בפרשת השבוע מסופר על אירוע טראגי, כאשר בעיצומה של החגיגה של חנוכת המשכן, שנחוגה ברוב שמחה בראש חודש ניסן, יצאה אש ושרפה למוות את נדב ואביהוא – בניו של אהרן הכהן הגדול ואחייניו של משה רבינו. במדרשים ובמפרשים האריכו בהסברת הענין: למה באמת מתו נדב ואביהוא? במה היה חטאם? ולמה זה התרחש דוקא ביום זה של חנוכת המשכן? אך לא ניכנס לכל אלו במסגרת זו – נעמוד כאן על ענין 'צדדי' לגמרי שמסופר בתורה בהמשך לפטירה זו של נדב ואביהוא.

ובכן, התורה מספרת (פרשתנו י, ד) שלאחר הפטירה הפתאומית, "ויקרא משה אל מישאל ואל אליצפן בני עוזיאל דוד אהרן, ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה". משה קרא למישאל ואליצפן, שהיו קרובי משפחה של הנפטרים [הם היו בני דודים של אהרן, אביהם של נדב ואביהוא] וציווה עליהם להוציא את הגופות השרופות מתוך המשכן, "מאת פני הקודש", ולהוציא אותם מחוץ למחנה, כדי שלא יפריעו בשמחת חנוכת המשכן.

אנו כבר יודעים כי התורה אינה מפזרת סיפורים ומילים מיותרות, וכל מילה ופרט בתורה מדוייקים ותמציתיים. נשאלת איפוא השאלה: לשם מה מקדישה התורה כמה וכמה משפטים כדי לספר על כך שהוציאו את הגופות השרופות של נדב ואביהוא מתוך המשכן המקודש? וכי אין זה ברור מאליו? וכי מה היינו חושבים, שהשאירו אותם שם, בתוך המקדש?!... לשם מה התורה מתמקדת בפרט שולי זה המובן מעצמו, בשעה שהרבה דברים אחרים לא נאמרו בתורה במפורש ובאים רק ברמז בלבד?! איזה אקט תוכני יש בהוצאה זו?

ואם כבר שואלים, הרי שאלה נוספת:

אפילו אם התורה כן רוצה לספר על כך שהוציאו את גופותיהם של נדב ואביהוא מתוך המשכן – מדוע היא צריכה לספר מי עשה זאת, שהיו אלו קרובי משפחתם [בני דודים של אהרן]? וכי מה זה משנה מי הוא זה שהוציא את גופותיהם לקבורה?

יותר מזה: למה באמת קרא משה דוקא לקרובי משפחתם של נדב ואביהוא, שהיו בעצמם לוויים מיוחסים וחשובים, לדבר זה? ובפרט שהלויים הרי נטלו חלק בעבודה במשכן, לצד הכהנים, והיה להם – ביום זה של חנוכת המשכן – תפקידים מכובדים יותר מאשר להתעסק בקבורת המתים! אם כן, צריך היה משה להשאיר אותם בעבודת המשכן, ולתת את תפקיד הוצאת הגופות לסתם יהודי מן השורה – למה צריכים להתעסק בכך דוקא לוים מיוחסים מה'שורה הראשונה' של עם ישראל?!

ב.

הנקודה היא, שאת זה עצמו התורה רוצה ללמד. התורה רוצה לספר לנו כי הוצאה זו של הגופות מתוך המשכן לא נחשבה כענין סתמי וחסר חשיבות, פשוט דבר שעושים מהכרח המציאות: פשוט צריכים להוציא את המתים מתוך המשכן כדי שלא יטמאו את המשכן – אלא זו נחשבה ל'עבודה' חשובה, תפקיד נכבד שנתן משה דוקא ללוים מיוחסים שעמדו בראש עם ישראל.

