א' דווידוב, עיתון 'בדרכו של לנין'

הפנייה ל"גני עדן"

כשאתה מסתכל מן הצד על דוד ניאזוב – התגלמות ענוות קודש. קולו שקט, עיניו מוטות מטה ובגדיו פשוטים ביותר, הוא, עבד ה', אינו זקוק לדבר מאנשים!

וכך שמועתו בין תושבי המקום – אדם דתי.

אבל בלבו דוד צהל, עד כמה יפה הוא משחק את תפקידו! לא, אף אחד מהאנשים שהוא מרמה לעולם לא יידע על מה חולם דוד ניאזוב כאשר הוא בקולו השקט והמתוק מספר על חיי גן עדן על גדות הירדן ועל גבעות ציון. לא, אף אחד לעולם לא יידע שלמסכה של איש קדוש הוא זקוק לשם עשיית קריירה, או כמו שאומרים "שם" – לשם ביזנס. הדבר העיקרי שעליו הוא חלם ושאליו שאף בכל נפשו – לזכות בתשומת לבו של צדיק* שניאורסאהן מניו-יורק שאותו דוד מכנה בשם כבוד "סבא". הרי אם סבא ירצה הוא יוכל להביא אושר לאנשים רבים... אבל בשביל זה צריך להשתדל, להשתדל הרבה.

והוא השתדל... כבר לפני עשרים שנה דוד עשה מ'דיקטים' קיוסק ברח' חוג'ומסקיה ונהיה למנהל צנוע של מוקד קבלת צמר גפן. על הדלפק תמיד הייתה מונחת סחורה – צמר גפן שהצהיב מאבק, ומנהל המוקד השקט גירד בידו בערפו מדי פעם – כשביצוע המכירות לא עניינה אותו בעליל.

התוכנית הייתה אחרת – ללכוד עד כמה שיותר נפשות של בני אדם ברשת של יהדות ואהבת ציון. הרי רק כך אפשר היה לכבוש את אמונו של הסבא שנאורסאהן.

היעוד של הקיוסק מדיקטים העלוב למראה היה אחר לחלוטין: מפה, לא הרחק מבית הכנסת, נוח היה לעקוב אחר הולכי רגל. וכאשר בדרך לבית הכנסת היה מופיע הוא – "האדון מחו"ל" – דוד מיד שינה את מראהו. מנהל המוקד קבלת צמר גפן הצנוע היה משליך על "האורח המכובד" מבטים נלהבים ומבקש ממנו למסור דרישת שלום כנועה לצדיק שניאורסאהן מניו-יורק. ובאותה הזדמנות היה מעביר ל"אדון מחו"ל" מיד ליד כתובות של חסידים שהוא, דוד, עבד עליהם לאחרונה.
וסוף סוף מאמציו של לוכד הנפשות מסמרקנד הרחוקה זכו לתשומת לב. הסבא מניו-יורק הורה לפרוס חסות על הנכד החדש ולשלוח חבילות לכתובות שהיה מגיש דוד.



לא כל כך חשוב במה שילם הצדיק האמריקני לחסיד מסמרקנד – במכנסיים אפנתיים או בגומי לעיסה. תכולת החבילות נמכרה למאמינים וההכנסות מהמכירות האלו הגיעו לחברת "דוד ובנו".

הספסר הלא מצוי מטעם הציונות רכש לאחר זמן קצר בית פרטי עם שתי כניסות, הראשית והאחורית. מעודדים מהנדבות שהגיעו מעבר לים, דוד ובנו שלום-חי, כדי למצוא עוד יותר חן בעיני הצדיק מניו-יורק, החליטו לעסוק גם בהשחתת המידות של קטינים... בכניסה לבית ברח' אולוגבק היו נכנסים ילדים קטנים מפוחדים, גלוחי ראש, כאשר הם מחזיקים בידיהם סידורים עטופים בבד. והיו יוצאים מהבית לאחר מספר שעות כבר בדרך אחרת – לרח' בלינסקי. מה היו דוד ושלום-חי מכניסים לראשיהם של ילדים תמימים במשך שעות, לא קשה להבין, הרי עד כמה שגדול יותר מספר ראשים (ואפילו ראשים של ילדים קטנים) שטופי מוח, כך הסבא שנאורסאהן נדיב ומסביר פנים יותר.

מדי פעם היו מופיעים ליד הבית בעל שתי הכניסות "אדונים מחו"ל". בעל הבית המרוגש ניסה בכל כוחו לעשות רושם על אנשים אלה שיתכן והם באו לערוך ביקורת.
– מי אמר שבסמרקנד מדכאים את החסידים? – היה מרהיב עוז דוד. – זו לא אמת. אנחנו עושים מה שרוצים.

