מערכת COL
|
יום י' כסלו ה׳תשע״ח
28.11.2017
ישיבת ליובאוויטש בסמרקנד • בצלאל שיף
תולדות ישיבת ליובאוויטש בסמרקנד, וה'מופת': סיפורם של ר' רפאל חודיידטוב ור' בורקע שיף, על שליחותם ברחבי הערים במטרה לפקח על פעילות ה"חדרים", והטיסה שהוחמצה • על אלו ועוד בפרק נוסף ומרתק על חיי החסידים מאחורי מסך הברזל, מאת ר' בצלאל שיף • הישיבה בסמרקנד פרקים נוספים בסדרה הייחודית:שופרו של ר' לוי יצחק • חיי החסידים מאחורי מסך הברזלה"דאטשע" של החסידים סיפורה של תמונה כך חגגנו את חג הגאולה מאחורי מסך הברזל רשמים מהנסיעה להאדיטש בימים ההםכך נערכנו לחג הפסח במחתרת הנציגות הגדולה בכינוס השלוחים; יהדות שקמה מן האפר • מיוחד
למעלה: ר' שלמה יהודה לייב אליעזרוב מוקף בילדים יהודים, ישיבת ליובאוויטש בבוכרה. למטה: חלק מבחורי ישיבת ליובאוויטש בסמרקנד
בצלאל שיף
בצילום ההיסטורי המפורסם שנעשה בשנת 1910 בעיר בוכרה, ר' שלמה יהודה לייב אליעזרוב נראה כשהוא יושב בראש השלחן וסביבו ילדים יהודיים לומדים תורה, היינו ישיבת ליובאוויטש בבוכרה. ר' שלמה יהודה לייב אליעזרוב נשלח לקהילה הבוכרית ע"י הרבי מליובאוויטש להעלות רמת הלימוד וכן לקדם את חיי הקהילה. לאחר מכן הצטרף אליו חתנו הרב נאה שהגיע מירושלים.
ברוסיה הצארית מהפכה, הצבא האדום החליט לכבוש את האמירות הבוכרית. הרב אליעזרוב נאלץ לברוח מבוכרה.
בשנת 1920 הרבי מליובאוויטש שלח לקהילת יהודי בוכרה את ר' שמחה גורודצקי. ר' שמחה הצליח לקבץ סביבו אנשי הקהילה הבוכרית שהיה איכפת להם גורלם של ילדי הקהילה. הם הצליחו לפתוח עשרות "חדרים" וישיבות שבהם למדו מאות בחורים. את הטובים שבין הבחורים ר' שמחה שלח ללמוד בישיבות המחתרתיות ברוסיה ובאוקראינה. וכך הוקמה תשתית של חב"ד בבוכרה.
בזמן מלחמת העולם השניה הגיעו לאוזבקיסטן אלפי משפחות יהודיות. אנשי חב"ד מקומיים עזרו לפתוח ישיבה שבה למדו אלפי ילדי הפליטים. ישיבת חב"ד זאת הייתה לישיבה המרכזית בכל שטח ברה"מ.
בשנים 1945–1946 קהילת חב"ד ניצלה הזדמנות לעזוב את ברה"מ. משפחות חב"דיות הציגו את עצמן כיהודים פולניים וברכבות פולניות עזבו את ברה"מ.
אבל לא כולם הצליחו לעזוב את המדינה שהייתה בית כלא לעמים. כל מי שהיה קשור לתנועת חב"ד נעצר. המעצרים הגיעו גם לסמרקנד. כל מי שהיה לו קשר כלשהו לקהילת חב"ד נעצר. בשנת תשי"א נשפטו כולם לעשרים וחמש שנות גלות בסיביר (אלא שלאחר מות סטלין קיצרו לכולם את העונשים). עם קבוצה זו נמנו ר' ניסים דודיוב, ר' מני בורוכוב, ר' אברהם יצחקוב, הרב חזקיה קייקוב, ר' אברהם חיים לדייב, ר' זבולון לביוב, ר' גבריאל ניאזוב, ר' מרכדי פנחסוב, ר' יוסף אלייב, ר' מנחם אליוף, ר' מרדכי בובוג'אנוב, ר' ניסים קרשיגי ור' יוחאי יעקובוב.
