1.
המופע הראשון/התוועדות ראשונה (מתוך 12!) נפתח ביום ראשון אחר הצהריים. עם טיפ־טיפה רעד בלב נעמדתי ליד הקונסולה לראות שהכל מתחיל בסדר ובשליטה. לא רחוק ממני עמדה סדרנית של בנייני האומה עם מכנסיים ואפודת סדרנים זוהרת. האירוע נפתח בשירה אדירה וחודרת של "צמאה לך נפשי" על ידי הרבי מליובאוויטש. לפתע הסדרנית החלה לרעוד בצורה בלתי נשלטת, הסתובבה לאחור וצעקה "צמרמורת!" "אני כולי צמרמורת!" ופרצה בבכי. היא אמרה לי שבחיים לא ראתה את הרבי בווידאו ופשוט לא עמדה בזה.
היא בחורה נורמטיבית לחלוטין וגרמה לי לקלוט על ההתחלה שה'צמאה' הזה הולך להיות משהו לא נורמלי בעזרת ה'.

2.
הרגע של ניגון ארבע בבות, זהו רגע השיא של האירוע. אני משתדל לתפוס פינה באולם, להתנתק ופשוט לשיר את הניגון בכל כוחי. לנגן ארבע בבות פעם אחרי פעם עם שלושת אלפים איש בכל פעם שובר לי את הלב ומנקה אותו קצת, ככה אני מרגיש. להעיף מבט על הסביבה ולראות שרובם ככולם בעצימת עיניים וחלקם דומעים ללא שליטה ומנגנים בכל כוח כוונתם, מרים אותי לגבהים אחרים. לשיא של 'צמאה'.
אחת התופעות החמודות ב'צמאה' היא הגעתם של אמנים שלא הוזמנו לתוכנית, חלקם עולים לשיר וחלקם פשוט נטמעים בקהל. ראיתי את אביתר בנאי, נתן גושן, עמיר בניון, אהרן רזאל ועקיבא תורג'מן וזה עשה לי טוב.
אחד האמנים הגדולים בארץ הגיע לאירוע, ולא הכיר את ניגון ארבע בבות, מעולם לא שמע אותו. כשהניגון התחיל, דחפתי אותו לרוץ לאולם. פגשתי אותו בהמשך הערב והוא אמר לי: "הניגון הזה פירק לי את הצורה", כך, לא פחות.
נזכרתי בווארט של בעל התניא על "הלומד תורה לפרקים", שבגן עדן יש לזה פירוש חיובי: אדם לומד תורה עד שהיא "מפרקת" אותו. מעניין שסלנג של היום מופיע בווארט של האדמו"ר הזקן לפני מאתיים וחמישים שנה בשם מה שאומרים בגן עדן (גם את הביטוי "הפוך על הפוך" הרווח היום, מצאתי באדמו"ר הזקן ב'תורה אור').

3.
הרב ששי כרמל, השליח החב"די באוניברסיטת אריאל, כתב לי: "אחת הסטודנטיות מתכנית 'מעמיקים' באמת מנסה להתחבר ולא מצליחה. שום דבר לא באמת הצליח לגעת בה, כהגדרתה. היא הייתה איתנו בחמישים מפגשי לימוד מגוון והשתתפה בהתוועדויות, אבל משהו נשאר תקוע... היום היא אמרה לאשתי שלאורך כל ההופעה היא פשוט בכתה. הניגונים והאווירה ב'צמאה' שברו לה את כל החומות והיא מרגישה שהיא הולכת להיפתח לכל מה שיש ביהדות. אני מכיר את הנשמה הזו ואומר לך שרק בשבילה כל ה'צמאה' הזה היה שווה". ושליח ביישוב לא דתי ליד נתניה כתב: "מדהים! משתדרגים משנה לשנה. אחד המקורבים שלי אמר כאן לכולם שחוץ מחתונתו ולידת ילדיו, זה האירוע המשמעותי ביותר שעבר בחייו".

