מערכת COL
|
יום כ' חשוון ה׳תשע״ח
09.11.2017
אהבת תורה ואהבת חסד שנפגשו בדמות אחת • בנימין ליפקין
הילדים ששיננו מאות ואלפי פרקי תניא ומשניות על פה • המתפללים שהתענגו על תפילת שירתו בציבור ועל קריאת התורה הייחודית שלו • באי בית ה' שלא יכולים היו לכבוש את התפעלותם למראה אהבת התורה שיקדה בו כאש תמיד • בנימין ליפקין בטור נוגה ונוגע ללב אחרי מיטתו של אחד ומיוחד מן חבריא, הרה"ח ר' צבי לידר ע"ה, שהותיר קהילה שלמה דומעת ומתגעגעת • למאמר המלא>>
בנימין ליפקין
חצר בית הכנסת הגדול 'בית אריה' והכביש שבחזיתו, בטבורה של שכונת חב"ד בלוד, התכסו בשחור אדם. במרכז החצר הוצבה מיטתו של הרה"ח ר' צבי לידר ע"ה – אחד ומיוחד מן חבריא, איש שהחיוך לא מש מפניו בכל עת וברוב ככל המקרים החיוך גם הדביק את אלו שבאו עמו במגע, אם באמירת שלום סתמית, אם בהיגד מרנין של ווארט חביב שזה עתה עלה במוחו והוא ממהר לשווק אותו הלאה ואם בשיחה ממושכת יותר שבה כבר היה נגרר איש שיחו לשחוק של ממש.
ניצבו שם בחורי ישיבה צעירים שהפסקת הצהרים של תלמודם נקטעה לפתע לטובת מסע הלוויה לצד תושבי השיכון, ותיקים כמו מתיישבים חדשים שלא חדלים לשטוף את השיכון וכל מבואותיו, בני תשחורת כברי שיבה. כולם הסתופפו ליד המיטה, מביטים על הטלית המכסה את האיש שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי של המקום הזה בעשרות השנים האחרונות. מביטים ולא מאמינים.
ניצב הייתי שם דקות אחדות קודם לכן, בעודי ממתין לבוא רכב החברה-קדישא ממנו יצא בעוד רגע קט הארון, כשהוא מובל בידיו האמונות והבטוחות של ידידי כאח לי, ר' חיים גלינסקי הי"ו, שלעת כזו, לא עלינו, מופקדות המושכות לידיו האמונות, הענייניות, המיומנות. ניצבתי שם וכמו תמיד סקרתי במבטי את הרחבה ההולכת ומתמלאת אדם. סוג של עצבנות ריצדה בין העפעפיים לעיני לא מעט מהמסתופפים.
לֵאוּת נרגנת ניכרה בפני האנשים. כמו אמרו בלא מילים: חשבנו שהפעם כל זה ייסחך מעמנו. מיוסטון הרחוקה הגיעו בשלהי הקיץ בשורות טובות ומעודדות. נראה היה שכנגד כל הסיכויים ר' צבי לידר שוב הפתיע ועוד מעט הוא ישוב אלינו כאחד האדם ובכוחות מחודשים.
באותם רגעים לא יכולתי לשאול את עצמי: איפה ר' צבי שהיה עומד כאן עכשיו, זורק לסובבים אותו איזו אמרת שפר מחויכת שהייתה ממיסה את המתח, מפוררת אותו ומשרה אווירה קלילה ובריאה על פני הבריות.
ואז לפתע הושלך הס. אל המיטה ניגש ר' יעקב לידר. הוא אחיו הבכור של המנוח והשיבה שזרקה בשערו מסגירה את היותו מבוגר ממנו, ייבדל לחיים טובים ארוכים ובריאים, בכמה שנים. מכל מקום משהו בפרופיל שלו כמו בתווי פניו מזהה אותו מיידית עם אותו פס יצור. כמו כל המלווים גם הוא, האח, הבין היטב שנקלענו למעמד בלתי נתפס. והוא ביטא זאת בקולו הרועם, בנהימה חדה: איך נפלו גיבורים!
*
איך נפלו גיבורים.
איככה אוכל וראיתי ברעה שמצאה את עַם קהילתי.
