הרב ישראל זלמנוביץ

סדר יומנו עמוס לעייפה המשרה בנו עייפות ואי נוחות, האם זו גזרה משמים?

סדר היום של כל אחד או אחת מאתנו גדוש, עמוס ועלול להעלות מידי פעם את מד הלחץ לגבהים. הוא מתחיל עם השכמה המלוות לעיתים ב"קרב" מתיש מול ילדנו ונמשך בעת פיזורם במוסדות החינוך. משם הלחץ מלווה אותנו עד מקום עבודתנו, ופעמים לא מעטות גם מקום העבודה לא מזמן לנו אזעקת הרגעה אלא הפוך... לצערנו, מצויים אנו במלחמת התשה אין סופית שמעיזה ללא כל בושה לחלוף את מפתן ביתנו ולהיכנס באופן פולשני למעוננו הפרטי וללוותינו יום אחר יום ללא מנוחה והפוגה.

עלינו לערוך חשבון ומונולוג עצמי, האם זה גורלנו ומנת חלקנו? האם זו המציאות האולטימטיבית היחידה החייבת ללוות אותנו כל ימי חלדנו עלי אדמות? האם ניתן להשפיע ולהוביל בזרימת דמנו והלך מחשבתנו מבט אחר עם המתרחש איתנו ועם סביבתנו, שיחולל בעקבותיו הרגשת רוך ונעימות בסדר יומנו העמוס לעייפה?

התשובה למשאלתנו הינה בהחלט חיובית! כן ניתן ועוד איך... אלא שהמפתח לשינוי טמון כנראה ביכולת התבוננות פנימית מתובנות המאורע המכונן שהתרחש בסיומו של נס חציית הים לאחר שנקרע לגזרים.

שידוד מערכות הטבע בזכות מה?

נחזור לאירוע שעליו דרשו חז"ל שהיה קשה (כביכול) לבורא שמים וארץ. תיאור קושי קריעתו של ים סוף מתואר בתלמוד: 'אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר: אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות."(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ב עמוד א).

קריעת ים סוף היא דוגמא לכל הדברים הקשים בהווייתו של העולם, ומכאן למדים אנו על עוצמת קושי ביצועו של אותו נס, בשל שינוי סדרי בראשית והנהגתו של עולמו הפועל על פי סדר מסודר שדעת עליון קבעה את מהלכו. כל שידוד ושינוי מערכות סדרי טבע הינו קשה כביכול לפניו יתברך. כמו שמובא בשם ה'אוהב ישראל': "לכך היה קשה לפניו יתברך קריעת ים סוף כמאמר חז"ל (תנחומא נשא ל) "הים ראה ארונו של יוסף. דבאמת הים לא רצה ליקרע מפני בני ישראל, דהים עשה רצון קונו כפי הטבע שהטביע בו הש"י בעת הבריאה, שילך מלא על כל גדותיו. ומהיכי תיתי יקרע להם לצאת מגדר טבעו? אך בזה שראה ארונו של יוסף הסתכל והבין שיש בחינת התגברות למעלה מן הטבע בהכנסת ישראל כמעשה יוסף צדיק יסוד עולם. שכבש יצרו וטבעו ולא רצה לשמוע לאשת אדוניו כפי הטבע עבור אהבת שמו יתברך ויתעלה. ומזה נתיירא הים וינס. דהקב"ה מנהיג את הכנסת ישראל להיטיב להם ולהגביהם למעלה מן הטבע" (אוהב ישראל רבי אברהם יהושע השל ב"ר שמואל מאפטא שמות פרשת משפטים).

עם ישראל עובר ביבשה שבתוך הים, אומר שירות ותשבחות לבוראו על הנס שנעשה לו ,מצד אחד, ומודה על אובדן העם ששעבדו מצד שני. "וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם.. וַיּ֨וֹשַׁע ה'בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם" (שמות פרק יד).

אלא שאחרי הודיה לה' על ידי שירה, הן על ידי משה ובני ישראל הגברים ושירת מרים ונשות ישראל בתופים ומחולות, מופיע הפסוק הבא:" וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף...גו' "(שמות פרק ט"ו / כ"ב) משמעות הדברים כפשוטם כפי שמובאים בפסוק, שמשה נאלץ להסיע את עם ישראל באופן אקטיבי ובכוח מביזת העם!

