פרפראות לפרשת בא - "החודש הזה לכם" (בא, י"ב, ב')
רבקה ערנטרוי
"אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש" (שה"ש א', ו')

א) שזופה או מבהיקה כשמש?
עולם שזוף וקודר משתקף לנו מבעד למבטנו הרדוד לעברה של לבנה עם התחדשות החודש, ואולם אורה המבהיק של החסידות יגלה לנו את סוד הקרינה מאחורי לאפלולית הזו ויבהיר לנו כי דווקא המחשך הזה מהווה כלי לזריחה מסנוורת.
בברכת "יוצר אור ובורא חושך" מתקבל כאילו עולם הבריאה שהוא רם יותר מעולם היצירה הוא חשוך. היתכן?
אדרבא, היא הנותנת. בשל היות עולם הבריאה נשגב יותר, הרי האור שהוא מקבל מבהיק יותר עד כדי סנוור ועלטה...
וזוהי הסיבה שדווקא במחציתו של החודש, צד ההיבט שלנו את הלבנה המשתקפת במלוא הדרה וזריחתה, והכל צוהלים לקראתה בחדווה ועלץ, ואולם, מתמיה כ"כ סוד האור המבהיק מתוכה והמניע את רחשי ההתפעלות הזו, שהרי דווקא בעת הזו היא מרוחקת כ"כ ממקור השמש, אז מדוע דווקא אז מוקרן לה כל ההוד וההדר הזה?
ולעומת זאת, דווקא בראשיתו של החודש כשהיא משיגה את הטווח המקורב ביותר לחמה, והמהווה למעשה, את שיא השגיה במסלולה השמימי, אז מדוע אז דווקא נעלמת הלבנה.. והיא חשוכה כ"כ?...
והיא כקוראת: "אל תראוני שאני שחרחורת, כי שזפתני השמש"
והיא מגלה לניבטים בה את סוד הוויתה: "אני מתגלמת כחשוכה... כקודרת... אבל המראה הכהה הזה שלי, מהווה השלכה של קרינת השמש המגיהה עלי את מלוא הזיו, והאור הזה מסנוור מאוד ומשווה לי צביון של "שחרחורת"!

ב)תשובה ועבודת הברורין - יד ההשגחה העליונה המסובבת :
אך הכלום, לא היה זה בגין ההתלוננות שלה כלפי ה' כי אין זה הוגן ששני מלכים יכהנו תחת כתר אחד ולכן ציווה עליה ה' אז: "לכי מעטי עצמך"? ואם,אכן, היוותה הוראה זו בחינת עונש עבורה, איך, אפוא, הופך מאורע זה נושא לחג?
ואומנם, הצעד הזה שנקטה הלבנה היה עילה מסובבת ביד ההשגחה העליונה במגמה להמשיך לעולם תנועה של תשובה ותיקונים...
הלבנה חזרה בה ונעשתה גוף של מקבל, השואף כ"כ ומשתוקק להשראה... להשפעה ולכן הוא יודע להקריב את הגאווה שבו... את רגשות השחצנות והוא מאמיר אותם בצמאון... בתלות.. ובהתבטלות כגוף נעלם.
ועם כל שביב של הארה הנשפע אליה - היא ששה וצוהלת... היות והיא יודעת מה זו הכרת הטוב... מה זו הערכה... כי ואין לה משלה מאום... והמחסור הזה מתדלק בה צמאון... כיסופים...
הכלום, אין זה העיקרון שבשלו הגענו הלום? ולו היתה מבעטת ומגלה אותות של יוהרה ושחצנות והתנכרות - ההיתה גם אז זוכה בטוב זה?
לכן ציווה עליה ה':"לכי ומעטי עצמך!
וככול שהיא נעשית זעירה יותר... צנועה יותר ובטלה - כן נמשך אליה שפע רב יותר ועשיר יותר של אור והשמחה שלה מתעצמת!
ודווקא הקירבה שלה אל מקור העצם... אל גוף המשפיע - מעוררת בה תחושה של יראה ורטט.. והרטט הזה הוא סוד המשכיות של שפע אל גוף המקבל עד שהוא נעשה זורח כ"כ ומסנוור ודומה ללבנה שחרחורת בעיצומו של ראש חודש אך הצוהלת וששה!
והיא הופכת לראש היות והברכה נשפע ממנה ליתר ימי החודש והעם חוגג אז בשל האורות הרוחניים המבזיקים וביחוד האישה שנטלה על עצמה לטוש את מלאכת החול, היות והיא מתגלמת בהתבטלותה כירח!