גיבור זה היה שם התואר ההולם ביותר את ר' צבי. מדי בוקר ניתן היה לראותו יושב בסוכת הפרגולה של חצר בית הכנסת, אותה חצר שאליה הובלה מיטתו במסעו האחרון בטרם הורד אלי קבר. הוא היה יושב ולומד שם שעות על גבי שעות.
מאז פטירתו בלא עת – בהותירו את משפחתו, את קהילתו ואת כלל אוהביו ומוקיריו והוא בן ס"ה שנים בלבד – דיברו רבים על היותו איש צדקה וחסד. זה נכון כנכון היום אבל לא דובר די אודות אהבת התורה שלו. היהודי הזה אהב ללמוד. הוא לא היה תלוש מהוויות העולם, הוא לא היה מורם מעם, הוא לא היה פרוש או מופרש, אבל היה לו גישמאק אמיתי מלימוד תורה, בדיוק כמו שלי ולך יש הנאה ממנת גורמה קולינרית דשנה ומשובחת.
עם חברותא אחד הוא ישב ולמד גמרא בקול, בחיוּת, בניגון, במשך שעות. עם חברותא נוסף הוא ישב ולמד שיחות של הרבי. עם עוד חברותא הוא למד שולחן ערוך ונושאי כליו. היהודי הזה ידע צורת מטבע מהי והיו לו חושים כלכליים בריאים שהוא ידע לנתב ולהפיק מהם רווחים בלתי מבוטלים. אבל התענוג שלו עלי אדמות היה לשבת וללמוד.
והשמחה שלו, וחוש ההומור הקולח שלו, הדביקו את כל הסובבים אותו. על דרך הצחות הייתי אומר כי אם על כל אדם נאמר שאחד מן החבורה שמת תדאג כל החבורה, על ר' צבי אפשר לומר זאת בפשטות. כי אחרי שר' צבי איננו לא יהיה מי שיצחיק את החבורה הזאת וישעשע אותה בחן הטבעי שהיה נסוך בפניו וזרם כקילוחים מכל ניב שפתיו.
"בחן הטבעי שהיה נסוך בפניו". ר' צבי לידר ע"ה (באדיבות המשפחה)
מתפללי המניין של קומת הכניסה ב'בית אריה' יתרפקו בוודאי ויתגעגעו לקריאת התורה שלו שנשמעה מקצה אל קצה, כשלו ולבניו הכשרוניים, ייבדלו לחיים טובים ארוכים ובריאים, שמורה זכות הראשונים של המצאת שיטת הסימנים להקלה על בעל הקריאה באלתור טעמי המקרא. אלו מהם ששמעו במשך שנים את תפילתו לפני התיבה בימים נוראים, ישוררו בגעגועים את "ונאמר" המתרונן שלו בפסוקי מלכיות-זכרונות-שופרות.
שירת חייו צעדה עם נתיבות חייו כשלובת זרוע. אינני מכיר עוד יהודים שבעיצומה של שמחת נישואין לבניהם, בעת ההפוגה של שלהי המנה העיקרית, בין פרק הריקודים הראשון למסה העיקרית, כולם מרותקים למשמע לחן מיוחד שחיבר המחותן, בעל השמחה, לכבוד המאורע. כזו הייתה שירת חייו.
*
הוותיקים שבבוגרי תלמוד התורה השכונתי לא ישכחו לו את החסות שפרס על פני שנים ארוכות מאוד על פנינת הכתר של הת"ת במשך שנים רבות: מבצע הלימוד על-פה. במפעל גדול זה חברו יחד במיטבן אהבת התורה שלו ורדיפת החסד שהייתה תמיד שם נרדף שלו. במשך שנים על גבי שנים הוא הוזיל מהונו סכומי עתק לטובת ספרי קודש שבהם זכו ילדים ששיננו 'סדרים' שלמים של משניות ועשרות ומאות פרקי תניא על פה.
והלך לפניך צדקך. שמו המתנוסס בחותמת על אלפי ספרי הקודש שקיבלו הילדים הלומדים קידם את פניו של ר' צבי בהתייצבו בשערי ישיבה של מעלה. המילים לזכות ר' צבי – ורעייתו היקרה, אשת חיל, מנשים באוהל תבורך, מרת רחל תבלחט"א – הופכות מעתה לעילוי נשמתו הזכה והטהורה, לזכרו של לבו הרחב כפתחו של אולם. וקול התורה שלו, שחייב את כל מי שרק בשעריו של בית המדרש לילה ויום.
*
הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