ביזת הים לאחר מעמד נשגב של ראיית אלוקות

השאלה עולה מאליה על פשוטו של מקרא: מדוע נאלץ משה להסיעם בכוח? לכאורה, בשוב המים לקדמותם ישראל היו אמורים לעלות לגדת היבשה ולהמשיך במסעם אל מקום מבטחים, מדוע אם כן היה משה צריך להסיען בעל כוחם?

לתמיהה זו ישנם כמה הסברים. ההסבר הראשון מיוחס למכילתא:" וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף...גו'" - שהסיען בעל כורחן במקל, שכיון שראו בפגרי האנשים שהעבידום בפרך ובעבודה קשה כולן פגרים מתים מוטלין על שפת הים, אמרו כמדומה לנו שלא נשתייר אדם במצרים. נתנה ראש ונשובה מצרימה ונעשה לנו עבודה זרה ותרד בראשנו ונחזור למצרים ... וכמפורש בספר נחמיה -אַ֗ף כִּֽי־עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הֶעֶלְךָ֖ מִמִּצְרָ֑יִם וַֽיַּעֲשׂ֔וּ נֶאָצ֖וֹת גְּדֹלֽוֹת" (נחמיה פרק ט פסוק י"ח).

אומר על כך המדרש המכילתא: " ר' יהודה בן אלעאי אומר: עבודה זרה עברה עם ישראל בים, והסיעהּ משה באותה שעה שנאמר "ויסע משה את ישראל מים סוף", ואי זו היא? עבודה זרה. לכך נאמר וייסע משה את ישראל מים סוף." (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה א'). מכאן שבמילה "ווייסע"הכוונה לעבודה זרה, שאותה היה צריך להוציא מעם ישראל ולכן נאמר "וייסע משה".

לעומת המכילתא המביא טעם וסיבה בראייה שלילית על סיבת הסעתן של ישראל מים סוף, מביא בעל 'צרור המור' בשם המדרש נעלם (רבי אברהם ב"ר יעקב סבע נולד בערך בשנת ר' (1440) בקסטיליה שבספרד) טעם חיובי שגרם לאי תזוזתם של ישראל מגדות ים סוף והוא: "ובמדרש הנעלם אמרו כי לא היה זה בסיבת ביזת הים ולא בסיבה אחרת. אלא לפי שישראל השיגו מעלה והשגה גדולה בראיית השכינה. כאומרם "זה אלי ואנוהו" עד שנהנו כולם מזיווה של שכינה. ואכלו משולחנו לחם אבירים. והתנבאו נבואות גדולות עתידות. עד שלזה הטעם לא היו רוצים ליסוע משם. לראות ולהשיג השגה יותר שלימה. וזהו "ויבאו מדבר שור", לראות אם יוכלו לראות ולהשיג ולשור ולהסתכל במראה השכינה... וזהו "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים חיים". ואין מים אלא תורה כמאמרם ז"ל" (צרור המור שמות פרק ד').

בדברי המדרש הנעלם הוזכר הטעם לביזת הים של ישראל, שהיא גרמה לדבקות ישראל בים סוף. מקור הדברים שהוזכרו הנם במדרש תנחומא וכך מובא במדרש: " וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף...גו'. מהו וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה? שהסיען בעל כורחן, שלא בטובתן, כיצד? אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים, יצא פרעה לרדוף אותם בכל אותם האוכלוסין, שנאמר "וייקח שש מאות רכב בחור" (שמות יד ז), מה עשה? עמד וקישט כל אותם הסוסים באבנים טובות ומרגליות, כשבאו לים וטבען הקדוש ברוך הוא, היו צפים על שפת הים כל אותן האבנים טובות ומרגליות והיו מושלכים, והיו ישראל יורדין בכל יום ונוטלין מהם ולא היו מבקשים לזוז משם, כיון שראה משה כך, אמר להם מה אתם סבורים, שבכל יום הים מעלה לכם אבנים טובות ומרגליות? עמד והסיען בעל כרחן". (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בשלח).