ג)מה פשרם של הנשיקות והבכי של דוד ויהונתן בעת ר"ח?
והיה זה בר"ח כשדוד בעודו נער וטרם היה למלך, היה אמור לסעוד על שולחן שאול בחגיגת היום. הוא ביקש מיהונתן להעדר היות והוא חשש את אימת המוות מפני שאול. ואולם, יהונתן בנו של שאול שאהבו אהבת עולם ונשבע לו ברית אמונים, ענה לו:
"מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך" (שמואל א' כ' י"ט) כלומר, מחר בסעודת הר"ח כשימנו אותך - ונפקדת - ואתה תחסרר... תהיה נעדר... אזי אבא ישגיח בהעדרותך ...
ואולם, במבט מעמיק ובהיר מאוד של אור החסידות ניתן לראות בעובדות הנ"ל סמלים תכניים ורבי משמעות לגבי אורח החיים שאנו אמורים לנהל עלי אדמות.
השם "יהונתן" מהווה סמל לשם ה' "יהו" והמהווה גוף של משפיע ה"נותן"... ואילו דוד הנער העבד... משקף את גוף המקבל, ובר"ח מצטייר דוד כגוף נעדר...המבהיר את הרעיון כי אור הירח נעלם אז.. זוהי תנועה של השתחואאה והמביאה עימה המשכה של שפע...
והשפע הזה משרה שמחה ועלץ רב והדבר מתבטא במילים: "וישקו איש את רעהו" (שם, מ"א) היות ותנועת הנשיקה של שני אוהבים מביעה תחושות אושר שאינן נאחזות במלל. והשיא של מגע זה מתבטא בבכי של שמחה. מהו פשר הבכי בעת של משוש וגיל?
"ויבכו" - האור האדיר הזה של גילויי האור הנגלים לעולם המלכות בר"ח אינו מסתבר בכלי התפיסה המצומצמים... והשמחה האדירה גורמת להתלהמות והבערה הזו אינה מכווצת וגורמת לפליטת הדמע כבבכי של מרירות, אלא אדרבא, הששון הזה מביא להתלקחות הגורמת לזליגתן של דמעות השמחה בשל אי יכולת קליטה ואחיזה בזריחה הזו...

ד)עד דוד הגדיל - ועוד ישמע - מתי?
ואולם הבכי הזה יוביל עימו לתנועה העתידה כשהירח שוב ישוב לשמש כמאור הגדול והדבר מתגלם במילים: "עד דוד הגדיל" (שם, מ"א)
"עד" לאותה עת שדוד המסמל את כנסת ישראל... את הירח... את עולם המלכות - לא יקבל עוד את הזריחה הזו בר"ח בפורמט של העלם וקדרות..
אלא, אדרבא, דווקא הירח... עולם המלכות... האישה שהיא גוף מקבל והמשקפת הכנעה וביטול - תהווה את העטרת... את הגוף המשפיע למי שמשפיע לה..
היות ועתה בחשכת הגלות האמת נעלמת חבויה וטרם מסתברת אצל הזולת בשל הצרות שבכלי התפיסה והצמצום שלה ורק עוצמה חיצונית ועושר וגדולה בולטת וניכרת - שובים...
ואכן, בגלות כשהחתן מקדש אותה - אין קול הכלה נשמע כעונה... כנאות... היות והיא משקפת את הלבנה בהתחדשותה כשהיא קרובה כ"כ לחמה ולכן היא מצטנעת וענווה..
ובגלות, אכן, השמש היא זו שמקנה ללבנה את השמחה כמו החתן המשמח את הכלה מתוכי שמחתו הפנימית שלו, וזוהי המשמעות התכנית שלהמילים :"המשמח חתן וכלה"...
ואולם, בהמשך, מברכים "משמח חתן עם הכלה" כלומר, יבואו ימים במהרה והשמחה של החתן תהיה נובעת מתוכי השמחה הפנימית של כלתו. ואז ישמעו את קולה, כי היא לא תהיה עוד בחינת גוף המקבל - הבטל והנודם..
אך היא תהיה מקור עצם מאור השמש המקרינה אור מתוכה ולא עוד שזופה ושחרחורת היות והחזות תעשה חדה וצלולה והכל יכירו במהות האמת שהיתה נעלמה עד כה!
והלוואי ש"העוד" הזה כבר ישמע יתממש מייד. אמן!