מאת: מישאל אלמעלם

***

אחד המאבקים המתמשכים בחיים הנו סביב סבל ממושך הנע סביב טראומה זו או אחרת בחיינו. הסבל כרוך בהתמודדות יום יומית סביב הנעה פנימית ועשיה מתמדת בחיים.

כאשר אדם קשור עם החוויה העמוקה של הטראומה והסבל הנולד ממנה הוא יתקשה להגיע להנעה פנימית המובילה לעשיה ושחרור מחוויית הסבל והטראומה.

בכדי להבין את הסבל האדיר בו נתון אדם שעבר חוויה של פוסט טראומה נתאר בכמה מילים את משמעותה של הפרעה פסיכיאטרית זו.

פוסט טראומה: או בשמה המקצועי "הפרעת דחק בתר חבלתית: (P.T.S.D ) בהגדרתה עונה על תיאור מצב בו האדם נחשף לאירוע מסכן חיים או שהיה נתון בעצמו לאירוע מסכן חיים כגון: תאונת דרכים, אסון טבע, אלימות, פיגוע, קרב, התעללות פיזית ונפשית מתמשכת, פגיעה ותקיפה מינית.

האדם שחווה חוויה מסעירה שהותירה חותם עמוק בלבו ובנפשו, נתון סביב מועקה והתמודדות יום יומית אל מול שלשה תסמינים עיקריים (עם תת סעיפים) כפי שהוגדרו ב- DSM 5 ספר האבחון הרשמי של אגודת הפסיכיאטריים הבינלאומי.

1. חוויה מחדש של האירוע הפוסט טראומתי שבמרכזן של החוויות נצפה flash back שעולה ומציף את זכרונו של הנפגע, הזכרות לא רצונית של האירוע, סיוטים ליליים, סימני מצוקה פיזיולוגיים: כמו דופק מהיר, הזעת יתר, נמלולים באצבעות וכד').

2. סימפטומים של הימנעות: הימנעות מלחשוב, לדבר, על האירוע ועל רגשות העולים ממנו, הימנעות מלהגיע לאיזור המזכיר את האירוע הטראומטי, מלהיות בקשר עם אנשים שהיו שותפים לאירוע, איבוד עניין מפעילות שגרתית חברתית, שעות פנאי ובילוי. ירידה בתחושות ובביטוי רגשות ולעיתים אף ניתוק רגשי (דיסוציאציה), תחושות בקשר לסופיות ומוות קרב.

3. סימפטומים של עוררות: התעוררות של הפרעות שינה, הפרעות קשב, קושי בשליטה בדחפים, התפרצויות זעם, חרדת יתר ולעיתים פרנויה.

כך שניתן להבין את גודל המצוקה בה נתון האדם שעבר חוויה כה קשה, ועד כמה קשה להשתחרר ממצב נפשי כה סבוך ומורכב.

אחד החוויות באירוע פוסט טראומתי הנו כאמור התעללות אלימה של ילד בידי הוריו, נער בידי חבריו, או מבוגר בידי מכרים או זרים, המותירה חותם עמוק בנפש האדם ופוגעת בתפקודו השגרתי וברבדים עמוקים בחייו.

• "ללמוד מיוסף עם אחיו", כיצד יוסף התמודד עם הטראומה של חייו?

דוגמא משמעותית לכך מהמקרא הנה סיפורו של יוסף הצדיק שעבר וחווה חוויה פוסט טראומטית עמוקה בחייו ברבדים שונים ובידי אנשים שונים. יוסף מאבד את אמו, בעודו רך בשנים הוא כבר יתום מאם!

בנערותו עבר יוסף דחייה קשה בידי אחיו, עד שנאה תהומית בה אחיו לא יכלו לשאול לשלומו כפי שמעיד הכתוב : בראשית ל"ז פס' ד') "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום".

לאחר מכן ההתעללות הקשה שעבר יוסף בידי אחיו, כפי שמתואר במדרש רבה (פרשה פ"ד) באריכות כמה התחנן יוסף ובכה לאחיו שלא ישליכו אותו לבור המלא בנחשים ועקרבים, עד שהדמעות פסקו מאליהן, מה שמבטא את האפתיה והניתוק הרגשי מעצמו, מצב בו הנפש חשה חוסר אונים מוחלט ומבינה שאין בשביל מה להילחם, דוגמא לכך: הנה מתינוק הבוכה וממתין למענה לעזרה, אוכל, החלפת טיטול, או סתם כאב, אך לא זוכה למענה עד שהוא נרדם מבכי מחוסר אונים!

