יאיר בורוכוב

היבול הספרותי נמצא בתקופה הטובה ביותר שלו בהיסטוריה האנושית.

מעולם לא הייתה עדנה גדולה יותר למילה הכתובה מאשר בימינו אלו. כל מי שרק רוצה, שולח יד אל המקלדת. מידי יום מתפרסמים מאמרים ויוצאים לאור עשרות ספרים חדשים. גם בשטח החסידות, הגותה, תורתה ודרכיה. דבר מבורך וראוי.

אם בעבר פרסום הגיגים הייתה נחלתם של הסופרים והכותבים, הרי שכיום, שפע המידע והטכנולוגיה, מעניק לכל אחד את המקלדת ועמה את האפשרות לפרסם את דבריו. לטוב ולמוטב.

לכבוד "חג הספרים" החב"די, אבקש לעמוד על "כוחה של מילה". דווקא בעידן זמננו, בחרתי לעמוד על משקלה הסגולי של המילה הכתובה. על היוקר של כל מילה, או במילים אחרות: כוחו של האיפוק בכתיבה.

כוחה של המילה הכתובה, היא דווקא כאשר עשר מילים אחרות לא נכתבות. הן אשר נותנים לה את עוצמתה וכוחה.

"הדרך הנכונה"

באחת משיחותיו מתאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע את הדרך הנכונה לכתוב. לשונו הקדוש והמדויק אינו תחת ידי, אך תוכן הדברים הוא שלכל מילה הנכתבת יש משקל וחשיבות, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".

הבעה בכתיבה איננה בהכרח באמצעות ריבוי מילים, להפך, יש לשקול ולמדוד אותן. על כל מילה לשאת בתוכה עולם שלם, להשאיר את המרחב לדמיון של הקורא.

הדרך הטובה ביותר לעורר את הקורא באמצעות הכתיבה, אומר הרבי הריי"צ, היא כאשר מצליח הכותב לגרום לקורא לצייר בעצמו את המאורע בדמיונו ולעורר את רגש הלב כאילו הוא "חי" בתוך העניין.

היכולת שלא "למרוח" את הקורא בתיאורים, ומאידך, ליצוק לתוך המילים המדויקות והנכונות רגש סוער או רגע מופלא, הם שיוצרים את הטקסט המושלם.

זה אינו מובן מאליו. אין לי ספק שכמעט כל מי שהחל לעסוק בתחום הכתיבה, נסחף לעיתים בהתלהבותו.

כאשר התחלתי, ככותב מתחיל, לפרסם מאמרים וסיפורים בשבועון 'כפר חב"ד', כתבתי פעם קטע שהיה נראה בעיני באותם ימים כהתגלמות היצירתיות עלי-אדמות. העורך, הרב אהרן דב הלפרין, שבית היוצר שלו גידל את מרבית הכותבים החב"דיים בני דורנו, מצא את הזמן והסבלנות להסביר לי מדוע הקטע לא יכול להפוך לנחלת הכלל על גבי במה מכובדת.

"לעיתים לא הכתיבה עיקר, אלא דווקא המחיקה"

עבורי זה היה שיעור, שהולך ונמשך עד היום הזה. כי לעיתים לא הכתיבה עיקר, אלא דווקא המחיקה.

אל תחששו להשתמש במקש ה"מחק" במקלדת. הוא נמצא שם לא רק כדי לתקן טעויות, אלא גם כדי להעמיד כל אחד מאיתנו במקום.