הקהילה הייתה בהלם לא הרבה זמן. הבחורים שהתבגרו בינתיים התאספו והקימו תנועת חמ"ה שבראשה עמד משה ניסלביץ', והישיבה התחילה בעבודתה.
בספרו של ר' הלל זלצמן "סמרקנד" בעמ' 28 כתוב:
הראשון שהשתמש בתואר "ישיבה" היה ר' מענדל פוטרפס. לאחר שעבר לסמרקנד, בכל פעם שהייתי נפגש איתו, היה פותח בשאלה: מה נשמע בישיבה? בתחילה באמת לא הבנתי על מה הוא מדבר, שאלתי אותו: איזו ישיבה? ומדוע אתם מתלוצצים מאיתנו? ור' מענדל הסביר: מה אתה חושב, ישיבה זה מאות בחורים שלומדים? לא! אם אפילו כמה בחורים יושבים ולומדים בהתאם לסדר של תומכי תמימים – זה נקרא ישיבה!
תגיד לי, המשיך ר' מענדל ושאל: האם התלמידים לומדים ארבע שעות חסידות בבוקר ובערב? לאחר שהשבתי בחיוב, סגר את הנושא, באומרו: נו, אז זה תומכי תמימים.
למרות הכל, אפילו עכשיו, עדיין קשה לי לתאר את מסגרת הלימודים שקיימנו אז בסמרקנד בשם "ישיבה".
בישיבה למדו בחורים מכל רחבי ברה"מ: מוסקווה, לנינגרד, קייב, ריגה, אודסה, קרפטורוס ועוד. למדתי ולימדתי בישיבה עד שנסעתי לטשקנט ללמוד באוניברסיטה. בטשקנט גם כן הייתה ישיבת חב"ד (ר' תמונה)
לאחר שאימי ז"ל נפטרה אני ואישתי חזרנו לסמרקנד, ואת כל זמני הקדשתי להוראה בישיבה. כשחזרתי מטשקנט הישיבה בסמרקנד התרחבה ושלחה את שלוחותיה אל הישובים בסביבת סמרנקד. בישיבה בסמרקנד למדו מאות בחורים, בעשרות מקומות למדו בבתים פרטיים. בבוקר חברי יענקל ברוך ליס דפק בחלון וכך העיר אותי כדי שנלמד חסידות. אח"כ הייתה תפילה שאליה הייתה מגיעה קבוצה ראשונה של בחורים ללמוד. לאחר התפילה אכלנו ארוחת בוקר (שאותה הייתה מכינה אישתי) והיינו מתחילים בלימודים.
לאחר מכן הייתה מגיעה קבוצה שנייה (היו אלה בחורים שבבוקר הלכו לבית ספר). לאחר מכן הייתה ארוחת צהריים. היה פלוב פרווה, הרבה סלטים ופיתות. לקראת ערב הייתי נוסע ומבקר בדירות ששם חיכו לי בחורים מבוגרים. תלמידים כאלה רק אצלי היו יותר משלושים, ואני לא הייתי לבד. הרבה קבוצות למדו תורה בבתים. מאוחר יותר קבוצות התארגנו בערי אוזבקיסטן. מעניין הסיפור של ר' רפאל חודיידטוב ובורקע שיף על הנסיעה בערים השונות במטרה לפקח על פעילות ה"חדרים".
מעשה בטיסה שהוחמצה
"באמצע שנות החמישים", נזכר הרב גרשון בער ('בורקה') שיף, "עורר אותנו הרב משה ניסלביץ' לפעול במסגרת ארגון 'חמ"ה'. עסקנו בתחומים שונים של הגשת עזרה ליהודים, ברוחניות וגם בגשמיות. דגש חזק שמנו על הכנסת ילדים, הן ממשפחות חב"דיות והן ממשפחות בוכריות, למסגרת של 'תלמוד תורה'. מאחר שהחוק חייב את ההורים לשלוח את ילדיהם ל"שקאלע" (בית הספר העממי הקומוניסטי), ביקרו הילדים בבוקר ב'שקאלע' ובשעות אחר הצהריים למדו לימודי קודש בתלמודי התורה שפעלו באופן מחתרתי, בבתים פרטיים.