לאחר מכן הניסיון עם אשת פוטיפר - נער שעדיין לא בן 20 עובר חוויה טראומטית עם אשה זרה המפתה אותו לשכב עמה, נסו לדמיין בחור ישיבה בן 17 עובר חוויה כה טראומטית!
ואז שנתיים בכלא מצרי עם 'מיטב' הפושעים של מצרים, על לא עוול בכפו.

שלא לדבר על הגעגועים הרבים והלא פוסקים אל אביו ומשפחתו, והנה כמו ברעם ביום בהיר נוחתים אחיו משום מקום אל מול עניו, זוכרים את האלמנט השני בפוסט טראומה "סימפטומים של הימנעות", בה האדם שחווה את הטראומה נמנע מלפגוש באנשים הקשורים בחוויית הטראומה שעבר!

יוסף נתון בשוק של חייו, פתאום בעל כרחו הוא נאלץ להתמודד עם כל אותם זכרונות טראומטיים המציפים אותו ברגע אחד, ובהפתעה מחלטת! הבכי המציף את האירוע והזכרונות מדבר בעד עצמו, הוא פורץ החוצה מאליו, בכי חסר מעצורים המציף את כל הזכרונות הקשים בבת אחת.

ההתמודדות אל מול כל אותם אירועים שב ונשנה והפעם ביתר שאת בראותו ובשומעו את אחיו מביעים חרטה על מעשיהם, והפעם כנראה חרטה עמוקה מעומק הלב!

עד המפגש הסוער עם היוודעו לאחיו ובהותירו אותם בשוק מוחלט עד שנעתקו המילים מפיהם ובקפאם על מקומם מהבהלה והחרדה שהשתלטה עליהם! ואז ההפתעה גדולה!
יוסף מדבר אל אחיו בלשון רכה, מנחם אותם, תומך בהם רגשית ונפשית.

אך יוסף הצדיק לא מסתפק בכך, ובאצילות נפש מסביר לאחיו ש-"למחיה שלחני אלוקים לפניכם", ולכן: "אל תעצבו ואל יחר בעינכם" (בראשית מ"ה פס' ה'). "ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" לשון הכתוב (בראשית פר' נ', פס' כ').

• "לגמול לחייבים טובות", הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם הטראומה!

על מעשה אצילי זה מאריך אדמו"ר הזקן בתניא בפרק י"ב בתארו את הבינוני ואת מהותו, והרבי בלקוטי שיחות (חל' ה' עמ' 247 הע' 48) מאריך לבאר זאת: איתא בספר התניא פי"ב בסופו: דכאשר "עולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן" על חבירו, על האדם להסירן ממוחו, ועליו "לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חבירו במדת חסד" ו"לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו, וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמ"ש בזהר ללמוד מיוסף עם אחיו".

ולכאורה תמוה הדבר, דאף שאפשר להבין שעל האדם להעביר על מדותיו ולא לשלם לחבירו כפעלו ר"ל, אך מדוע עליו "לגמול לחייבים טובות", הרי השני החייב עשה לו רעה, ומדוע עליו לשלם לו על כך בטובה?

ויש לבאר הדברים ע"פ מה שכתב שם שדבר זה יש "ללמוד מיוסף עם אחיו". דהנה אצל יוסף הצדיק, אף שהאחים "חשבתם עלי רעה" מ"מ ראו כולם ש"אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה,להחיות עם רב" לשון הכתוב (ויחי פר' נ', פס' כ'). ונמצא, דהגם שמתחילה הי' נראה שהאחים הזיקו ליוסף ח"ו, הנה לבסוף נתבררה האמת שפעולתם גרמה לדבר טוב. ומכיון שהם אלו שגרמו לטובתו של יוסף, לכן שילם להם יוסף על מעשיהם וגמל להם טובות.

ומזה יש ללמוד בנדו"ד, כי הן הן הדברים, וכמבואר בספר התניא (אגרת הקודש סי' כה) דכ"ש בן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו" על האדם לדעת ש"על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום" ו"מאת ה' היתה זאת לו".

ומעתה, מכיון ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב), ו"אין דבר רע יורד מלמעלה" (בראשית רבה פנ"א, ג. וראה תניא - אגרת הקודש סי' יא), א"כ, אף אם נראה שחבירו הזיק לו, מ"מ מכיון ש"מאת ה' היתה זאת לו" ברור שבמעשיו אלו גרם לו חבירו דבר טוב ומועיל. ועל הטובה הזאת שגרם לו חבירו במעשיו בשליחותו של מקום, יש לגמול ב"טובות" (ע"כ מדברי הרבי בלקוטי שיחות).

