מישאל אלמעלם

   בעקבות האירועים הטראגיים והמצערים שפקדו את משפחת חסידי חב"ד בעת האחרונה, חשבתי שכדאי להתייחס לעניין גם מהפן הטיפולי רגשי ולנסות לגעת במשמעות האבדן גדלו וצערו בחייהם של הקרובים והרחוקים כאחד למשפחה, הן קרבה מדרגה ראשונה הן קרבה כמשפחת השלוחים והן קרבת כלל חסידי חב"ד, ובמשמעות עיבוד האבל אחרי האבדן אצל הקרובים והרחוקים אלינו כאחד.

1.       חיים של משמעות:

כשבאים לעסוק בחיים שלאחר אבדן ושכול, נדרשת התבוננות בחיים ובמשמעותם ובאבדן ובשכול והשלכותיהם עלינו.

חיים הנם הגדרה כללית לכל מה שאינו עונה להגדרה של היפך החיים. אבל בחיים יש הרבה מעבר להיפך החיים, זאת בתנאי שאנו מעניקים להם ומחדירים בהם משמעות.

כאשר האדם מממש את עצמו דרך ייחודיותו החיים מקבלים משמעות ייחודית המבטאת את ייחודיותם של החיים הפיזיים והרוחניים.

החיים של הפרט הנם סוג של מרחב אינדיבידואלי מתוך מרחב ציבורי הנושא בתוכו תמונה אחת שלימה. מרחב בו כל אחד משרת מטרה גלובלית מתוך ייחודיות אינדיבידואלית.

כאשר הקשר של הייחודיות האינדיבידואלית חובר למשמעות החיים, הדבר עמו בא האדם בקשר מקבל משמעות שונה וייחודית המספרת את סיפור הקשר שעמו חבר האדם.

בחסידות מבואר באריכות אודות משמעות החבירה של האדם עם מין הדומם, הצומח, החי ועם מן המדבר. העלייה הנפעלת בדומם, בצומח ובחי כאשר מין המדבר מעלה אותם לקדושה על ידי בירור נכון, והתוצאה בעקבות החיבור של מין המדבר עמם, בכך שכעת מן הדומם, הצומח והחי נתונים במצב רוחני אחר לחלוטין מאשר היו לפני בא האדם עמם במגע וכאילו נולדה לה מציאות חדשה כעת, כאשר הדומם נכלל בצומח והצומח בחי-וכולם יחד נכללים במדרגת מין המדבר.

וכפי שהאדם החובר עם מין הדומם, הצומח והחי מציב אותם במקום רוחני נעלה יותר מאשר היו לפני בא עמם במגע, כך בחבירתו למין המדבר פועל האדם עליה בבן מינו ומציבו במקום אחר מאשר היה לפני בואו עמו בקשר.

דמויות משמעותיות בחיי האדם:

אחת התופעות הנפלאות בבריאה הנה המתנה הנפלאה הקרויה הורים. הורה: מלשון הוראה, מורה דרך לילדיו בחיים. ההורה מתקבע ומונצח בנפש ילדיו החל מהרגע בו נוצר הוולד, עוד הרבה לפני בואו לעולם.                                              .                                                                                          
בשלב הראשון: הדבר בא לידי ביטוי בקשר האימהי עם הוולד הגדל במעי אמו, ולאחר מכן בהיוולדו עד גיל חצי שנה, בקשר סימביוטי (תרגום מיוונית=צוותאות- מלשון צוותא וחיבור) עם אמו, מציאות אחת בלתי נפרדת שאינה יכולה להתקיים מבלי השנייה, מה שהופך את התינוק לתלוי באמו וללא יכולת קיום בלעדיה.

השלב הזה בקשר ההורי מוגדר בספרות הטיפולית "יחסי אובייקט", כלומר: התינוק בתפיסתו הסובייקטיבית חווה את אמו בשלב זה כאובייקט המספק צרכיו ודואג לגידולו, מבלי הכרה כל שהיא מודעת או לא מודעת בקיומה הסובייקטיבי של האם. (מושג אותו טבע הפסיכואנליטיקאי והפסיכותרפיסט רונלד פיירברן).

בשלב המתקדם: (המתחיל בגיל שנתיים, לפני כן ישנם עוד 4 תתי שלבים) בא שלב ההיפרדות    הראשונה בחיי הילד וההכרה בסובייקט, קרי: האם כמציאות נפרדת ובעצמו כמציאות נפרדת, תהליך המוביל להתפתחות עצמאית של הילד.