מטרתה הרוחנית של ביזת הים

על טעם זה יש להעלות מספר תמיהות. כפי שהדברים מובאים בדבריו של הרבי בליקוטי שיחות כרך כ"א (מתורגם עמ' 86) קשה להבין: הרי בשעת קריעת ים סוף התגלה הקב"ה אל ישראל בכבודו ובעצמו. כפי שאמרו ישראל: 'זֶ֤ה אֵלִ֙ (שמות פרק ט"ו) מראין אותו באצבע... וכיצד יתכן שלאחר כל זאת, היו בני ישראל כל – כך טרודים ושקועים ב'ביזת הים'?! – איזה ערך היה אצלם לכסף וזהב לעומת התגלות השכינה שבקיעת ים סוף?

ומוסיף הרבי תמיהה קשה יותר: בני ישראל ידעו - ש'בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹקים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה: (שמות ג'/ י"ב), מים סוף הרי הם נוסעים היישר לעבר הר סיני למתן תורה. ואם כן, כיצד ייתכן שאחרי כל זאת הייתה ביזת הים כל כך חשובה אצלם יותר מאשר ללכת ולמהר לקראת מתן תורה?!

הרבי עונה על תמיהות אלו בהמשך הדברים: כוונתם של ישראל הייתה לקיים את ציווי ה': 'וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם' (שמות פרק ג'), בני ישראל לא ערכו כלל חישובים מהי התועלת שתצמח להם מכך. הם ביצעו וקיימו את ציווי ה' בכל לבבם ונפשם. וזאת המשמעות הפנימית המשתמעת מלשון 'הסיען- בעל כורחם'!

הרבי מביא בדבריו את הלקח הניתן ללמוד מהדברים: 'מכך יש ללמוד הוראה יסודית בעבודת ה': כאשר יהודי עסוק בעניין מסוים של עבודת ה', עליו להשקיע עצמו בכך עם כל חיותו ובכל כוחותיו, עד (דרגת) 'בכל מאודך' –למעלה ממדידה והגבלה, כך שאין מקום (למחשבה) לעבודה אחרת, וכך שהמעבר מעבודה זו לאחרת נעשית בעל כורחו! אך כאשר מקבלים ציווי של שולחן ערוך, על ידי אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא– שכעת יש צורך להפסיק עבודה זו, ולעבור לביצוע עבודה אחרת, אז לכאורה נדרש מאתנו דבר והיפוכו...מיושב האוהל, לומד התורה, נדרשת הדרישה לעזוב את אוהלה של תורה וללכת לרחובה של עיר ולהציל יהודים משמד חלילה, ועליו לעזוב בעל כורחו, על אף שהיה שקוע בכל נפשו בעבודה הקודמת, לימוד התורה. ומאידך, מבעלי עסקים נדרשת העזיבה של ב'ביזת הים' כספם וזהבם, שעמן עושים צדקה וחסד – עבדין טבין, ולהיכנס לבית המדרש ולקבוע עיתים לתורה באופן של התמסרות וקביעות בנפש".

בחיי היום יום נדרשים אנו גם לעבור ממצב של "ביזת הים" , עיסוק בגשמיות, למצב של "קבלת התורה"- התעסקות ברוחניות. ולעיתים גם ההיפך, לעבור ממצב של לימוד תורה ועיסוק רוחני, ולהתעסק בגשמיות. זו מטרת ביאתו של האדם לעולם, לקיים את ציווי השם, גם אם הדבר דורש ממנו מעבר חד מגשמיות לרוחניות, וההיפך.

ציות להוראות הרבי יסייע לריכוך הקשיים בחיינו העמוסים

מסיפור ביזת מצריים נלמד לחיי היום יום. אם ננהג אנו על פי השולחן ערוך וכהוראתם של נשיאי כל הדורות יהפוך סדר יומנו התובע מאתנו עשייה ומסירות אין סופית לעונג "חסידשע נחת" ,בבחינת - ראו גידולים שגידלנו. עלינו להשתדל להיות חדורי מטרה בכל חלק מהיממה, ולפעול על פי דרך אורח החיים המוארים באור יקרות של נשיאנו רבותינו. נדע כי אכן בכל שלב ושלב בשעון ושאון החיים המתקתק, התובעני והמחייב, זכינו להיות עושי דברו של בורא העולם ולקיים את מאמרו. אכן פועלים אנו נכון אחרי ציוויו ומובטחים כי על ידי הארת סיעתא דשמיא זו נזכה בעזרת ה' להשראת רוגע ונינוחות הרצויה בשטף ומרוצת חיינו.