4.
האמנים נתנו את עצמם לגמרי, עד הסוף. מרגש היה לראות ביום שני באחת עשרה בבוקר את ישי ריבו מתייצב במקום. הוא הופיע כאן ביום ראשון פעמיים וסיים לאחר חצות הלילה. בתשע בבוקר ביום שני הוא הכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, ודווקא ליום הזה תוכננו לו שלושה מופעים, לפני הצהריים, אחרי הצהריים ובלילה. הוא הביא את האוכל מהברית וכולנו חגגנו איתו, הוא אמר שאם לא היה מדובר בבעל התניא ובחגיגה רוחנית לגמרי הוא לא מאמין שבכוחות אנושיים הוא היה עומד בזה. והאמנתי לו.
אברהם פריד הופיע בשבוע הזה שתים-עשרה פעמים, הוא אמר שעם כל הוותק שלו, כזה דבר עוד לא היה לו. ראיתי את המאמצים שהשקיע ואיך ירד מהבמה אחרי המופעים. הוא אמר שצריך לומר 'לחיים' על כל מופע ומופע כי זה כוחות של הקדוש ברוך הוא ולא בידי אדם... אחרי שביום חמישי הוא סיים את השלישיה היומית בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, כשכולם גמרו לרקוד, ביקשתי ממנו בהפתעה לרדת לקהל העצום שהיה למטה באולם תצוגות בהתוועדות של הרב יואל כהן, ולשיר שם ד' בבות וניגוני שמחה. הוא לא האמין שאני מעז לבקש דבר כזה, אבל היה כל כך באווירת החג עד שרגליו הוליכוהו לשם ואז הוא שר בפעם השלוש־עשרה...
גם יונתן רזאל ואריאל זילבר הדהימו אותי באצילות נפשם ובפשטות והכנות הכל־כך מתוקה שלהם, איש איש וסגנונו. ההרגשה הייתה באותו שבוע כמו בצבא לחיילים שעושים ביחד מסלול קשה. הכי כיף היו שיעורי התניא שלמדנו נאור כרמי ואני יחד עם הנגנים כמעט לפני כל מופע, לומדים, שותים קצת 'לחיים' ורוקדים... עם כאלו אנרגיות ברור שאחרי זה הם עלו על הבמה והעיפו את האולם.

5.
"כשאדם מקטין את עצמו, הוא נעשה כלי לשמחה. מי שמחשיב את עצמו, חושב שכל מה שנותנים לו מגיע לו, ובעצם מגיע לו עוד יותר, הוא תמיד עצוב. לעומתו, העניו שמח תמיד ומודה לה' על כל מה שקיבל" (האדמו"ר הזקן). היה זה אחד מהכיתובים על המסכים שהוקרנו תוך כדי הניגונים. רותם, הקב"ט החביב של בנייני האומה, נכנס לאולם לרגע בדיוק כשהוקרן הקטע הזה והוא ביקש דחוף את הטקסט הזה דווקא, לתלות אותו למול עיניו במשרדו. הכיתובים האלו נגעו בנשמות, ובאמת הורגש בכל ה'צמאה' הזה שהצלחתו הגדולה היא מה"קטונתי", ממרחק הצימאון נראה אלינו ה', נראה אלינו בעוצמות ענקיות בשבוע הזה ואנחנו מודים לו על כל טיפה וטיפה של רוויה.

6.
יש את המופעים הענקיים שכולם הכירו, והיו עוד הרבה דברים גדולים וקטנים שלא הקיפו אלפים אבל נצצו בזוהרם הפנימי.
השיעורים העיוניים ביום רביעי על הזרמים השונים בחסידות סחבו לתוכם מאות מבקשי ה' שלא פספסו מילה במשך כמה שעות. כנס החסידות לנשים ביום שני הביא אלף ושלוש מאות נשים לאולם תצוגות למשך ארבע שעות של לימוד והעמקה במשמעויות השמחה בעבודת ה'. התוועדות מתוקה למאות צעירים דוברי רוסית מסורתיים התקיימה באולם פינקוס, הם נדהמו לקלוט שהסיבה למסיבה בבנייני האומה הוא אירוע שקרה ברוסיה לפני מאתיים שנה והם חפרו במשמעותו.
ההתוועדויות עם הרב מנשה אלטהויז והרב מיכאל טייב, טיש הסיפורים המיוחד עם הרב קיצס והרב מיכי יוספי, אלו ועוד חברו לפסיפס עמוק מאוד של כיסופים וערגה אין סופית שהקיפה את המוח ואת הלב, את הרגליים ואת הידיים. תערוכות הציורים, הכליזמרים, אולם מספרי הסיפורים, עץ החסידות המרשים ואפילו המרק החם שהיה ניתן לרכוש, כל אלו הוסיפו לי מאוד לחוויה. ועדיין לא נגענו ביריד הענק של ספרי החסידות... נשאיר משהו להזדמנות אחרת.

7.
בשבוע המיוחד הזה הייתה לי עוד חגיגה משלי. החסיד הישיש (88) הגאון האדיר הרב יואל כהן הגיע מניו־יורק למסע של חזרת דברי חסידות בפני אלפי יהודים לכבוד י"ט כסלו. זכיתי והוא התארח בביתי. בימים רביעי וחמישי הוא מילא את אולם תצוגות בבנייני האומה ואלפים רבים שתו בצמא את דבריו.
בשני הלילות, לאחר שחזר מבנייני האומה בשעת לילה מאוחרת וטעם משהו, הוא התחיל התוועדות ספונטנית עד אור הבוקר ממש. אצל ר' יואל י"ט כסלו הוא חג ככל החגים ממש והוא עסוק בכל מאודו בעניינו של יום. אחד ממנהגי החג הזה אצלו הוא לא לישון כלל בשני הלילות, ליל י"ט ומוצאי י"ט. הוא שוקע עמוק בביאור החידושים הגדולים שהחסידות הביאה עמה, ומדבר בעשירות ובחיות רבה אודותיהם ועל הזכות הגדולה להיות קשור למעיינות החיים האלו.
תוך כדי דיבורו על החידושים העמוקים שמבוארים בחסידות בעניין אחדות ה' וגדולתו, הוא נזכר בימי בחרותו בתל אביב ובבית הכנסת החב"די שלהם ברחוב נחלת בנימין (שיינקין...) שבו בי"ט כסלו הגיעו כל החסידים עם סירי אוכל מהבית, ה'משקה' נשפך כמים והחגיגה היתה פנימית ועוצמתית מאוד.

