תראה, היא אמרה ברוגע בקולה הבוטח והשקט: "הישיבה היא מרחב להתפתחות אישית ועצמאית, היא יכולה להוות עבורך בית שני בכדי להשיג את אותה התפתחות, אבל באותה מידה היא יכולה להיות המכשול שלך בפני העצמאות שלך"!

במה זה תלוי? שאלתי
ושוב היא חייכה את חיוכה הרחב, ושוב לא הבנתי מה מסתיר חיוך זה, היא מיהרה לקטוע את מחשבותיי ואמרה מילה אחת בך, אתה זה שתקבע את שייכותך לישיבה ומה היא עבורך!

אבל איך? מיהרתי לשאול
והיא כאילו חיכתה לשאלה הזו, המשיכה בשטף דבריה, תראה: "מה הופך את הבית לבית?" הטעימה בשאלה.
חשבתי רגע ואז אמרתי: שאתה מרגיש בבית.

יופי, ומה גורם לך להרגיש בבית? הוסיפה לשאול.
שאני מרגיש טבעי, אותנטי, שאני מי שאני, בלי מסכות, ללא בושה, אני זורם וקליל, חש שאני במרחב בטוח ומוגן, חש אהוב, רצוי, שמתעניינים בי, שאכפת להם ממני, גמעתי את המשפט בנשימה אחת...

נהדר, היא אמרה, כך בדיוק צריך להיראות הבית השני שלך הישיבה, היא פסקה!
כאן חשתי בלבול, אבל אמרת שזה תלוי בי ורק בי, אז איך אני אמור לגרום לכך שזוהי תהיה תחושתי?
והיא עם החיוך הכובש שלה- והרוגע הנצחי, מפטירה נכון, בדיוק כך, בשביל זה תצטרך להתאמץ!

• השלב הראשון: 
לבחור ישיבה זו המשימה הראשונה, לנסות למצוא ולהתחבר למקום שלבך חפץ, אתה חייב למצוא את השייכות שלך למקום דרך עצמך, לבדוק איזה דברים נמצאים בראש סדר העדיפויות שלך, מה במקום בו תבחר יגרום לך להרגיש בבית.

• בשלב השני: תצטרך לחשוב על החיבור לשינוי של המעבר מהבית לבית החדש
ומה זה אומר? שאלתי.
זה ממש כמו לעבור דירה, היא ענתה, והסבירה:
להתרגל למקום מגורים שונה: לבניין חדש, לחדר חדש, לשותפים חדשים-לחדר, שינה מחוץ לבית החם האהוב והמוכר.
לאוכל שונה: זמני אכילה שונים, מאכלים שונים, חדר אוכל שונה, סכו"ם שונה.
למרחב לימודי שונה: לכמות בחורים גדולה יותר, לרעשי רקע חזקים יותר, לסגנון לימוד שונה.
היכרויות חדשות: להכיר חברים חדשים, מורים חדשים, תפקידים שונים של אנשים במרחב.
זמני יום שונים: קימה מוקדמת, שינה מאוחרת, יום לימודים עמוס מבוקר עד ערב.
פעילויות שונות: יציאה למבצעים, התוועדויות הנמשכות לשעות הקטנות של הלילה, חוויות שונות עם חברים והצוות החינוכי ללא המשפחה.

• בשלב השלישי "עצירה לבדיקה"-בשלב הזה תצטרך לבדוק את החיבור לישיבה:
איך התאקלמת חברתית, לימודית?, איזו תחושה מלווה אותך?, עד כמה אתה חש חיבור למקום? מה אתה אוהב בישיבה ומה זקוק לשיפור? זה הזמן לבחון את התפקוד שלך.
ובמקביל: להציב יעדים להשגה ולעמוד בהם, מההיבט החסידי, רוחני, לימודי חברתי.

• בשלב הרביעי: השקעה בפיתוח החיבור לישיבה
השקעה בפן הפיזי: בניקיון החדר, באבזורו וטיפוחו, שמירה על חפצי הישיבה כאילו היה ביתך. בפן החברתי: בפיתוח קשרים חברתיים והעמקתם, יצירת מרחב משפחתי לשיח, שיתוף רגשי, ועוד. בפן הלימודי: חיבור לחומר הנלמד בנגלה ובחסידות, הפנמת הערכים החסידיים, קיום ההוראה 'עשה לך רב', קיום הוראות הרבי בשמירת הסדרים וביציאה למבצעים.
וואו כמה שלבים אני צריך לעבור...
כן, זהו תחילתו של מסע ארוך ומייגע, שבסופו של יום תוכל להגשים את חלומך ולהפוך את הישיבה לבית השני שלך.