כאן התינוק כבר מכיר בסובייקטיביות של האם, כזו בעלת רצונות וצרכים אינדיבידואליים הזנה אותו ודואגת לגידולו, והוא התינוק כמציאות נפרדת בעל צרכים ומאוויים המסופקים לו כאמור על ידי האם.

מכאן גם נגזרת גם משמעות ההיפרדות הראשונה שהנה "האבדן" הראשון בחיי הילד, האבדן של תפיסת האם כאובייקט והפיכתה לסובייקט (בספרות הטיפולית מוגדר השלב הזה ספרציה לעומת אינדיבידואציה שטבעו הפסיכולוגית מרגרט מאלהר, והפסיכואנליטיקאי פיטר בלוס).

הקשר הראשוני של הורים עם ילדיהם בשנותיהם הראשונות הנו בעל ערך ערב רב ומשפיע על אופן התפתחותם ובריאותם הנפשית בבגרותם.

הפנמת הדמות המשמעותית:

תהליך ראשוני זה מוביל להפנמת הדמות המשמעותית אצל הילד, והפיכתה למשמעותית ביותר עבורו. משמעותה של הפנמת הדמות באה לידי ביטוי באהבה שאינה מותנית כלפי הדמות המשמעותית. הדמות המשמעותית הופכת לחלק אינטגרלי בחיי הילד, כך ששום דבר בעולם לא יכול לערער עליה. הקשר המכונן בין ילד להוריו הנו הביטוי המושלם לקשר עצמי כאשר הילד מפנים את הדמות ההורית כייחודית לו ורואה בה את המושלם והטוב ביותר עבורו.

בקשר הזוגי:

תהליך הפנמה עמוק דומה מתרחש גם בין בני זוג, הפנמת דמות הבעל או האשה האחת את השנייה הנה בלתי מותנית בשל החיבור הרוחני המשותף לשניהם בחצאי נשמתם וככל שהקשר השכלי, רגשי והרוחני מעמיק ביניהם. עבורם הקשר הנו המושלם ביותר, זוהי מציאות סובייקטיבית שאין עליה עוררים, כי עבורם האחד הנו המושלם והטוב ביותר עבור השנייה.

2.   החדרת משמעות ייחודית בחינוך הילדים כגשר מאחד בקשר בלתי מותנה בין משפחות השלוחים ובין כלל חסידי חב"ד:

התקשרות לרבי וקיום הוראותיו:

חינוך חב"די מבוסס על התקשרות לרבי ומלוי אחר הוראותיו בדרך קבלת עול, הפנמת דמות המשלח הנה חלק אינטגרלי בחייו של כל חסיד חב"ד והליכה בדרכיו ואורחותיו.

כאשר הילדים מפנימים את הדמות ההורית הם נוטים לאמץ את אורח חייהם, כך שככל שתגדל התקשרות ההורים לרבי ולהוראותיו, כך גם תופנם דמותו של הרבי בחיי הילדים.

שליחות:

חינוך לשליחות (סוגי שליחויות למיניהם: חינוך, משפיע, רבנות ועוד) ויציאה לשליחות הנה אחת מהוראותיו של הרבי בחינוך ילדי ישראל ומהווה אבן דרך בהפנמת הדמות המשמעותית הן בין בני הזוג עצמם ובין הילדים להוריהם.  

כאשר הילדים חיים באווירה של שליחות 'ונושמים' אווירת שליחות בחיי המשפחה, הם מפנימים הורים שליחים שהנם חלק בלתי נפרד ממשפחת השלוחים, ומהמשלח עצמו.

כאן נולד קשר עצמי ייחודי ועצמתי בלתי מותנה בין כלל משפחות השלוחים ובין כלל חסידי חב"ד מצד שייכותם והתקשרותם למשלח.

הפנמת דמות המשלח:

הקשר ההורי, המשפחתי, הכלל חסידי לרבי ולאורחותיו מהווה את הקשר האחר והייחודי בחייו של חסיד חב"ד. קשר זה מגלם את המרחב האינדיבידואלי בשימור ייחודיותו של כל אחד ואחת כפי שבאה לידי ביטוי במקום הייחודי אותו העניק הרבי לכל אחד ואחת מכלל ישראל, ומאידך נתינת מקום לא פחות משמעותי וייחודי לכלל חסידיו תחת מטריה אחת המונהגת בידיו של הרבי.

