מערכת COL
|
יום י"ד חשוון ה׳תשע״ח
03.11.2017
ריקוד תחיית המתים בבית הנתיבות • בנימין ליפקין
למשך שעה תמימה הפך האולם הענק של בית הנתיבות להיכלה של ישיבת 'תומכי תמימים' בעיצומו של 'כָאדָארָם' • בנימין ליפקין היה השבוע בעת מעמד קבלת הפנים של 'השלוחים', בוגרי ה'קבוצה', לישיבות תומכי תמימים ברחבי הארץ • טורו השבועי מוקדש לתיאור נרגש של המעמד המחשמל ותוצאותיו הראשונות • למאמר המלא
בנימין ליפקין
מרגע לרגע גברו הקולות שגדשו את בית הנתיבות. בימי שגרה נראית באולם מקבלי הפנים דריכות של בני משפחה הממתינים לבוא יקיריהם. קולות שקטים של פטפוטים וניחושים וקריאות התרגשות ברגע של מפגש – זה המקסימום של הדציבלים שיכולים להישמע במקום הזה. עתה אפפה את המקום אווירה אחרת. רועשת וגועשת, עליזה ורוגשת. למשך שעה תמימה הפך האולם הענק להיכלה של ישיבת 'תומכי תמימים' בעיצומו של 'כָאדָארָם'.
שעה קלה קודם לכן פלטו אוטובוסים את תלמידי התמימים שבאו הנה משורה ארוכה של ישיבות 'תומכי תמימים' ברחבי הארץ. היו אלו תלמידי שיעור ג' מישיבות 'תומכי תמימים' בלוד, כפר חב"ד קריית גת, מגדל העמק, נחלת הר חב"ד, אלעד, ביתר עילית.
גדודים של בחורים מלאי עיזוז מילאו חיש מהר את המקום, פניהם נהרו וקולם נישא בשיר. "שלוחי אדוננו טוּ בְּרִינְג משיח צדקנו". בלוח הנחיתות מהבהבת זה מכבר שורת העדכון על הטיסה שבה נחתו לפני שעה אלו שלכבודם הגיעו הנה תלמידי הישיבות מכל כנפות הארץ. ככל שנקפו הדקות הלך וגבר קול השירה והלמות הלב גברו.
ובהגיע הרגע לו כולם ציפו, כשמבעד לדלתות האלקטרוניות אך הציצו מגבעותיהם של שניים מראשוני השלוחים שיצאו יחדיו, התפרצו הריקודים בבת אחת אל המתחם הסטרילי שבו רשאים תמיד לפסוע רק היוצאים מהטיסות השונות. נחשול שחור של מגבעות וחליפות, מקפץ ורוקד, כבש עתה את רחבת המתחם. 'השלוחים', עשרים ושלושה במספר, נישאו על הכתפיים והטרמינל כולו נשטף בשאגת שירה וסערת רגשות.
לצפיה בוידאו - לחץ כאן>>
בירכתיים ניצבו ההורים ובני המשפחות. הם התקבצו הנה לראות את יקיריהם שאותם לא ראו זה יותר משנה מאז צאתם ל'קבוצה' בראשית חודש אלול תשע"ו. הם גם ביקשו לראות במו עיניהם את המחזה אך חלילה לא להפריע למהלכו.
אך לפני שנה וחודשיים פחות ארבעה ימים נצפו הנערים הללו בקומתו השלישית של המבנה הנוכחי, כשהם נפרדים מהוריהם בצאתם לשנת ה'קבוצה'. ההורים נשקו להם, חיבקום בחום ובקול רועד ועיניים דומעות איחלו להם כי יצליחו בשנה הזו, ינצלו היטב כל רגע וישתדלו לעלות ולהתעלות. עתה ניצבים ההורים מנגד ולנגד עיניהם המזוגגות ניבטים יקיריהם חתני השמחה. הם לא סתם שבו ארצה בתום שנה של הקבוצה. הם באו הנה בשליחות. בתפקיד. עם יעדים מוגדרים.
כשוך הריקודים, הם יסורו אל המקום בו ניצבו ההורים, ייפגשו עמם ויכירו מחדש את אחיהם ואחיותיהם הקטנים. אך כעבור דקות אחדות הם שוב ייפרדו מהם לשלום. אצה להם הדרך. הם בעצם לא חזרו הביתה. הם סיימו את ה'קבוצה' ויצאו לשליחות לישיבות השונות, לשמש בכל אחת מהן דוגמה חיה ובוהקת של שקידה והתמדה, של התקשרות ודבקות באילנא דחיי, של נרות להאיר, וכל אחד מהם חדור מטרה נשגבה. להיות טופח על מנת להטפיח.
*
ובבוקר יום השבת הקרובה, במחוזות אנ"ש המאכלסים תלמידי ישיבות שזו להם שבת-חופשה, ניתן יהיה לראות חברותות ויחידים, קבוצות ובודדים, של תלמידי התמימים, שקועים בלימוד מתוך קובץ אחיד, מעשה ידיהם ועמלם של 'השלוחים' שזה עתה באו.
קובץ שבראשו מאמר הנושא את דיבור המתחיל של תיבותיה הראשונות של פרשת השבוע: "ואשה אחת מבני הנביאים צעקה אל אלישע", שאותו אמר הרבי באור לכ"ף מרחשון תשמ"ו ושיצא לאור מוגה על ידי הרבי, כ"קונטרס כף מרחשוון תש"נ". הם יהגו וילמדו בו ולוּ על מנת לעמוד באתגר שהציבו בפניהם השלוחים: ללמוד לפני התפילה של בוקר יום השבת לכל הפחות 40 דקות.
ערב קודם לכן, בפרק הזמן שבין מנחה לקבלת שבת, הם יעיינו מן הסתם בחלק הנוסף של קובץ הלימוד המכיל את התוועדות הרבי בשבת פרשת וארא, כקביעות שנה זו. עם שובם לישיבה ביום ראשון, תצפה לאלו שימלאו דו"ח מיוחד ויעמדו בכור המבחן על לימוד זה, הגרלה על ספרי קודש.
כזו היא יריית הפתיחה של פעילות 'השלוחים', אשר תימשך על פני כל השנה כולה, תתקע יתדות בלבבות, תכה שורשים, תפריח ותצמיח עלים ופירות ואילנות לתפארה.
*
אי אפשר שלא ללמוד את שיעורי התניא של ימים אלו – איגרתו הנודעת של רבנו הזקן לאחר פטירת רבי מנחם מענדל מהורודוק והביאור לה, שבראשן המסר הקדוש של דברי הזוהר שהפכו ללחם חוקנו בימים אלו שבהם החושך יכסה ארץ: "איתא בזוהר הקדוש דצדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי".
אי אפשר שלא לראות במפעל החינוכי המרגש והמפעים הזה, שקבלת הפנים המתוארת היא רק הביטוי החיצוני והמבוא הגשמי לכל מה שיתכונן בו, ביטוי מופלא, מדהים ומרומם להבטחת הנצח: כי לא יעזוב הרועה את צאן מרעיתו.
התחייה המחודשת והמוחשית הזו כמוה כמעשהו של אלישע בהפטרה, על אותו נער, בנה של האישה השונמית, שאיבד את מקור חיותו: פיו על פיו. עיניו על עיניו. כפיו על כפיו.
ויפקח הנער את עיניו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
