הרב זלמן וישצקי

החיוך המבויש של גבי, זה פחות או יותר הזכרון שלי מגבי הולצברג הי"ד.

היה זה חודש תמוז תשס"ה, טסתי לטורונטו לחתונתו של מנדי קוטלרסקי, בנו של הרב משה קוטלרסקי מנהל מערך השלוחים החב"די, פגשתי שם עוד שלוחים מרחבי תבל שבאו להביע הכרת הטוב לאיש שדאג (ודואג) להם פעם אחר פעם כאילו כל אחד הוא בן יחיד. שוויצרי שכמוני שכרתי מראש כמנהגי חדר באחד מהמלונות בקרית שדה התעופה המקומי, שכן בבוקר שאחרי החתונה יש לי טיסת חזור לניו יורק.

גבי גם הגיע לחתונה, גם הוא בא להכיר תודה לר' משה. הכרתי את גבי מישיבת 'אוהלי תורה' בניו יורק, הוא היה כמה כיתות תחתיי אבל לא באמת שוחחתי איתו מעולם. באותו ערב שוחחנו קצת, איפה אתה ישן הלילה? שאלתי. הוא חייך את החיוך המבויש שלו ואמר שטויות, זה רק כמה שעות, אמצא כבר איזה כסא בשדה התעופה. בא איתי ביקשתי, יש בחדרי שתי מיטות. הוא הסכים.

הפצצתי אותו בשאלות, איך בומביי, איך חיים שם? איך מקיימים שם חיים יהודיים. הוא לא דיבר הרבה ובעיקר לא הסכים לקבל את העובדה שהוא חי במסירות נפש "אל תגזים". רק חייך את החיוך המבויש ואמר, הכל שטויות, רק מקווה זו בעיה, אשתי הצדיקה צריכה לטוס כל פעם כמה שעות לכל צד וכל פעם זה עולה כמה מאות דולרים, לרוב היא טסה לבדה כי אין לי כסף להצטרף. אבל מחר יש לי פגישה עם יהודי שתורם למקוואות, אני החלטתי שאני חוזר מחר בערב לבומביי עם כסף ביד, מזומן, לבנית מקווה בבניין הקהילה.

בחמש בבוקר הוא יצא לטיסה שלו ואני נשארתי תחת הרושם שפגשתי שליח מיוחד, יהודי של אמת, יהודי שחי על קידוש השם, ולא ידעתי שהוא אף עתיד למות על קידוש השם.

באותו ערב נפגשנו ב'אוהל' של הרבי, כבר היינו חברים. הוא בדיוק יצא מהאוהל ואמר: באתי לומר תודה. יש מקווה? שאלתי. שוב החיוך המבויש תוך שאמר כן. הייתי אצל היהודי, הוא נתן לי צ'קים דחויים ואמר, תסתדר, תעשה אידישע געשעפטן כמו כולם.
אבל גבי סירב לקבל את הצ'קים, ואמר אני לא יכול להסתדר, אני צריך צ'ק מזומן, בבומביי אין לי איפה לעשות געשעפטן. אני חייב מקווה. בלי לומר מילה נוספת, קרע התורם את הצ'קים הדחויים ונתן לו צ'ק מזומן, ואני חשבתי לי, איך אפשר לעמוד מול החיוך המבויש הזה. חודשים ספורים אח"כ המקווה היה לעובדה.

ראו התמונות: הרב גבי מסיר את הלוט בחנוכת המקווה ורעייתו השליחה גוזרת את הסרט.