קשר זה מספר על אנשים שונים בטבעם ובמהותם אך מאוחדים תחת קשר המיוחס להיבט רוחני שורש נשמתם, כפי שכותב האדה"ז בתניא (פרק ל"ב) "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים".

כלומר אם נתייחס למכנה המשותף של האנשים מצד גופם יהיה יותר קל למצוא את השונה מהדומה, לעומת מבט על שורש הנשמה המספר לנו על הקשר העמוק ביניהם.

3.       אבדן ושכול:

משמעות האבדן בחיי המשפחה:

אבדן בראש ובראשונה הוא איבוד של חלק ממני, מעצמי, ממי שאני וממה שאני, הכאב של האבדן מורגש בנפש כמטפורה של 'איבר שנקטע מהגוף'.

אבדן בחיי ילד: אבדן בחייו של ילד הנו ההיפרדות מחלק שהופנם והונצח בו, כך שאין אפשרות להפריד בינו לבין הסובייקט שהופנם, מה שבעצם הופך את האבדן למטפורה של 'קטיעת' איבר מהילד עצמו כאמור.

ילד שהפנים דמות משמעותית, דמות הורית, ומאבד אותה בילדותו חווה חוויה בלתי מוכלת ברובד הפיזי וברובד הרגשי, אין לו כלים לתמלל את רגשותיו, מה שמזמין ריקנות תהומית בלבו ובמרחב חייו, ילד זקוק לדמות הפיזית של ההורה ולקרבה הפיזית רגשית של ההורה, על מנת לחוות אותו וכשאינה בנמצא הוא לא יודע כיצד להתמודד עם אבדנה.

ילד עד גיל 6 בדרך כלל יכול להתייחס לקונקרטי, למוחשי, הוא איננו יודע מה הוא גוף ללא נשמה, מבחינתו מוות זוהי סופיות של הקשר, הוא איננו יודע מה עובר על אמו חתת האדמה, איך היא מרגישה? קר לה או חם לה? כואב לה? היא שמחה או עצובה? כועסת או שלווה?

ילד חווה חרדה קיומית בשל המוות, חרדת נטישה, שלב נוסף בהיפרדות בדומה לזו בבואו לעולם והיפרדותו ממעי אמו, ומגמילתו מיניקה, וכעת זה שוב תוקף אותו!

הילד חווה רגשות אשם ומייחוס כח למילים ולמחשבות התוקפות אותו ומערערות את בטחונו הקיומי, אולי זה קרה בגללי? אם הייתי מתנהג אחרת אולי? אמא כעסה עלי אז אולי?...

אבדן בקרב מתבגרים:
כאשר המשפחה חווה אבדן של מתגבר מביו ילדיה, עולים תחושות ורגשי אשמה. תחושות אשם אלו יש בהם בכדי לערער על תחושת ההורות, להפנות את האצבע המאשימה כלפי עצמם, לשאול שאלות קשות את עצמם ועל עצמם -איך זה קרה? האם היו סימנים מקדימים שראינו ולא ייחסנו להם חשיבות? כיצד לא שמנו לב מה עובר עליו? האם עשינו מספיק בכדי למנוע את זה?

ההצפה הרגשית מדברת את האבדן והשכול, תחושת פספוס עצומה מקננת בלב המשפחה כולה וההורים בפרט, המציאות הקשה והשאלות שלא פוסקות מלהטריד, מחשבה רודפת מחשבה, הקושי לקבל את המציאות מזמין הכחשה והדחקה של האבדן, הכאב והצער מזמינים שקיעה ודכדוך העשוי להוביל לריקנות תוך אישית הגוררת בעקבותיה דיכאון.

הבלבול הוא הנושא המרכזי בתקופה זו, מה קרה? איך קרה? מה עושים? איך ממשיכים הלאה?   התהום שנפערה בחלל הלב לא יכולה להכיל את האבדן, והלב ממאן להאמין למציאות הקשה.   התקווה מעודדת לחשוב על המציאות כעל חלום, שעוד רגע יסתיים והסיוט יחלוף.

תחושת האחריות ההורית מתערערת, איך זה שלא שמרתי עליו כעל בבת עיני, הדימוי של יהודה ובנימין עולה מיד, אותה ערבות נפלאה שיהודה לקח על עצמו עד כדי מסירת נפש, והתחושה הפוגשת את ההורים החשים תחושת כישלון בשמירת הפיקדון שהופקד בידיהם מתעצמת!