8.
האירוע לבני ישיבות ליטאיות, שהחל אחרי חצות הלילה ביום רביעי, היה מסעיר וראשוני מסוגו. אלפי בחורים נהרו מכל הישיבות בירושלים בשביל לשמוע את ניגוני בעל התניא והרצאה של הרב יוסי ג'ייקובסון. הרב יוסי הרצה כל השבוע הזה, בכל אירוע לפי סגנון הציבור לו הוא יועד. באירוע של בני הישיבות הליטאיות לא היה אחד בקהל הענק שג'ייקובסון לא דיבר ישירות אליו. עומד חב"דניק צעיר וכריזמטי בשעה אחת ורבע בלילה, וזועק בפני אלפי ליטאים על החובה של 'בני תורה' ללמוד חסידות, וכולם קשובים בדממה. תגובתם הגיעה ברמה בעת ניגון הארבע בבות מיד אחרי נאומו, כמה יפה היה לראות אלפי בני ישיבות שופכים את נפשם בניגון הזה בליל י"ט כסלו.
ר"מ בישיבה חרדית כתב לי במוצ"ש: "נזכרתי שכתבת בשנה שעברה ב'קרוב אליך' על כך שהרהרת האם המופע 'צמאה' הוא חשוב, האם הוא מוביל לאיזשהו שינוי מעשי אצל אנשים. אני עובד כר''מ ב..., ראש הישיבה הוא בנו של המשגיח הראשי באחת הישיבות הליטאיות החשובות בארץ והוא הגיע לבנייני האומה. היום בהתכנסות המרכזית של השבת, ראש הישיבה דיבר מול כל התלמידים וסיפר איך גדל וחונך על התנגדות עזה לתניא וחסידות. הוא סיפר כמה התרגש מהנאום של הרב ג'ייקובסון, מהניגונים ומאיך שהאירוע הזה מכיל את כל הזרמים בעם ישראל וזורק אותם לתוך אמבטיה רותחת של ריקודים חסידיים ועבודת ה'. בסוף השיחה הוא הכריז שבעקבות 'צמאה' הוא החליט שבכל כיתה כל ר''מ ילמד תניא חמש עשרה דקות בכל יום כחלק קבוע ואינטגרלי מסדר היום".

9.
בין שנים עשר הכנסים הגדולים באולם אוסישקין בלט כנס לנוער מסורתי, לתלמידי תיכונים דתיים המכונים 'מקיפים'. בחסידות ה'אור המקיף' הוא לא 'פנימי', ועל פניו נראה שגם מידת הקשר לתורה ומצוות בבתי הספר המקיפים אינו עמוק. ולא היא! המופע היה בשבילם נקודת שיא, ורובם ככולם הרגישו בעולם אחר והצליחו להיות קשובים ולהתנתק מהסמארטפונים. אף שאת חצי מהניגונים הם כנראה לא הכירו, הם היו בהשתוקקות. הרב שמואל אליהו שנאם באירוע התחבר אליהם מאוד, ובעת ה'קבלת עול מלכות שמים' שערך איתם היה מרגש לראות את כולם עוצמים עיניים וצועקים 'שמע ישראל' מקירות לבם. דווקא איתם ישבתי לאורך כל האירוע בשביל לבחון את מידת ההתחברות שלהם, והיא הפתיעה אותי כמו את מחנכיהם ומנהליהם.

10.
חגיגות י"ט כסלו בבנייני האומה התרחבו לשבוע ימים והשאירו עלי רושם עז. אני בטוח שלכל אחד משבעים אלף האנשים (כן ירבו!) שהשתתפו באירועים יש את הסיפור שלו וההתרגשות שלו. מה שאני מרגיש באווירה זה שאנשים אכן מחפשים מאוד את ה"צמאה", ושאם אפשר לצמוא יחד אז עוד יותר טוב... בעצם הנושא הוא לצמוא ביחד, ברוויה אין אחד מרווה עצמו ממה שמרווה השני אבל הצמא משותף לכל האיילים שעורגים במדבר...
הבעל שם טוב אומר על "כן בקודש חזיתיך" שה"כן" הזה מתפרש כ"הלוואי"; הלוואי ובקודש נזכה להרגיש צימאון כמו זה שיש לנו בארץ צייה ועייף בלי מים. הצימאון עצמו הוא מטרה והוא עצמו רוויה גדולה לנפש. ואם צעקנו "צמאה" ונצליח להישאר בצעקה הזאת במידה כזו או אחרת – והיה זה שכרנו.