הרב ישראל זלמנוביץ

האם פעם התחבטתם בסוגיה העוסקת במקור הכוח הניתן למורה, מדריך או אף משפיע, לייעץ ואפילו לקבוע פעמים רבות באופן נחרץ את דרכו של זולתו? מהירכן היכולת של אנשי החינוך להשפיע על ידי עצה על אחר ולגרום לו לקבל החלטות הרות גורל הנוגעות לפרנסה, בריאות ,חינוך ואף שלום בית, נושאים המשיקים פעמים רבות לענייני נפשות ממש. מהיכן הכוח לכך?

האמת שבירור של שתי סוגיות מפרשתנו הנראות סותרות זו לזו יתנו את המענה המתבקש. את פרשת בא ניתן לחלק לשני עניים מרכזיים והם: הראשון- השלמת עשרת המכות שעל ידם הושלמה הסדרה של: 'באח"ב'. בפרשה ישנן המכות ארבה, חושך ובכורות. עד קימתו של פרעה במחציתו של לילה וריצתו עם פיג'מה, בחיפוש קדחתני אחר משה ואהרון וקריאותיו הנואשות שייצאו כמה שיותר מהר ממצרים. זה חלקו הראשון. חלקו השני עוסק במצוות החדש ומצוות פסח מצרים ופסח דורות.

האם שני חלקי הפרשה סותרים זה לזה?

עם נעיין בעין מעט יותר מעמיקה בשני חלקי הפרשה עלול להיווצר הרושם חלילה כי ישנן שתי מגמות סותרות. בחלקו הראשון כנזכר, מופיעה המכה הניצחת, מכת בכורות. שבה משתמעת שליטתו המוחלטת והבלעדית של ה' על עיתי הזמן. כפי שמתבררים הדברים בצורך של משה לשנות את צו ה'. במקום לומר 'בחצות' , שינה ל'כחצות' וזאת על פי המבוא במדרש חז"ל: " אמר לו (פרעה למשה): "הישמר לך אל תוסף ראות פני!" ויאמר משה:" כן דברת!". וכיוון שגמר משה ואמר לא אסיף עוד ראות פניך, מיד קפץ עליו הדיבור, בתוך פלטין של פרעה " וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙" מיד" וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה' כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם". בחצות אינו אומר, אלא כַּחֲצֹ֣ת, שאין כל בריה יכולה לכוון חצי הלילה ודאי"(משנת רבי אליעזר פרשה יט), מכאן משתמע כי רק הוא ואין בלתו הוא מכוון והשולט על הזמן!

לעומת זאת, בחלקה השני של פרשתנו, עם סיום תיאור מכת בכורות, התורה מצווה את המצווה הראשונה שניתנה לכלל ישראל והיא מצוות קידוש החודש: "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים... ומובא במדרש: " וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וגו' לאמר: הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים". באותה שעה מסר לו הקדוש ברוך הוא למשה רבנו חוקות חשבון הירח ומוסרות דקדוקי משפטיו. והודיעו היאך יהא מעבר שנים וקובע חדשים, לפי שנאמר (דברים ט"ז / א' )'שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַה' ..."(מדרש בתי מדרשות חלק ב' מדרש סוד העיבור ד"ה ויאמר ה' אלי).
דורשים חז"ל על הפסוק: "אֶ֭קְרָא לֵֽאלֹקים עֶלְי֑וֹן לָ֝אֵ֗ל גֹּמֵ֥ר עָלָֽי" (תהלים פרק נז/ג') אָמַר רַבִּי אָבִין (תהלים נז) אֶקְרָא לֵאלֹקים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי. בַּת שְׁלֹשָׁה שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, נִמְלְכוּ בֵּית דִּין לְעָבְּרוֹ בְּתוֹלִין חוֹזְרִין וְאִם לָאו אֵינָן חוֹזְרִין (ירושלמי כתובות פ"א ה"ב) אם כן, נראה בעליל שבנתינת הכוח לקדש את החודשים ולעבר שנים ניתנה לישראל (קריא, הסנהדרין) כוח בלתי מסויג, שליטה על הזמנים והעיתים. כפי שאנו נוהגים לברך: 'מקדש ישראל והזמנים'. א"כ נראים לכאורה הדברים סותרים. בחלר הראשון מובא העניין שרק בורא העולם שולט ויודע עתיו ורגעיו והוא כן ציווה : "בחצות", ומצד שני היכולת של עם ישראל לקבוע ראשי חודשים ולעבר שנים?

גם אחרי תשע מכות אין ביכולת המצרים לקבל את שליטתו המלאה של בורא העולם
על מנת לבאר ולגשר בין הדברים הנראים כמכחישים זה את זה, עלינו לבאר מה הכריח את משה לשנות את מ"חצות" ל"כחצות"? ומבאר רבינו הבחיי את הדברים בצורה נפלאה: " כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה' כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה. הקדוש ברוך הוא אמר לו "בחצות", כי כן העידה התורה במעשה "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור", אבל משה אמר "כחצות", דרשו רז"ל: (ברכות ד א) כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. ויש לשאול על המאמר הזה: כי בודאי איצטגניני פרעה וחרטומיו מן המכה השלישית שהודו על כורחם ואמרו: "אצבע אלקים היא" לא נתראו לפני משה, ולא באו בהיכל המלך כלל, כי ראו במשה שהשיב כל חכמתם אחור ודעתם יסכל, וא"כ איך יתלו הטעות במשה ויאמרו משה בדאי הוא, והם היודעים כי נאמנים כל דבריו בתשע מכות הקודמות ולא נפל מכל דבריו ארצה! והנה המה חכמים מחוכמים המכירים כי מעשיו של משה היו מאת השם כי כבר הודו בכך, ועוד כי אף אם יתלו הטעות במשה, מה היה משה חושש להם שישנה בשביל כך הלשון שנאמר לו מפי הגבורה "בחצות" ויאמר להם בשמו כחצות?

