הרב ישראל זלמנוביץ

הסיפור המקראי, השבוע מזמן לנו סיפור הסובב סביב שלוש מערכות של מאבקים. הראשונה שבהן בנויה כשדה מערכה ממש: המפגש הלא פשוט בין שני האחים עשיו הרשע ויעקב. מאבק שנקטע באיבו ואמור להסתיים רק בקץ הימים, בעת הגאולה. "וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽה' הַמְּלוּכָֽה". המערכה השניה הינה בין יעקב נושא מרכבת האלוקים ומול האיש הנאבק עמו, הלא הוא שר צבאו של עשו שנחלץ לטובת משלחו. המערכה השלישית, דווקא זו המעלה ומאדירה את גאון יעקב סבא. שני תמימי צבאות - ה': שמעון ולוי, מכריעים עיר שלימה. הם מיישמים את אשר זכו להתחנך בבית יעקב. מהו אם כן מאבק נכון, ומאיזה מאבק יש להתרחק?

עלינו להרחיק את עצמנו מקנאה, עימות ומאבק, גם אם זה במחיר תשלום של כבוד וממון!

הווית חיינו הסוערת מקיפה וסובבת את ביתנו הפרטי ואף את המרחב הציבורי המלא בהתרחשויות מאתגרות. בימינו הכל סביבנו נע,מסנוור ומשמיע קולות. כל אלו מכניסים אותנו, לאי שקט, אשר אט אט מרחיק את כולנו מרוגע ושלווה, להם כה זקוקים גופנו ונפשנו.

התוצאות לא מאחרות לבוא. הדבר מוביל אותנו ללא משים לב לתגובות ספונטניות של רגשות ותחושות לא סובלניות לכל אדם הנקלע לדרכינו. הדבר יכול לקרות בתור לקופה בבנק או בסופר השכונתי. הדבר צץ פתאום בפקק דווקא בזמן שאנו ממהרים ולחוצים. וזה עלול להתפרץ במגרש הביתי הכל כך יקר וחשוב לנו. איך ניתן לגייס סייגים ובלמים עוד בטרם שהעניין יוצא מכלל שליטה ומגיע לכדי מאבק ומריבה?

התשובה מצויה בפרשתנו. יעקב אבינו הכין מספר אסטרטגיות בעת שובו משדה אדום לפני שאמור היה להיתקל באחיו. אח שלא המתין לאחיו ב"טרמינל" עם זר פרחים, אלא ההיפך: ממשיך לחדד ציפורנים, כחיית טרף האורבת לטורפה. כיצד אם כן הצליח יעקב להפוך את הקערה על פיה ולגרום לאחיו לשנות את תוכנותיו מקצה לקצה?

ראשית, יעקב שולח שליחים אל עשיו: " וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם... וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־ עָֽתָּה". לעיתים מאבקי כוח נגרמים עקב כך שאנו יוצרים דמיונות ומחשבות שווא במוחנו על כך שיש לנו אוייבים המנסים לגבור עלינו, להכשיל אותנו או ליטול ממנו את פרנסתנו. מחשבות מעין אלו הינן קרקע פוריה להצמחתן של מחשבות שליליות בתת מודע, מחשבות של קנאה ושנאה המולכים אותנו לחוסר הצלחה.

עלינו להרחיק את אותם דמיונות שווא האופפים אותנו. כעזר להצלחת דרכנו נוכל להסתייע באותן טקטיקות שיעקב השתמש בהן. טכניקות שלא נס ליחן. תחילה, נברר עם עצמנו מה הקרקע למחשבות אלו . מדוע נראה לנו שמאן דהוא אכן חושב עלינו דברים שליליים? יעקב שיגר שליחים לפייס את האוייב. נשתמש אנו בדרך זו כדי לפייס את האנשים שנדמה לנו שהם במלחמה איתנו.