• ההתייחסות לטוב היורד מלמעלה ולא לרע הנראה מלמטה איננה התעלמות מהסבל להיפך היא מפגש עם הסבל, אך ממקום שונה וכגישה לחיים של משמעות:

מדברי אדה"ז והסברו של הרבי לאצילות נפשו של יוסף הצדיק נוכל לאמץ גישה לחיים.
פוסט טראומה איננה תופעה חולפת, להיפך ככל שעובר הזמן כך מעמיקה הטראומה ולובשת צורות שונות של עיוותים בחיי האדם.

אם כן איך אפשר לדרוש מאדם להתנהג אל הזולת באופן כזה אצילי, לא רק שהזולת הרס את חיי נפשו, אנו מבקשים ממנו לגמול לו טוב?

כאן בעצם טמונה הגישה לחיים:

האדם נדרש לגשת בזהירות וברגישות לטראומה שלו, ישנם שלשה שלבים מרכזיים אותם חייב האדם לעבור כחלק מריפוי הטראומה: 1. אבל, 2. עיבוד אבל, 3. בניית נרטיב (סיפור) חדש.

בשלב הראשוני: האדם נותן ביטוי רגשי לחוויית הטראומה על ידי כך שהוא מתאבל עליה.

בשלב השני: האדם מעבד רגשית את חוויית האבל, על ידי חשיבה (מחשבה), מלל (דיבור), וביטוי פיזיולוגי גופני (מעשה) ומביע על ידם את התחושות העולות ממנו, בכך הוא מכין (זוהי משמעות המילה עיבוד האבל, כמו עיבוד של חומרי גלם) את עצמו לשלב של בנייה מחדש, השלב השלישי הנרטיב החדש.

בשלב השלישי: האדם בונה נרטיב (סיפור) חדש לחוויה הטראומטית, על ידי מפגש מחודש עם החוויה, כאשר הפעם במרכז החוויה הגישה איננה התוקפן והשלכת מעשיו עלי ועל חיי, אלא כיצד אני הנפגע (ולא הקרבן) משקם את חיי באמצעות הפגיעה!
כלומר: ההתייחסות לאירוע הטראומתי כעת איננה ממקום של קרבן לחוויה המטלטלת הזו, וממילא אל תצפו ממני ליותר מידי בחיי, כי החיים נהרסו לי, ואין לי ממש תקווה בתוך הכאוס הזה! מה שמזמין תקיעות בחיים ועלול להוביל לדיכאון.

אלא כעת ההתייחסות אל הטראומה הנה ממקום אמוני, ולפיה משמים זימנו לפתחי אירוע חיים מורכב וקשה, במטרה להפיק ממנו משהו טוב עבורי ועבור העולם!

במילים אחרות: אנחנו לא מתעלמים לרגע מהמורכבות ומהקושי הגדול שזימן לנו האירוע הטראומטי! אבל: אנחנו מביטים עליו ממקום שונה! לא ממקום של קרבן לחיים, אלא ממקום של למידה לחיים!

גישה זו יש בה בכדי להביא אותנו למצב בו במקום לחשוב על נקמה שלילית והרסנית, נחפש "נקמה" חיובית ובונה. אין ספור דוגמאות ניתן למצוא לכך בתולדות עם ישראל:
יהודים יוצאי שואה שבחרו 'לנקום את נקמתם' מידי הנאצים על ידי הקמה מחדש של משפחתם! יהודים שנגזלה מהם אדמתם בחרו להמשיך לבנות, להמשיך וליישב את ארץ ישראל!, ועוד...

• יוסף מבטל את הרע על ידי נתינת מקום במרחב החיים שלו רק לטוב:

זוהי גישתו של יוסף הצדיק למעשיו של אחיו, הוא איננו טיפש, הוא יודע בדיוק מה משמעות מעשיו של אחיו בחייו. אך יוסף בוחר בדרך חיים שונה, יוסף לא נותן מקום לרע של הזולת להשפיע עליו בבחירותיו בחיים, ולא נותן מקום לעיצוב זהותו כקרבן לחיים אפלים וקשים, להיפך יוסף בוחר בחיים ממקום אמוני טהור, -"למחיה שלחני אלוקים לפניכם", "ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב".