אלו רגעים קשים מנשוא העוברים על המשפחה כולה, רגעים בהם ההלקאה העצמית מכה פעם אחר פעם, ולא מאפשרת מרחב ולו הקטן ביותר להתבוננות מלמעלה, התבוננות חיצונית שאין בה שיפוטיות או ביקורת עצמית, ברגעים אלו הלב טורף ומכלה כל פיסה וחלקה של נחמה.

הצורך לחוש אשמה מחזיק עבור המשפחה, את האפשרות להכיל את עצמם, לקיחת האחריות (שלא בצדק כמובן) והפניית האצבע המאשימה כלפי עצמם, נושאת בתוכה את המרחב ואת האפשרות לבקש סליחה מיקירם, לולי תחושות אשם אלו הם חשים אין לנו מקום בעולם! (תחושות קשות אלו העוברות על בני המשפחה זועקות את הצורך בעיבוד האבל, אליו אתייחס בהמשך).  

משמעות האבדן בקרב משפחות השלוחים וכלל חסידי חב"ד:

הקשר המאחד את החסידים בינם לבין עצמם, הקשר המאחד את כלל החסידים למשלח, המשלח המאחד את כולנו, איבד אחד משלוחיו, הוא כביכול איבד חלק מהשפעתו בעולם הזה שבוצעה על ידי "ידא אריכתא"( ידו הארוכה) שלו -השליח/ה,  של הנשמה הכללית שחלק ממנה כבר לא נוכח במרחב החיים הפיזיים.

זהו האבדן הרוחני איבר מהמלך שאבד לו כביכול, איבר מהמלך שאיבד את השפעתו בעולם הזה הגשמי. זוהי הדוגמא הנפלאה של המצוות הנקראים אברי המלך המאחדים את כלל הגוף קומה אחת שלימה כלל ישראל, ולאידך גיסא חלילה כאשר הקשר לחבל השזור מתרי"ג נימים נחלש כאשר אחד מהנימים ניתק.

האבדן הרוחני הוא עצמתי בשל השייכות והקשר הרוחני המאחד את כלל ישראל, את משפחת חב"ד, את משפחת השלוחים, ואת המשפחה הקרובה למשלח.

בכל אבדן כולנו מאבדים אחד מהאיברים המייצגים את הקומה השלימה של כלל ישראל!

הקשר המאחד, מבוסס על משהו שחזק יותר מאתנו, בלתי מותנה ובלתי משתנה, קשר נצחי המבוסס על המשכיות נצחית של חלק אלוה ממעל ממש.

מה שמעצים את האבדן לכלל משפחות חסידי חב"ד!

4.       הנצחת החיים שאחרי האבדן על ידי המשכיות הקשר הנצחי הבלתי מותנה:

נרמול לחוויית האבל והשכול:
שלב ראשון: כשמדברים על עיבוד האבל הן אצל מבוגרים ובפרט אצל ילדים!, אנו נדרשים לחוויה שדורשת נרמול. אל מול כל ההצפה הרחבה והעמוקה בכל הרבדים, נדרש נרמול לחוויה. (בנקודת הזמן מדובר בדרך כלל על התקופה שבין אחר השבעה ל- 30 יום מזמן האבדן).

נרמול החוויה מכניס את החוויה לקונטקסט אחר, הנרמול הנו בכל הרבדים של החוויה, הן ברובד הקוגניטיבי הן ברובד הרגשי והן בן ברובד הרוחני. הנרמול עוסק באמירה שנכון אני לא מבין שכלית, אני מוצף רגשית, וקשה לי ברובד הרוחני, אבל זה נורמלי!

זה בסדר לפחד, לכעוס, לבכות, להתגעגע, לכאוב, לצחוק, הרגשות הם מי שאנו מייצגים באותם רגעים לא פשוטים ולכן כל מה שעולה ממנו ומאתנו הוא נורמלי!

דבר נוסף הנדרש מאתנו בשלב זה: הנו הפרדה מוחלטת בין מה שייך אלי ומה לא, כל ניסיון לקשור ביני לבין האבדן הוא הרסני לנפש. אין לי ולא צריכה להיות בי איזו שהיא תחושת אשם או רגשי מצפון שיקשרו ביני לבין האבדן. הכאב הוא עמוק,  האבדן הוא בלתי נסבל, ההצפה הרגשית לא מאפשרת, אבל זה החלק האנושי שבי הקשור לחוויה וזה בסדר. לעומת זאת כל ניסיון לחבור אל תחושת רגשות האשם והמצפון אין בהם ולא כלום בכל הנוגע אלי ולאבדן!!! להיפך הוא עלול לדרדר אותי לתהום רגשי המוביל להרס עצמי!