נעתיק לעצמינו עוד דרך פעולה שיעקב ביצע והיא שיגור של דמות שתפייס את הזולת הכועס. כפי שהתורה מתארת אצל יעקב: "וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי... קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח." יעקב השתמש בדרך נוספת והיא שיגור דורון. שכן יעקב ידע שאוהב כסף לא ישבע כסף, ועשיו מייצג את העולם הגשמי ותאוות העולם הזה. על כן ודאי מחנה שלם של רכוש ישביע את תאוותו וישקטו את רעבונו. אכן זה פעל את פעולתו ועשיו נרגע: "וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה". בכך גם הודה ליעקב על הברכות. אם אצל עשיו שיגור הדורון הועיל, וודאי שגם אצלנו דבר זה יכול להועיל.

נכון נעשה אם גם אנו נעריף תשומת הלב חיובית, נשגר מחמאות, נשבח. ולא מתוך חנופה אלא מתוך האדרה אמיתית. כל אלו ודאי יסייעו לרחק קנא ולקרב את האהבה והשלום. ממש כמו ששברו את לבו האטום של עשו עד שרץ אל אחיו:"וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיִּבְכּֽוּ".

לפעמים אין ברירה. עלינו לדעת כי נוותר על השלום, ונאבק על עקרונות חיינו!

יעקב אבינו שב על עקבותיו על מנת להעביר את בני משפחתו, הוא חוזר למעבר נהר יבוק: "וַיָּ֣קָם בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק...וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לֽוֹ".

לכאורה משימה טבעית ושגרתית העברת משפחה בין שתי גדות נהר. מפרש הדברי דוד:" אֶת־אֲשֶׁר־לֽוֹ- עשה עצמו כגשר...שמתחלה עבר את מעבר יבק ...נכנס לתוכה ...ועמד שם באמצע הנחל על המעבר, ונטל משפה זה והניח לשפה אחרת ילדיו וכל מטלטליו".

תארו לעצמכם יהודי קשיש בן פ"ד שנים מעביר במו ידיו את כל משפחתו מגדה לגדה כאשר הוא נמצא באמצע ערוץ הנחל! זה לא אותו יעקב שנחשפנו בראשית דברינו, שמתרפס ומתחנן בפני אחיו עשיו. כאן מופיע איש שכוחו במותניו, איש בעל גבורות. אך לא רק זאת, גבורתו של יעקב מתגלה ביתר שאת ועוז בהמשך השתלשלות הדברים. בפסוק העוקב מתאר הכתוב: "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר". הפרשנות מנסה להסביר מה בדיוק גרם ליעקב לשוב למעבר הנהר אחר העברת המשפחה? מי אותו האיש שנאלץ יעקב להאבק עמו? חז"ל מנסים לפתור את התעלומה. "ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר: כתוב - וַיִּוָּתֵ֥ר לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ". אין אנו יודעין מי היה ברשותו של מי? האם המלאך היה ברשות יעקב? או האם יעקב ברשות המלא?

ממה שנאמר בהמשך הפסוקים: "וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר". אמר לו המלאך ליעקב שלחני כי הגיע קילוסי לקלס אני (מסיק) אומר: שהמלאך ברשות יעקב אבינו, ולמי דמה אותו מלאך? ר' חמאי בר' חנינא אמר לשרו של עשו הרשע נדמה לו, וזה מה שאמר הכתוב: כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים"( שיר השירים רבה ).

יעקב נשאר לבדו מעבר לנהר, הוא נפגש עם הלא צפוי בחשכת ליל, הוא נתקל במלאך עשיו המחכה לצודו על מנת להחלישו ולהזיקו. האם גם כאן יוותר יעקב? האם גם כאן לא ישיב מלחמה ויעדיף את דרכי השלום? התשובה היא לא! כאן המלחמה והמאבק היא על כל "הקופה", אם חלילה ינוצח יעקב סבא, הרי הדבר עלול להשליך על כל המציאות הגשמית והרוחנית של שבטי י-ה. יעקב מכוון לכך שינצח את הרוע ובכך ישפיע ישירות על מה שיתחולל בעולמות העליונים על אופן גמר המערכה מול עשו. ולכן כאן יעקב לא מוותר ואינו שועה לתחנוני המלאך לשחררו. יעקב דורש באופן מפגיע ומפורש: "וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי". יעקב אכן מקבל מסר שמיימי כי הברכות שייכות לו ולא נלקחו במרמה אלא מתוך שררה: "וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל".