והנראה לומר: כי עד המכה השלישית היו האצטגנינים והחרטומים חזקים באמונתם והעניין ברור אצלם, כי כל מעשיו של משה רבינו בדרך חכמה ותחבולה לא מאת הש"י, אבל כאשר הייתה המכה השלישית היו מכחישים חכמת עצמם ומודים בנבואת משה, ואז אמרו "אצבע אלקים היא". ומשם ואילך היו רואים שהיו המכות באות בדברו של משה ואחר התראתו מיד, והיו רואים שהיו מסתלקות בכל פעם ופעם בכוח תפלתו, אז היה העניין הולך ומתחזק בלבם והייתה נבואת משה מתבררת אצלם והיה שם שמים נודע ומתקדש בעולם על ידו, וכיון שנאמנו דבריו בכל המכות והיה ענין החרטומים והאצטגנינים הולך לאחור בשקריהם ופחזותם וענין אמיתת נבואת משה מתגבר והולך, לכך נתיירא משה במכה זו האחרונה שהיא חתימת עשר מכות, פן ימצאו החרטומים והאצטגנינים מקום לטעות בדבריו מה שלא מצאו עד עתה בין המכות הקודמות, כי אם היו מוצאים עתה מקום לטעות יהיו מכחישים כל המכות והאותות והמופתים למפרע ויתחלל שם שמים, וע"כ היה העניין מוכרח למשה שהוצרך לשנות לשון הש"י פן יטעו הם ויכחישו למפרע ונמצא שם שמים מתחלל, וחשש בזה במכה האחרונה לפי שכל האותות הקודמים תלוין בה. (רבינו בחיי שמות פרק יא')

אם כן, אכן רק בורא העולם יודע עתיו והוא אכן הבלעדי על הזמן. ומשה בחששו מחילול שם שמים נאלץ לשנות. מי שלא יכול להבין שבוראו של עולם יכול ונוהג לכלות מעשיו מחול לקודש בהסתיים ששת ימי בראשית ולהיכנס כחוט השערה לשבת קודש הם לא "עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ".(ישעיהו פרק מג') עם קודשו. מי שלא יכול להכיל זאת הם חרטומי מצרים ואיצטגניניו.
דווקא ישראל הם המחוברים למצוות ולתורה ורק הם מבינים ערכו של זמן וקדושתו
על מנת להראות כי רק עם ישראל וחכמיו הם, ורק הם, קיבלו את היכולת לשלוט בזמן ובעתותיו באה פרשת החודש ומחזקת זאת. אכן מקיימי התורה ומצוותיה הם היחידים המסוגלים לקחת עורות בהמה ולעשות מהן חפצי קודש מזוזה ותפילין וכדו'. ולא רק על דברים גשמיים ביכולת ישראל לעלות ולקדש, אלא בכוחם לשלוט על הזמן להעלותו ולקדשו.

וכך כותב הרבי בליקוטי שיחות כרך כ"א מתורגם עמ' 74 : " כיוון שגם הזמן הוא נברא, מובן שכך הוא גם לגבי מציאות הזמן, שהוא נברא בשביל התורה ובשביל ישראל וזהו המשמעות של קידוש החודש: על ידי שישראל מקדשים חדשים – ראשי וחדשים ומועדים – הם מגלים שהמציאות האמתית של הזמן היא בשביל התורה ובשביל ישראל".

כלומר, הכוח שניתן לישראל הינו בלתי מוגבל, כי כל בריאתו של העולם הינה בשביל ישראל והתורה. וכיהודי מקיים מצוות הרי ביכולתו אכן לשלוט על העולם ולגלות בו את האור בתוך העלם.

וכאן נסגר ונתחבר מעגל דברינו. בחלקה הראשון של הפרשה עוסקים ביד החזקה אשר הטיל ה' על פרעה על ידי השלמתן של עשר המכות, ולא חרטומי וללא אצטגנני מצרים יכולים גם אחרי תשע מכות לשלוט את ערכו של הזמן וקדושתו . ומיד לאחר המכה העשירית, בחלקה השני של פרשתנו, מגלה בוראו של עולם למי כן ניתנה היכולת לשלוט ולקדש את הזמן, היא ניתנה לישראל כן, הם הבלעדיים שיכולים בהתחברותם לתורה, לקדש חדשים ולקדש את הזמנים.

וכאן נשוב לראשית דברנו. אכן ליהודי המחובר לתורה ומצוותיה יכול ומסוגל לייעץ ולכוון את זולתו. כפי שאכן נקראים אנו על ידי חז"ל בפרקי אבות: "...יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר..." (משנה מסכת אבות פרק א' משנה י'). עלינו אכן מוטלת החובה למצוא את הרב ולקנות את החבר שעמם ניוועץ ונלך לאורם. אין זה חלילה שליטה או כניסה לפרט, זו הזכות שקיבלנו מכוח התורה, על ידי שמתחברים לדרכי החסידים, על ידי שיושבים בהתוועדויות ומאזינים למעשיות ודרכי החסידים, זוכים לגדל דור ישרים מבורך, מסוגלים לייעץ לשני על דרך האמת, ולראות נחת חסידי שמביא ומזרז את הגאולה הפרטית המביאה את הגאולה הכללית בבניין המקדש השלישי, ולהקריב בו את קרבן פסח בעגלא דידן!