כל סיפור של אם הייתי שם לב, או אילו הייתי קרוב אליו יותר, או אם היינו מדברים על זה וכד' מובילים להרס עצמי שסופו עלול להוביל למשבר נפשי עמוק.

נרטיב חדש לסיפור:

כאן אנו נכנסים לשלב השני: הגישה והתפיסה ולפיה החוויה הסוערת שכלית, רגשית ורוחנית היא נורמלית, יש בה בכדי לעזור לנו להתמודד עם כל רגשות ותחושות האשם העולים בנו ולמנוע מאתנו לחוש איזו שהיא תחושה של רגשות אשם כלפי חווית האבדן,  ראשית זה פשוט לא קשור אלינו, זהו טבעו של עולם לטוב ולמוטב.

כל ניסיון אפשור לרגשות האשם לתקוף אותנו ולהשתלט עלינו הנם מתכון לריקנות המזמינה בדידות ודיכאון העלולים לפגוע בנו קשות היכן שלא צריך אותם.

הכל אפשרי ונכון במרחב הרגשי, חוץ מלהפנות את רגשות האשם אל עצמינו! 

ולשם כך אנו זקוקים לנרטיב =סיפר (לספר לעצמינו את סיפור האבדן מחדש) אחר, כזה שיבטא את האבל, האבדן והשכול, כזה שיאפשר לרגשות לדבר את עצמם, אבל כזה שיסיר מאתנו את תחושות האשם שייחסנו לעצמינו שלא בצדק.

כי הכל אפשרי במרחב האישי והבין אישי בחוויית האבל והאבדן, חוץ מאני אשם!, או זה קרה בגללי!, או הייתי יכול למנוע את זה אם הייתי מתנהג אחרת.

לא ממש לא! , ישנם דברים שהם טאבו, הם לא קשורים אלי, הם לא קרו או התרחשו בגללי, הן התרחשו כי זו דרכו של עולם. השחרור מהצורך בשליטה שלי הבא לידי ביטוי בעצם הייחוס, השיוך והשיום את חווית האבדן לעצמי, או בגללי, יש בה בכדי לפגוע בי ולהוליך אותי שולל לבועה מיותרת המזמינה בדידות ודיכאון כאמור.

הסיפור החדש יתבסס על הקשר העמוק שלנו ועל כך שלא באמת נפרדנו כי אנחנו לא באמת יכולים להיפרד, וגם לא צריכים להיפרד, אנו נשארים קשורים תמיד בקשר נצחי, גם אם כעת הוא לא מקבל ביטוי במרחב החיים הפיזי!

הסיפור החדש שנספר לעצמנו יהיה ציון אבן דרך ל-מהו קשר משמעותי, מהו קשר עצמתי, מהו קשר נצחי!

הסיפור יספר את הסיפור שלנו בחייהם של יקירנו, עד כמה היינו משמעותיים עבורם. עד כמה היינו מיטיבים עמם! עד כמה הבענו את אהבתנו אליהם! עד כמה חשבנו עליהם ועל טובתם.

הסיפור החדש יספר את הקשר ממקום אחר, ממקום מאפשר היכולת לספר לעצמנו את הקשר ממקום מאפשר יש בה בכדי ללמד על עצמת הקשר וטיבו עם יקירנו.

הסיפור יהווה אבן דרך בחיים של כל מי שקשור אל הנפטר/ת ויגלה לנו מהו כוחו של קשר, המזמין צער, כאב, תסכול, עצב, כעס, כי רגשות אלו הן הם סיפורו של קשר עצמתי וייחודי. הסיפור החדש יגלה לנו שאי אפשר לחבור אל אבדן יקירנו ללא כל הרגשות המציפים אותנו, לולא רגשות אלו לא באמת היה אפשרי לחוות את עצמתו של סיפור האבדן הכל כך כבד והכל כך משמעותי, המספר על קשר עמוק ומשמעותי!

גישה זו של נרטיב חדש לחוויית האבל והאבדן, יש בה בכדי ליצור עיבוד לחוויית האבל והאבדן ולשנות את התפיסה השכלית הרגשית והרוחנית שחוויתי עד כה באופן של תחושת אשם כבדה ושל חשבון נפש מה הייתי יכול לעשות בכדי למנוע את האבדן וכד', ובמקום זאת באה לה תפיסה חדשה ומאפשרת, הנותנת מקום משמעותי לרגשות, אבל בשום אופן לא קושרות אתו האבדן אלי!