מכאן נמצאנו למדים עיקרון נעלה ביותר. אמנם עלינו מוטלת החובה להיזהר ולהישמר שלא להיגרר לעימות, מאבק ומריבה. לעשות את המירב שלא להגיע למחוזות של מחלוקת, להשתדל ככל יכולתנו לחתור לשלום. מאידך, אל לנו להסכים לוותר משום כך על עקרונות החשובים לנו שעליהן מושתת אמונת חיינו. דוגמה חיה לדבר אותן עקרונות יסודיים שהטביע בנו הרבי בכל הקשור ביסוד הבית היהודי ובנייתו על דרכי התורה ופנימיותה. שמירה מיטבית על שלוש השלמויות שהרבי נלחם עליהם: שלמות התורה,העם והארץ. ועל ידי שמירתן נזכה לקרב ולזרז את הגאולה. אנו, כחסידיו של הרבי, נאבק ולא נרתע לומר את דעתו של הרבי בצורה בהירה ומתוך גאון יעקב.

הרבי הקים את צבא הגאולה. התמימים הראשונים ששרתו בו היו שמעון ולוי בני יעקב!

יעקב, גם אחרי הניצחון המוחץ כשידו על עליונה, בשתי המערכות מול עשו הארצי והשמימי, לא מגיע למנוחה והנחלה. לאה ביתו יוצאת כאחת הנערות לשחק עם חברותיה. היא נקלעת לאירוע במרכזה של העיר שכם ושם עוברת לצערנו, אירועים כלל וכלל לא פשוטים. שמעון ולוי אחיה יוצאים למאבק. תיאור הדברים מובאים באריכות בכתוב עצמו: כיצד נהגו בני יעקב במרמה עם שכם ועם בנו חמור וכיצד הרגו את כל זכרי שכם. תגובת אביהם יעקב היתה קשה.

"וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֘ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי." אותו יעקב שהראה כיצד יש להגיב עם אי הסכמה על שבירת עקרונות, מעלה כאן לפתע חשש. אך אחיה של דינה, התמימים שמעון ולוי מעלים טענה הנגדית, כי אין להשלים עם בזיון כבודה של בת ישראל. יעקב מקבל את הדברים שאכן נעשה כאן מעשה של קידוש ה' ולא ההיפך חלילה. יש מקרים בהם אין ברירה ויש להוקיע את האויב להכריעו ולהכריז על הניצחון קבל עם ועדה.

נשלים את הרעיון בלשון רבינו, כפי שמובאים בכמה וכמה שיחות: "על הפסוק: וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ...וגו'". אומרים חז"ל שהם היו אז בני שלוש עשרה שנים( בשם מדרש רבה) ומכאן לומדים את ההלכה של בן שלוש- עשרה למצוות שבגיל שלוש עשרה כבר נקראים - 'איש' וכו'". כאן נחשפים אנו למעין סגירת מעגל בכל הנוגע למאבקים ועימותים שבהם דנו. דווקא אצל נערי ותמימי צבאות ה', אצל חיילי הרבי, הדברים הם לא בגדר למדנות ופלפולים, אלא הם ממש חיים את דברי הרבי כפשוטם ומבצעים זאת ללא אומר, ומכריזים בפשטות: "הנני"! הראשונים לדוגמה חיה, היו התמימים אחי דינה. ובזכות תמימי צבא גאולה אלו נזכה גם אנו היום, לצעוד לקראת משיח צדקנו! נאו!