• מה עוד אני צריך לדעת על המעבר לישיבה?
ישנו היבט חשוב ומשמעותי בגיל ההתבגרות "שלב ההיפרדות - העצמאות אל מול התלות"
אבל בשונה מהילדות בו ההיפרדות הנה בהיבט הרגשי כאן ההיפרדות הנה בגיבוש זהות עצמאית בעיקר בהיבט הדעתנות העצמאית.

נער מתבגר מחפש עצמאות בלהביע את דעותיו, רעיונותיו, מנסה לגבש אידאולוגיה, זהות אישית עצמאית, הוא מתחיל להתרחק מהוריו בניסיון למצוא את דרכו בחיים.
לא פעם הוא 'מורד', הן בכיוון חיובי והן בכיוון שלילי, הוא פורץ גבולות בניסיון לבדוק ולהכיר את העולם הגדול, לחוש אותו בעצמו, להכיר את עצמו יותר טוב, לחוש מסוגל לעשות הכל לבד, לסמוך על עצמו, להרגיש בוגר ואחראי, דורש אמון ומחפש חברויות אמת, הוא לא מתפשר על אמצע זה או- או, אמת-או שקר, שחור-לבן, הוא תר אחר דמויות משמעותיות שיהוו מקור להשראה עבורו, מחפש הרפתקאות ואתגרים, מחפש לממש את עצמו דרך פרויקטים ויוזמות עצמאיות, נטילת סמכות ושלל תפקידים, הוא רוצה להוכיח לעצמו ולאחרים עד כמה הוא עצמאי ועד כמה ניתן לסמוך עליו!

לקח לי זמן עד שהבנתי את ילדיי אבל המציאות הייתה חזקה ממני הם לימדו אותי מה זה גיל ההתבגרות במלוא מובן המילה!
הבנתי שזה לא קשור אלי!, הוא לא מורד בי!, זה לא נגדי! הוא פשוט מתנסה בעולם מושגים חדש, כמו תינוק שמחיל להכיר את העולם אליו נולד.

עניתי לה מהורהר: תשמעי, לא חשבתי על זה כך. אבל אני חייב להודות שזה משהו שבהחלט בוער בי, חידדת לי את מה שחשבתי רק שלא יכולתי לתאר במילים, חידשת לי דברים שכלל לא חשבתי עליהם.
כאן היא אמרה עוד משהו חשוב מאוד:
בגיל ההתבגרות הגוף עובר שינויים, פיזיים והורמונליים, אני מציעה שתדבר על כך עם אבא ואמא זה יעזור לך מאוד!

אני חייב לומר לך שהארת את עיניי, הרגעת אותי, החששות שמלווים אותי, השאלות שניקרו בתוכי מה יהיה? איך אסתדר? האם אצלח את המעבר לפנימיה? איך יהיה עם החברים החדשים? הצוות החדש? השינויים מהבית לישיבה? מהתלמוד תורה לישיבה? מה זה גיל ההתבגרות? ואיזה אתגרים הוא מביא עמו?
אני יודע שזה יהיה מסע ארוך ומייגע, אבל אני לפחות יודע לקראת מה אני הולך.
ועוד דבר: ילדייך בטח מאושרים שיש להם אמא כמוך, פסקתי בביטחון.

היא חייכה הפעם, וענתה תודה בנימוס, והוסיפה 'זה לא בא ברגל', לקח לי זמן להגיע לתובנות הללו, מציאות החיים מלמדת אותנו הכי טוב שאפשר את מה שאנחנו מסרבים לקבל!
הצצתי בשעון וראיתי ששעה שלימה חלפה לה מאז החלנו לשוחח, הודיתי לה בהתרגשות על הזמן שהקדישה לי, על כך שחלקה איתי יחד את המסע והמעבר לישיבה, על כך שחשה את מצוקתי, האכפתיות, ההתעניינות, הרגשתי כאילו הייתה זו אמא שליוותה אותי בשעה האחרונה.
התקרבנו ליעד תיכף אצעד את צעדי הראשונים במבנה הישיבה...

התעוררתי, זה היה חלום, אבל חלום שהגשמתי הצלחתי להפוך את "הבית לבית", את הישיבה לביתי השני.

 מאחל לכל הנערים שכעת עושים את המסע המשמעותי הזה
בהצלחה!
_______

כותב השורות, ר' מישאל אלמלם. 
פסיכותרפיסט מוסמך וחבר באגודה הישראלית הרב תחומית לפסיכותרפיה, אחראי על מערך הנשירה בצפון ירושלים חט"ב וחט"ע מטעם עיריית ירושלים, מנהל מכון להדרכת הורים ולטיפול בנוער בסיכון בירושלים, פסיכותרפיסט לטיפול בנוער עובר חוק למניעת פגיעות בהוסטל בירושלים, ומוסמך בטיפול בפוסט טראומה בייעוץ החינוכי ובחינוך המיוחד.