זה לא אומר שהחוויות השכלית, הרגשית והרוחנית המטלטלות כבר לא קיימות הן בהחלט קיימות אבל הן מקבלות נקודת מבט שונה המסייעת בעיבוד האבל ומציבה תפיסה חדשה ולפיה נכון שקשה לי ברבדים השונים: שכלית, רגשית ורוחנית אבל זה אמור להיות כך משום שהאבידה היא עצומה! זו חוויה אנושית טבעית המספרת לנו עד כמה הנפטר/ת נגע/ה בנו בעמקי הנפש, ולכן זה בסדר שאני מוצף בכל הרבדים.

הנצחת הדמות המשמעותית דרך העצמת החוויות החיוביות והזיכרונות החיוביים:

בשלב השלישי: בהשראת הנרטיב החדש אנו עסוקים בהנצחת הדמות המשמעותית על ידי זיכרונות של מחשבות אסוציאטיביות מהביחד שלנו, זיכרונות של דיבורים משותפים וחווייתיים יחד, זיכרונות מחוויות של מעשים טובים יחד. ההתעסקות ברובד החיובי והמשמעותי מחייה ובחייה של הדמות המשמעותית יעניקו לנו את הכח להמשיך בדרכה ולהנציח אותה בחיינו.

כאן נכנס לתמונה הקשר הרוחני המאחד בין הדמות המשמעותית לבין הקרובים אליה, ממקום בו אין משמעות למרחב של מקום, זמן, ומצב, כאן הכל קשור למרחב אין סופי לקשר אין סופי הנשען על קשר נפשי, מצד המאחד המשלים שהנה הנשמה המושרשת בה' אחד.

יהיה מאוד קשה לאחד אנשים רק סביב קשר שכלי רגשי לולא ההקשר הרוחני, משום שההישענות על קשר המבוסס על מרחב של מקום, זמן ומצב (עולם, שנה, נפש) מגביל ומוגבל בהתאם לתנאי המקום, הזמן והמצב שהינם דינמיים.

העיסוק בהנצחה אמנם חייב לקבל משנה תוקף מהמקום מהזמן ומהמצב אבל הוא לא יכול להישען רק עליהם! כאשר נחבר את המרחב האין סופי, כלומר: הקשר מצד שורש הנשמה אל המרחב של עולם, שנה, נפש, נקבל את ההנצחה בשלימותה!

המשפחה יטיבו עם עצמם כאשר יפתחו את המרחב הנצחי של יקירם לקשר האין סופי שלו עם העולם, קרי: הנשמה- החיבור אליה ממקום אין סופי יאפשר את המשך קיומה במרחב החיים של משפחתו ושל כלל חסידי חב"ד במרחב של עולם שנה נפש.

מה שבעצם מספר את סיפורו של כל חסיד חב"ד ושל משפחות השלוחים שהנם סובייקטים ובעל משפחה מחד, אך שליחי ציבור השייכים לכלל ישראל מאידך.

ההתייחסות לשליח כאל  ידו הארוכה של המשלח הופכת את המרחב שלו למרחב משותף לכלל ומעניקה הזדמנות נפלאה לחבור אליו מכל מקום, בכל זמן ובכל מצב.

כאן המקום לחשוב על חיבורים משמעותיים אל הנפטר/ת, מצד המשפחה, השלוחים וכלל חסידי חב"ד שהלכו לעולמם, על מנת לאפשר להם לחבור אל יקיריהם ממקום וממרחב אין סופי בלתי מגביל ובלתי מוגבל.

אסיים בתפילה על כלל ישראל ובתוכם השליחים והשלוחות שהלכו לעולמם שנזכה להתראות עמם נשמות בגופים, ושיזכו להתייחד עם יקיריהם ועם כלל ישראל תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

_______

כותב השורות, ר' מישאל אלמלם.
פסיכותרפיסט מוסמך וחבר באגודה הישראלית הרב תחומית לפסיכותרפיה, אחראי על מערך הנשירה בצפון ירושלים חט"ב וחט"ע מטעם עיריית ירושלים, מנהל מכון להדרכת הורים ולטיפול בנוער בסיכון בירושלים, פסיכותרפיסט לטיפול בנוער עובר חוק למניעת פגיעות מיניות בהוסטל בירושלים, ומוסמך בטיפול בפוסט טראומה בייעוץ החינוכי ובחינוך המיוחד.