יוסף בוחר לתת מקום בחייו להשפעה רק ממקור אחד, ה' יתברך הוא זה שאחראי להגעתי הנה למצרים, על ידי תלאות וייסורים כואבים, כך שאם יש לי צורך להביע זעקה וכאב על מה שעברתי אני פונה אליו, אתם אחי לא קשורים לעניין, אין לכם חלק בתהליך שעברתי.

אמנם אתם הייתם שלוחים לעניין, ופעלתם באופן שלילי, אמנם זה כבר חשבונו של מקום...
יוסף מבהיר: לי אין אפשרות וגם אין לי עניין לתת לכם חשיבות ולייחס אליכם את הרוע שבמעשיכם כלפי, משום שזו תהיה הנצחת הקרבנות בחיי! ואני לא מעוניין להיות קרבן של החיים!

• מינוף הסבל לטובת עשיה טובה לזולת אצל יוסף הצדיק ואצל הרבי הריי"ץ:

בכך יוסף מנצח את הטראומה ולא מנציח אותה! יוסף מתגבר על הטראומה ממקום של השפעה! הוא הופך למשפיע על הזולת ובכך הוא ממנף את הסבל לטובת עשיית טוב לאחרים.

יוסף מפנים את ההשגחה העליונה, בכך שהוא מחליט לנצל עד תום את כח השפעתו, בעשיית טוב למען הזולת, עשיית טובה ליהודי בגשמיות וברוחניות! יוסף לימד אותנו שהיכולת להפוך סבל לכח הוא על ידי השפעה.

דוגמא מקבילה לכך הנה אצל אדמו"ר הריי"ץ: כאשר האדמו"ר הריי"ץ עמד בפני הקומוניזם הוא בחר את דרכו בכך שהוא לא יתן מקום לכוחות הרשע, מבחינתו אין להם ולא הייתה להם מציאות אף פעם וכך הוא יתייחס אליהם!

הידיעה שההתייחסות אל כוחות הרשע, תיתן להם אחיזה במציאות ותמשיך להם חיות ויניקה, חיזקה אותו שלא לתת להם מקום ומציאות כלל, עמידתו האיתנה של הרבי אל מול כוחות הרשע היא זו שהובילה בסופו של דבר להכחדת הקומוניזם והעברתם מן העולם!
הרבי בחר ולימד אותנו דרך חיים של נתינת מקום לקדושה שזהו הטוב הנצחי והאמיתי, לעומת שלילה בתכלית של מציאות הרע בעולם, עד כדי התעלמות מוחלטת ממציאות הרע, באופן שאיננו תופס מקום ככל אצלו!

גישה זו סללה כאמור את הדרך להפיכת הרע לטוב בעיני בשר. כיום אין מי שיכול להתעלם מהמהפכה שהתחוללה בכל רחבי ברית המועצות לשעבר!

אף אחד לא יכול להתעלם מהסבל העצום אותו חווה הרבי הריי"ץ הן בגשמיות הן ברוחניות. אך יחד עם זאת הסבל מונף לטובת עשיה טובה ליהודים בגשמיות וברוחניות. יהודים שיכולים לשמור תורה ומצוות מתוך הרחבה בגשמיות וברוחניות! וכפי שהתבטא הרבי הריי"ץ במכתבו לחג הגאולה: לא אותי בלבד גאל ה' כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

• האבל ועיבודו הוא חלק מהמעבר בין מקבל, להכשרה להיות משפיע! ההבדל שבין התערבות מקצועית לבין התערבבות רגשית!

כאמור אצל יוסף הצדיק המעבר היה על ידי מינוף הסבל לעשיית טובה לזולת. אך לשם כך נדרש יוסף לעבור את כל התהליך של האבל ועיבודו.

יוסף היה שרוי באבל על אביו ועל אחיו כל השנים שהיה רחוק מהם, וכן אביו ואחיו על יוסף. וכפי שמתואר באריכות (מדרש רבה) סבלו של יוסף על כך שהוא נאלץ להעלים את דבר קיומו מאביו בשל רצונו לגרום לאחיו לחזור בתשובה! ועל בנימין הקורא ל-10 בניו בשמות המתארים אחד אחד את הקשר העז ליוסף אחיו, ואת הסבל הרב כל השנים שלא זכו לראות האחד את השני.

לאחר מכן יוסף מעבד את האבל: אנו יכולים לראות את ההתייחסות לכך בקריאת שמות בניו מנשה ואפרים, מנשה: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ובמילים אחרות ה' השכיח ממני את סבלי במהלך כל השנים וגם מנע ממני את צער הגעגועים אל בית אבי. אפרים: "כי הפרני אלוקים בארץ עניי"- כלומר: אלוקים העצים אותי בגשמיות וברוחניות בארץ שבה הייתי למוד סבל רב!