זו הייתה סכנה גדולה מאוד, משום שהפעילות כולה הייתה מנוגדת לחוק. היה עלינו לנקוט זהירות רבה מאוד לבל ניתפס. את הילדים חילקנו לעשרות קבוצות קטנות של ארבעה עד חמישה תלמידים, הם למדו בבתים של חסידי חב"ד או בבתים של משפחות בוכריות שהכרנו היטב ויכולנו לסמוך עליהן. בסמרקנד עצמה היו כמה עשרות מסגרות כאלה, וכך גם בעיירות הסובבות אותה, דוגמת קטאקורגאן, פרגנא ואנדיז'אן.
לקחנו עשרות אנשים, קצתם חסידי חב"ד וקצתם מבני העדה הבוכרית, והם לימדו את הילדים. הרב ניסלביץ' ניהל את רשת תלמודי התורה מבחינה ארגונית. הוא גם השיג חלק ניכר מכספי המשכורות ל'מלמדים'. מאין השיג את הכסף לא ידעתי, וגם לא רציתי לדעת, בגלל האופי המחתרתי של הפעילות.
ר' רפאל חודיידטוב היה מעורב באופן עמוק ומקיף מאוד בפעילות הזו. הוא נחשב לאחד מעדת חסידי חב"ד, ובהזדמנויות כמו חג הגאולה י"ט כסלו היה יושב איתנו בהתוועדות כל הלילה. חסידי חב"ד בסמרקנד ביצעו הרבה פעילויות תודות לעזרתו. ר' רפאל הכיר היטב את בני העדה הבוכרית, וידע על מי מהם אפשר לסמוך שינצור את לשונו ולא יספר לשלטונות בשום אופן, ועל מי אי אפשר לסמוך. כל הארגון של שכירת דירות לתלמודי תורה עבר דרכו. הרב ניסלביץ' השיג מימון לתשלום למלמדים, אבל ר' רפאל היה איש השטח המרכזי.
עם השנים, כאשר היקף הלימודים בעיירות התרחב, החלטנו לערוך מפעם לפעם ביקור חשאי בעיירות, כדי לוודא שהכל מתנהל כראוי. המפקח היה כמובן ר' רפאל, שארגן את כל השיעורים וידע היכן ומתי הם מתקיימים ומי הם ה'מלמדים'. בכל פעם הצטרף אליו מישהו אחר מחברי חמ"ה. זה לא היה פשוט כל-כך, מכיוון שדבר קיומם של הלימודים נשמר בסודי-סודות ולכן נוצר חשש כי כאשר ה'מלמד' והנערים יראו אדם זר לצידו של ר' רפאל, הם יחששו מפניו. אבל לאחר שר' רפאל היה אומר להם כי מדובר ב"אחד משלנו", הם היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות.
יום אחד פנה אליי הרב ניסלביץ', והביע את רצונו כי אסע בשליחות חשאית עם ר' רפאל.
התוכנית הייתה שניסע למשך יום שלם ונבקר בכמה עיירות וכפרים שבהם חמ"ה הפעיל תלמודי תורה מחתרתיים, כדי לבקר שם ולראות איך העסק מתפקד. היו לנו רשימות מסודרות של כל חכתובות שבהן התקיימו לימודים. התפקיד של ר' רפאל היה לפגוש מקרוב את כל ה'מלמדים', שהיו מבני העדה הבוכרית, ולהתרשם מעבודתם. עליי הוטל לכתוב את מה שרואות עיניי ואת התרשמותי הכללית ממצב היהדות בכל הקהילות הללו ומהאנשים שאני פוגש.
היה זה ימים אחדים לפני תשעה באב שחל ביום חמישי. בהתחלה נטיתי שלא להסכים, כי הייתי חייב להספיק ללכת ביום שישי בבוקר לשוק ולקנות אוכל לשבת, כדי שאשתי תוכל להכין אוכל בשביל האורחים שהיו אמורים להגיע אלינו לשבת. אבל הרב ניסלביץ' הפציר בי מאוד ואמר שאנחנו אמורים לחזור כבר ביום חמישי בלילה, כך שאין לי סיבה לדאגה.