כלומר: החשיבות והכבוד המיוחד של שירות במשכן אינם אמורים דוקא בפעולות חיוביות, כמו: הקרבת קרבנות, הדלקת המנורה, שירה וזמרה, ברכת כהנים וכדומה – שאלו פעולות חשובות שיכולים לעשות אותם רק בני שבט לוי שהובדלו לעבודת הקודש;
אלא גם פעולות שליליות, גם פעולות שלא באו להוסיף דבר חיובי כי אם לסלק גורם מפריע בעבודת המשכן, כמו כאן: שהיה צורך לסלק את הגופות השרופות מתוך המשכן כדי שלא להפריע בהמשך השמחה של חנוכת המשכן – גם פעולות כאלה נחשבות כפעולות חשובות וקדושות, חלק מעבודת הקודש המוטלת על העומדים ב'שורה הראשונה' של בני ישראל, ודוקא עליהם.

כאשר משה הורה למישאל ואלצפן לקחת את הגופות של נדב ואביהוא ולהוציא אותם מתוך המשכן – הם לא אמרו שהם מעדיפים להישאר בתוך השמחה הנפלאה של חנוכת המשכן, להישאר לשיר ולזמר ביחד עם אחיהם הלוים; הם הבינו שבדיוק כמו שלשיר בתוך המשכן זו מצוה גדולה וחשובה, כבוד גדול המתאים לבני שבט לוי – כך לנקות את המשכן, לסלק מתוכו דברים שמפריעים, גם זו מצוה גדולה וכבוד גדול.

[משל למה הדבר דומה? תפקידו של מלצר בשמחת חתונה אינו רק לערוך את האוכל ולהגישו בצורה נאה – חלק מהתפקיד הוא גם לדעת לנקות את הפסולת המפריעה לשמחה! לקחת את הכלים המלוכלכים בחזרה, כדי שיהיה אפשר להגיש מנה נוספת. כך בעניננו: תפקיד הכהנים והלוים הוא לא רק לעשות דברים חיוביים ויפים במקדש, אלא גם לנקותו ולהסיר את מה שמפריע – גם זה חלק מהתפקיד הנכבד].

מעין זה מוצאים אנו בעבודה התמידית של כל יום במקדש: אחד מתפקידיו של הכהן היה להיטיב את הנרות – כלומר: לנקות את האפר של הפתילות שהצטבר במנורה בכל בוקר, לאחר שהפתילה במנורה דלקה כל הלילה. לא היו מביאים לשם כך עובד תאילנדי... אלא היה זה מתפקידיו של אהרן, כמו שכתוב: "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, בהיטיבו את הנרות יקטירנה". התפקיד של אהרן לא היה רק להדליק את הנרות ["ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים"], אלא גם להיטיב את הנרות על ידי ניקויים. יותר מזה: נקיון זה נעשה על ידי מחתות שהיו עשויות מזהב טהור (תרומה כה, לח) – אות של כבוד וחשיבות יתירה.

ומכאן למדנו גם לחיים האישיים של עבודת ה':

התפקיד שלנו הוא לקדש את עצמנו ואת העולם כולו. תפקיד נכבד, נעלה ואחראי ביותר. אך עלינו לזכור, כי התפקיד הזה נעשה לא רק על ידי דברים חיוביים ו'יפים', הוספת שיעורי תורה, עשיית מעשי חסד וכדומה – התפקיד הזה כולל גם עבודות של 'נקיון' וסילוק הפסולת. כדי שהעולם הזה יהיה טוב יותר, קדוש יותר – לא די בהוספה של אור וקדושה בעולם, אלא צריך גם לדאוג לסילוק הפסולת הרוחנית שבעולם, יש להתמודד ולשלול בתוקף את כל אותם דברים שמונעים מאור הקדושה מלהתגלות.

על ידי שנעשה את תפקידנו בשני התחומים, הן בפעולות חיוביות של אור וחסד, והן בפעולות שליליות של עמידה על המשמר וסילוק גורמים מפריעים, נזכה לכך שהעולם כולו יהיה 'מקדש' גדול לקב"ה, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.


מעובד על פי לקוטי שיחות חלק יז, שיחה ב' לפ' שמיני, סעיפים ה-ו, וסעיף יא (ע' 102 ואילך).