עד שיוסף מגיע לשלב השלישי בו הוא כבר הפך למשביר בכל ארץ מצרים, כאן הוא בעצם משפיע שעיבד את אבלו וכעת הוא עסוק בלמנף את הטוב ולשלול את הרע, כך בעצם הוא פוגש את אחיו ממקום יציב וחזק נפשית ורגשית, ומעביר להם את המסר "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם"!

בכדי לגשת למרחב השפעה על הזולת ממקום טראומתי חייבים לעבור את תהליך עיבוד האבל במלואו. כאשר אנו מדלגים על שלב האבל ועיבודו אנו חשופים להתערבבות רגשית!
אדם הפועל ממקום פצוע, כואב וסובל, מונע ממקום רגשי לא פתור, ובכך הוא חשוף להתערבבות רגשית בדמות 'פנטזיית ההצלה'. אני מציל את העולם, אם זה שליח, אם זה מחנך, משפיע, רב, מטפל בנוער בסיכון, ועוד. אי אפשר לגשת למלאכת ההשפעה בכל תחום שהוא, כאשר אני בעצמי פצוע ופגוע פיזית ונפשית!

אדם השואף למלכת הקודש של השפעה על הזולת, חייב להגיע ממקום של פניות נפשית ורגשית, ויציבות נפשית למלאכה זו! כאשר אדם מונע מכוונות טובות מחד, אך עם פצעים נפשיים רגשיים פתוחים מאידך, הסיכוי הוא שהנזק יגבר על התועלת!

לפעמים נוכל לצפות במחנך, משפיע, וכד' המתמסרים מתוך להט ורגש גואה להושיט עזרה, לחלש, לפגוע, לתלמיד 'השקוף' זה שאף אחד לא שם אליו, לזה שכולם מתנכלים לו, במטרה להעצים את המושפע, מחונך, מתוך כוונה טהורה, אך לצידה נוכל להבחין בסערת הרגשות של המשפיע או המחנך המתקשה להכיל את סבלו של המושפע או המחונך שאליו הוא כל כך מתמסר.

מה שישתקף ויתגלה אל מול עיננו, הנו בן אדם המונע ממקום המשקף מקום לא פתור ולא מעובד רגשית פנימה, במרחב החיים שלו! ומתוך עולמו הפנימי הלא פתור והפגוע הוא משליך ומעביר את הכאב הלא פתור אל המרחב בו הוא 'מגן' 'ומציל' לכאורה על תלמידו!
הוא זועק מתוך כנות ואכפתיות אמתית את כאב התלמיד לחלל בכדי לעזור לו, אבל בעצם הוא מנכיח את ההזדהות ההשלכתית אותה הוא חש כלפי מחונכיו, ומשליך את זעמו הפנימי הלא פתור ואת פגיעותו, מתוך תחושה שכך הוא מגן על תלמידו, כל זאת כמובן באופן לא מודע! אך זהו הדפוס המשוחזר באופן לא רצוני, מתוך מרחב אישי לא פתור בחייו האישיים!
פעולה ותחושת 'הצלה' היא לא חלק מהלקסיקון החינוכי! אדם העוסק בשדה החינוך חייב לפעול מתוך מרחב נפשי רגשי מקצועי, מתון, שליו ואחראי ולא מתוך התפרצות נפשית רגשית סוערת גם אם מאחוריה עומדת כוונת עזרה אמיתית, שליחות חינוכית כן, פנטזיית הצלה לא!

תהליך האבל ועיבוד האבל הנה הדרך הבטוחה ליציבות נפשית ולפניות נפשית ורגשית עבור הזולת!

כך כאשר נידרש למלאכת הקודש נישאל את עצמנו מאיזו עמדה נפשית רגשית אנו נגשים אליה? זהו המבחן הטוב ביותר לאדם העוסק בהשפעה על הזולת, בטח ובטח בשדה החינוך!

לאחר שהאדם עבר את תהליך עיבוד האבל הוא יחווה את חווית ההשפעה על הזולת ממקום שליו, בטוח, שקול, כאן ההתערבות תהיה מקצועית ולא התערבבות רגשית!

***

יהי רצון שנזכה להשפיע מתוך בריאות גשמית ונפשית, הרווחה והרחבה בגו"ר ומתוך שמחה וטוב לבב!