והכנסות מחבילות שהגיעו כתמורה להשחתת הנפשות המשיכו להעשיר את חברת "דוד ובנו".
ואיזה הצגות היו עושים דוד ושלום-חי כשהיו מראים את שמחתם מההגירה שלהם לגן עדן שעל גדות הירדן! הם היו מחזיקים בידיהם טפסים הדרושים ליציאה ל"ארץ המובטחת", כמעת שהיו פותחים בריקוד ובדמעות בעיניהם היו אומרים, יותר נכון, שרים: "אנחנו נוסעים, נוסעים לארץ ישראל האהובה עלינו!"

הריקוד הזה עם הטפסים, שטף סופית את מוחות הצופים הפחות משכילים, והם היו מחליטים לעשות את הצעד הרה האסון.
כמה אנשים שלחו לוכדי הנפשות בדרך כזאת ל"גן עדן"? כמה גורלות שברו?

ותראו איזה דבר מוזר: כשדוד ושלום-חי היו מנופפים לפני צופים נדהמים בטפסים ושרים: "אנחנו נוסעים, נוסעים לארץ ישראל האהובה עלינו!", הם עצמם לא ממהרים להגיע ל"גן עדן" (למרות שהיתר יציאה לישראל קיבלו מזמן).

לוכדי הנפשות ממשיכים להרעיל את תודעת הילדים ברעיונות המשחיתים של חסידות, ממשיכים לערוך טכסים דתיים שמסוכנים לבריאות, ממשיכים לבצע הוראות שונות של הצדיק מניו-יורק...

בוועד הפועל של מועצת נציגי העם האזורית ניסו לקיים שיחה גלוית לב עם דוד ניאזוב. אבל בעליו של בית עם שתי כניסות עשה עצמו פעם נוספת תם-קדוש.


הכתבה בעיתון 'בדרכו של לנין'

וכך התנהלה השיחה:
– למה אתה עובר על החוק?
– לא יכול להיות! אני שומר את מצוות משה קלה כחמורה...
– אתה עובר על החוקים הסובייטים.
– יכול להיות, אני לא מכיר אותם – אני אדם עסוק, אין לי זמן ללמוד אותם... אולי תסבירו לי?
– אתה מלמד ילדים דת באופן בלתי חוקי.
– האומנם זה אסור?

– מותר. אבל רק בהסכמת ההורים ובאישור השלטונות. וכן בתנאים נורמליים כשהדבר אינו משחית את הילדים מבחינה אידאולוגית. ואתה...

– תסלחו לי, לא ידעתי, אני לא אחזור על כך! ובכלל, לימדתי את הילדים לא דת אלא סך הכל עברית**. ועל כך שהמולדת שלהם נמצאת על גדות הירדן, הילדים למדו לבד – מהספרים שמביאים תיירים... אין לי יד בזה. אני רק הסברתי להם קטעים מהספרים שהם לא הבינו, וגם זה, שימו לב, ללא כל סילוף.

– אתה עורך חופות וגירושין?
– כן, כן. אבל הצדיק שניאורסאהן מרשה לי את זה. לא, לא, הוא לא אמריקני! הוא צדיק שלנו, מדורי דורות. כשהוא עוד היה קטן גירשו אותו יחד עם אבא שלו הזקן מלנינגרד בגלל תעמולה אנטי-סובייטית... אני חושב שצריך להעניק לו רהביליטציה – הרי הוא היה אז קטן מאוד!

והנה ככה, לכאורה בנימוס, אך יחד עם זה בתקיפות ובחוצפה, הגן על זכותו לחיות על חשבון הרמאות הנכד החדש של הצדיק שניאורסאהן.

לאחר השיחות הרשמיות, דוד "הצנוע" ובנו שוב חזרו לרקוד את הריקוד הזה שדומה ל... כשטפסים בידיהם, ולשיר: "אנחנו נוסעים, נוסעים לארץ ישראל האהובה עלינו!"
כן, בעלי הבית עם שתי כניסות עסוקים מאוד: עליהם לעבוד לא רק עם הבוגרים, גם על הקטינים יש לעבוד, וכמה שיותר – אחרת לא יגיעו הנדבות מהצדיק הניו-יורקי. אין להם זמן ללמוד חוקים של הארץ שלנו...

ובכן, מזמן הגיעה עת לתת ללוכדי הנפשות אפשרות כזאת – להעמידם לדין לפי סעיף 147 של הקודקס הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הסוצאליסטית האוזבקית. מגיע להם!"
א' דווידוב

* בחסידות, הזרם הריאקציוני ביהדות, צדיק הוא מתווך בין האלוקים למאמינים.
** עברית – שפה רשמית בישראל.

מגיש ומתרגם: בצלאל שיף