יצאתי לדרך עם ר' רפאל וביקרנו ביישובים הסמוכים לסמרקנד. בעיירה פרגאנה ביקרנו בכמה בתים שבהם התקיימו לימודים. פגשנו את הילדים והנערים הלומדים ובכל מקום העליתי על הכתב את התרשמותי.
בערב תשעה באב הגענו לעיירה מרגלאן ושמחתי לראות כעשרים וחמישה ילדים לומדים תורה בשקידה. לא היו להם שולחנות וכיסאות, והם ישבו על שטיח שהיה פרוס על הרצפה ונשענו על הקיר... החלטנו להישאר ללון בעיירה בליל תשעה באב. ביקרנו בביתו של החכם המקומי, ואחר כך הלכנו לבית הכנסת. בבוקר אחרי התפילה הלכנו לבית העלמין, כנהוג בתשעה באב בעדת הבוכרים.
ביום חמישי, תשעה באב, למרות שרציתי לחזור לסמרקנד, עמד ר' רפאל בתוקף על כך שעלינו לנסוע גם לעיר אנדיז'אן ומשם נטוס בחזרה לסמרקנד. בתשעה באב אחרי הצהריים הגענו לאנדיז'אן ונכנסנו לביתו של יהודי מקומי. ר' רפאל היה אדם מבוגר, ולאחר שצם במשך כל היום, והתעייף מההליכה הממושכת כל היום, אמר לי שהוא יישאר לנוח מעט בביתו של אותו יהודי, ואני אסע במונית לנמל התעופה המקומי ושם ארכוש כרטיסי טיסה לסמרקנד, ואחר כך אחזור לקחת אותו ונטוס ביחד עוד באותו הלילה.
עשיתי כדבריו ונסעתי לנמל התעופה. כשהגעתי לשם, אמרו לי, 'מצטערים, אבל כל הטיסות היומיות לסמרקנד כבר יצאו. הערב לא תמא עוד טיסה לסמרקנד. האווירון הבא ימריא מכאן רק מחר, ביום שישי בבוקר'. התאכזבתי קשות, שהרי רציתי מאוד להספיק לחזור הביתה מיד אחרי הצום, וגם אשתי ביקשה מראש שאשתדל להגיע הביתה מוקדם, כפי שהזכרתי.
חזרתי העירה וסיפרתי לר' רפאל כי אין ולא יהיה באותו הערב מטוס לסמרקנד. הוא הציע לטוס לטשקנט, ומשם להמשיך לסמרקנד בשעות המאוחרות של הלילה או בשעת בוקר מוקדמת, שהרי מטשקנט הבירה יוצאות טיסות בתדירות גבוהה יותר לסמרנקד. נסענו לנמל התעופה וקנינו שני כרטיסי טיסה לטשקנט. הגענו למטוס והתיישבנו. מטוס קטנטן עם עשרים וחמישה מקומות ישיבה. השמש כבר נטתה לשקוע, כחצי שעה לפני צאת הצום. חשבתי בליבי, 'אמי האלמנה גרה בטשקנט; אבוא לבקר אותה ושם כבר אסעד את לבי בטרם אמשיך לסמרקנד'.
בעת ההמראה הודיעו שבעוד כחמישים דקות ננחת בטשקנט. הייתי צמא מאוד, אחרי היום הקשה שעברתי, עם נסיעות וטלטולים תוך כדי צום. אחרי חמישים דקות חיכיתי לרגע שבו תושמע הודעת הקברניט על הנחיתה הקרובה, אבל משום מה ההודעה התמהמהה.
בינתיים הגיעה שעת צאת הכוכבים. ר' רפאל היה אדם שלא התפעל מהסביבה. הוא נעמד באמצע המטוס והחל להתפלל מעריב, מול מבטיהם הנוקבים של כל הגויים סביב. אחר כך הוציא מתרמילו 'מזונות' ומים, וטעם מהם. אני הייתי קצת יותר פחדן ממנו, והעדפתי שלא להתפלל ערבית עד שאבוא לבית אמי ושם אשבור את הצום.
