לפני שלושים ושמונה שנים, ביום י"ג שבט, הלך לעולמו הרה"ח ר' נחום גולדשמיד ע"ה. הרב גולדשמיד נולד לאביו הרה"ח ר' יצחק בשנת תרס"ה שכיהן כשו"ב בעיר יקטרינוסלב והיה ידידו ונאמנו הקרוב של רב העיר, רבי לוי-יצחק אביו של הרבי.

בילדותו למד הרנ"ג עם הרבי ואחיו אצל המלמד החסידי בעיר. לאחר עלותו ארצה, כיהן הרנ"ג כמשפיע חסידי ונואם מפורסם בחסידות נוסף לפקחותו הרבה ומידותיו הטובות. נודע בכוח ההסברה המופלא שניחן בו, כשקהל רב מאנ"ש ומחוצה להם שותים את דבריו בשקיקה.החל משנת תש"כ החל למסור שיעורי תניא ברדיו.

'קול-ישראל' העביר את שיעוריו בשפה העברית וכמו-כן, שיעוריו בתניא בשפת האידיש הועברו בגלים קצרים, אותם קלטו יהודים שנותרו עדיין מאחורי מסך הברזל, כשדרך שיעורים אלו הם שומרים על הקשר החם עם תורת החסידות והרבי. משיעורים אלו נקבצו מאוחר יותר הספרים 'שיעורי הרנ"ג על התניא'.

מסר שיעורי חסידות לרוב במכללת בית רבקה והיה חוזר בקביעות את המאמר 'פדה בשלום נפשי' בהתוועדות המרכזית בכפר חב"ד. נפטר בשנת התשל"ו מנ"כ בהר הזיתים. (מתוך המדור 'זכרון להולכים')

COL מציג מכתבים שהגיעו למשפחת הרנ"ג לאחר פטירתו מאחת המורות ב'בית-יעקב' אותו ניהל וכן מכתב מאחת מתלמידותיו:

מבט של מורה ב'בית יעקב' בניהולו של הרנ"ג, הגב' יהודית ק:

ראיתם, אי-פעם, מנהל סמינר יושב ליד שולחן הכתיבה ללא עט ללא 'ניירת' ללא מסמכים יבשים וקרים? כן, אנו ראינו. מנהל היושב במשך כל שעות הלימודים בסמינר, כשספרי קודש מונחים לפניו והוא לומד והוגה בהם , בעיון, בשקיקה, בהתעמקות.

יראת הכבוד שרחשנו לו הייתה שונה מכל יראה אחרת המצויה בין צוות לבין מנהל, בין תלמידות לבין מי שעומד בראשן. לא העזנו להפריע לו, בזוטות, שכן, אחוז הוא היה תדיר בשרעפיו. קלטנו את זה במוחש. וראה זה פלא; הבעיות באו על פתרונן. התשובות לשאלותינו – ניתנו, פעמים גם כאשר לא נשאלו כלל. הן ניתנו מתוך מבט עיניו הטהורות.

ופעמים, כשנשאלו השאלות, אשר נדמו בעינינו כסוערות ומסעירות, היה חיוך אחד, חכם ומלבב משכך את כל הסערות. והכל בא על מקומו בשלום. זה נשמע לקורא אידיליה? אכן כך. כל מי שזכתה ללמוד באותה תקופה בסמינר בית יעקב בתל אביב וכל מי שזכתה לעבור שם – תעיד, כי אכן, הייתה זו אידיליה.

באיזו חכמה הוא השכיל להחמיא למורה, כדי לחזק ידיים! באותם הימים, עדיין לא היה חדר מורים. כולנו התקצנו בחדרו של המנהל. בתום כל שיעור היו המורים יוצאים מחדרי הכתות ונכנסים לחדר המנהל לפוש קמעה, לסעוד את הלב וכדומה. והנה כשהסתיים פעם שיעור, נכנסה אחת המורות לחדר המנהל, הוא יצא לפורזדור הארוך ולאחר דקות אחדות חזר והסביר את עצמו; הלכתי לברר, מודע כל כך שקט שם בכתה, האם נכנס לשם מורה אחר?

לא, השקט היה מהמם וזה עורר את תשומת ליבו. 'אשרינו' – הוא אמר, התלמידות היקרות, אינן חפצות להתנתק מן החוויה העמוקה של שיעור יהדות... הן עדיין רתוקות לכיסאותיהן.

כן, זה היה מנהל, שיצא בעקבות השקט ולא בעקבות ההמולה.

הוא לא חיפש שגיאות, הוא התחקה דווקא אחר ה'דברים היפים' והיה מצביע עליהם בחן, בחכמה, ובאצילות. אין לתאר איזו אוירה מרוממת הוא יצר סביבו – עקב כך.

הישיבה במחיצתו, הייתה שיעור מאלף. שיחה עימו, היתה חוויה אינטלקטואלית, שאסור להחמיץ. כל משפט שלו, ביטא רעיון עמוק וכל מילה – פנינה. כולנו התגמדנו לנוכח רום קומתו.

ואף-על פי-כן הייתה תחושה של נינוחות. כי היה האיש עניו שופל בעיני עצמו, רחש כבוד לכל, למורים, למורות , לתלמידות , כל משאו ומתנו עמנו היה בטון של הכנעה, בנימה של שאלה, אף לא פעם אחת בלשון ציווי או פקודה.

סוד ההצלחה בחינוך הוא – הדוגמה האישית. הרב נחום גולדשמיד ע"ה גילם באישיותו את הדמות המחנכת, נאה דרש ונאה קיים. בנועם הליכותיו הוא היווה דוגמא אישית ליישום כל אשר נכתב בספרי החסידות אשר עליהם היתווה את כל משנתו החינוכית והוא בהיותו דוגמה אישית לכל זה היווה את הדמות המחנכת המשפיעה והגורמת יותר מכל...

אסירי תודה אנו לבורא העולם, שזיכנו להתבשם מחכמתו של האיש ולשאוף אל קרבנו מניחוח סגולתיו הנפשיות.

מי ייתן ונזכה להנחיל אוצרות יקר אלו לדורות הבאים...