חלפו עשר דקות נוספות ואחריהן עוד עשר דקות. מזמן כבר היינו אמורים לנחות, אבל אנחנו עדיין באוויר. פתאום מופיעה דיילת ומורה לכולנו לחגור את חגורות הבטיחות, לקראת נחיתה. שמחתי לשמע הבשורה, אך לאחר שהמטוס נחת, יצאה הדיילת ואמרה, 'נא לא לקום מהמקומות, מסיבות לא ברורות נחתנו בסמרקנד, ובעוד מספר דקות נמריא לטשקנט'. כששמעתי זאת, קפצתי ממקומי ואמרתי לר' רפאל, 'תראה איזה נס קרה לנו, נחתנו בסמרקנד! בוא נצא מהמטוס עכשיו!'.
מיהרנו לקחת את התיקים שלנו וצעדנו לכיוון דלת המטוס. הדיילת צעקה, 'לאן אתם רצים? כאן לא טשקנט, כאן סמרקנד!'. הסברנו לה שהחמצנו את הטיסה שיצאה קודם לכן לסמרקנד, ולכן טסנו לטשקנט בתקווה למצוא משם מסוס מהיר לסמרקנד.
הדיילת וכל הנוסעים נדהמו מההשגחה העליונה. הם אמרו לר' רפאל, 'אתה רואה? האלוקים איתך. בגללך הגיע המטוס לסמרקנד'. תגובת ר' רפאל הייתה, 'זה לא סתם אלוקים, זה האלוקים של היהודים!..'. כבש המטוס הורד במיוחד בעבורנו וירדנו למחוז חפצנו. כעבור דקות ספורות המריא המטוס ליעדו המקורי – טשקנט...
כך הגענו לסמרקנד שעה קלה לאחר צאת הצום.
היו לי הרבה פגישות. כשכמות התלמידים היא כה גדולה היה צורך בשיטת לימוד. צריך לציין במיוחד באיזה צמאון הבחורים למדו תורה. רק האמונה בה' וברכת הרבי נתנו לבחורים כוח ואהבה כך ללמוד, בשקידה כזאת לעמול על הגמרא ועל החסידות. על המורים היה לגבש שיטה כדי שיכלו לארגן פארברענגענים, סדר ניגונים, פגישות עם זקני החסידים, שבתות וחגים. אני כותב אה השורות הללו כשתלמידי ישיבת חב"ד בסמרנקד כבר נהיו לסבים, והילדים והנכדים שלהם לומדים בישיבות. אני מאחל להם ללמוד עם אותה יראת שמים, באותה שקידה ומסירות נפש כמו שלמדו סביהם בברה"מ.
היה קשה ללמד קבוצה כל כך גדולה של בחורים, כשאין לך השכלה מתאימה בתחום החינוך. בדרך כלל פניתי לעזרה לר' משה ניסלביץ'. לעתים קרובות שיחותינו נמשכו עד שעות קטנות של לילה, והייתי נשאר ללון אצל ר' משה. אני זוכר שמעל מיטתי היה תלוי דף נייר, שכנראה נתלש ממחברת בית ספר, וכתוב עליו "בטל לה' לבדו". כנראה שזו הייתה סיסמה של משפחת ניסלביץ'. אנחנו דנו אלה ספרים ללמוד, כיצד ללמוד חסידות. ר' משה ניסלביץ' סיפר שכאשר אברהם לקח את יצחק לעקידה ושרה שאלתו לאן הוא לוקחו, אמר לה שלוקח אותו ללמוד תורה בישיבה. ולכאורה הכיצד אמר לה דבר שאינו האמת? אלא ההסבר הוא, אז מ'שיקט א זון צו א חסידישע ישיבה' זה ממש כמו שלוקחים אותו לעקידה.
מעניין שר' משה עמד על כך שאת השיחות של הרבי נלמד ביידיש. כשראה שאני מופתע, הסביר:
– בעזר ה' אנחנו נבוא לרבי. בפארברענגען הרבי מדבר ביידיש. איך הבחורים יבינו אותו? בוודאי שצריך ללמוד יידיש.
וכך למדנו ביידיש.
הרבה שאלות היו לגבי הליכה לבית ספר בשבת ובחגים. מה לעשות? מה לומר לתלמידים? ואז ר' משה הציע:
– ומה אתה בעצמך עשית בשבת, איך פתרת את הבעיה? תספר על כך, זה יהיה הגון.
הסכמתי איתו. ותאמינו, הסיפורים שלי מאד עזרו לתלמידים לשמור שבת.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
