בני משפחת הבר בארץ הקודש כותבים על דודה רחל הבר ע"ה מניו יורק

העט רושם "568 Montgomery st". זה קורה כשהמטוס מתקרב לחופי ניו יורק. הדייל עובר בין הנוסעים ומחלק טופס של מחלקת ההגירה, בו מתבקש כל נוסע למלא את פרטיו. "היכן תשהו בזמן שהותכם?". בשבילנו, בני משפחת הבר מארץ הקודש, לא היה ספק כיצד לענות על השאלה. הבית ברחוב מונטגומרי 568, ברוקלין ניו יורק. זו היתה הכתובת שלנו בשכונת המלך.
בשבוע שעבר נפטרה גב' רחל הבר מקראון הייטס, לאחר מחלה קשה. הידיעה שהגיעה מניו יורק, עוררה סערת רגשות עזה בבית קרובי המשפחה בארץ הקודש. למרות שמדובר בדודה שגרה כל ימיה במקום רחוק, המרחק הגיאוגרפי לא גרם לריחוק, אלא להיפך – דווקא לקירבה מיוחדת.
משך עשרות שנים, הבית ברחוב מונטגומרי, ביתה של דודה רוחל הבר, היווה אבן שואבת לכל בני המשפחה שבאו לשהות בבית חיינו. שכונת קראון הייטס, ידועה בהכנסת האורחים שלה בחודש תשרי. בין הבתים המארחים, בלט ביתה של דודה רוחל, שקיימה את מאמר חז"ל "יהי ביתך פתוח לרווחה". בחודש תשרי, היו פוקדים את המקום עשרות בני משפחה עם מזוודות על גבי מזוודות, וחלקם אף ישנו ואכלו שלוש ארוחות במשך חודש שלם (!).

"כשאתה נמצא במקום רחוק, חסרה לך התחושה של בית. 'דודה רוחל', כפי שאנו מכנים אותה, היא זו שהעניקה לנו את החמימות של בית", אומר אחד האחיינים מארץ הקודש.

הכנסת אורחים היא פעולה מאוד רגישה. כשבאים להתארח, לפעמים הדבר כרוך באי נעימות מכוח המחשבה שמא הנוכחות שלך מכבידה עליו. אך אצל 'דודה רוחל', היה זה משהו אחר לגמרי. היא נתנה לאורחים מארץ הקודש את ההרגשה הכי טבעית והכי רצויה בעולם. מעולם לא נתנה תחושה שהאורחים מכבידים ושהנוכחות שלהם מוגזמת.

זה לא שבלעדי האורחים הבית היה ריק. ביתה של דודה רוחל שוקק חיים לכל אורך השנה עם צאצאיה, הבנים והבנות, החתנים והכלות, הנכדים והנכדות. היא נתנה את כל חייה עבור בני משפחתה, וידעה לתת הרגשת שייכות משפחתית לכולם.

הכמות הגדולה של האורחים בחודש תשרי, לא אפשרה לחלק לכולם מפתחות לבית, כמובן. האחיינים היו הולכים להתוועדויות ארוכות אל תוך הלילה, וכשהיו חוזרים, היו דופקים בדלת. 'מישהו' היה תמיד מתעורר ופותח. זו הייתה דודה רוחל, שלא עלתה על המיטה באותם לילות, אלא נשארה לנמנם בכורסה כדי שתוכל לפתוח את הדלת. היא הייתה פותחת, וחוזרת לנמנם על הכורסה, מחכה לבן המשפחה הבא. "מה שהכי מדהים בזה", מספר אחד מבני המשפחה, "שבשעת מעשה לא הבנו שהיא מחכה רק לנו. היא החליקה את העניין, כאילו שהיא סתם נרדמה על הכורסה. לקח לנו זמן רב לקלוט שהיא בעצם לא הולכת לישון בגללנו".

"זה לא רק חודש תשרי", מוסיף ר' יענקי הבר. "חודש תשרי אכן היה העמוס ביותר, אבל כל אחד מאיתנו כאשר היה בשנת הקבוצה ובשנים שאחריה בבית חיינו, הרגיש שם ממש הרגשה של בית. הייתי מגיע לשם באופן קבוע בשבתות, וגם סתם כך באמצע השבוע, הייתי לפעמים קופץ בלי להודיע. דופק בדלת, פותח ומיד היא הייתי שואלת 'יענקי, מה שלומך? בטח אתה רעב, שב לאכול', ומעניקה ארוחה דשנה והרגשה של בית".

"אני זוכר", מוסיף אחד האחים, "שבתור ילד באתי עם אבא לבית חיינו. התארחנו 'כמובן' בבית משפחת הבר, ואני הכרתי שם משחק חדש שלא היה בארץ. שיחקתי ושיחקתי בצורה מוגזמת במשך שעות, אבל הם לא אמרו לי מילה, כאילו שכל המשחק החדיש לא נברא אלא בשבילי".
"היא הייתה עבורי כמו אמא באותם שנים בהן למדתי אצל הרבי", מוסיף האח הצעיר. "אולי זו הסיבה, שכשהיו לי סימני שאלה אישיים ומשמעותיים בחיים, ולא יכולתי לשתף אף אחד בהם, הרגשתי נוח לשתף דווקא אותה, את דודה רוחל. היא גם הייתה אוזן קשבת, וגם אשה עם המון חכמת חיים ובעלת דעה ישרה. העצות שלה נתנו לי כיוון נכון בחיים עד היום הזה".

פעמים רבות קרה ששידוך היה נסגר בחודש תשרי. איך סוגרים שידוך כאשר ההורים נשארו רחוק, בארץ הקודש? כמובן, דודה רוחל היא הכתובת. בטבעיות, כאילו זה הדבר המובן מאליו, אירחה בביתה כמה פעמים 'לחיים' לחתנים וכלות מבני משפחת הבר ארץ הקודש, כאילו הם היו המחותנים הראשיים.

"אחרי השידוך, דודה רוחל ליוותה אותי כחתן, כאילו הייתי הבן שלה", מוסיף האח ר' שמוליק הבר. "היא הלכה איתי למדוד את הסירטוק, התעניינה בהתפתחויות והעניקה עצות ששוות זהב, במיוחד מניסיונה הרב בתור שדכנית".

הכנסת האורחים לא הייתה רק לזמן מוגדר. לאחר פטירת אמה גב' חיה שרה קלמנסון, הכניסה דודה רוחל הבר את אביה השו"ב הרב ישראל שמעון קלמנסון שיגור בביתה באופן קבוע. עקב כך כמעט ולא יכלה לנסוע מהבית לשום מקום לכמה שנים. אך היא, לא רק שלא התלוננה, אלא ראתה בכך זכות וכיבדה את אביה בשמחה.

עם השהות בבית, הכירו בני המשפחה מארץ הקודש את דמותה האצילית. הרבי התבטא על האשה הגדולה הזו שיש לה את כל המעלות. היה זה כאשר הרבי בעצמו יזם את הצעת השידוך בינה ובין בעלה יבדלחט"א, דודנו הרב שמואל הבר שיחי'.

הנהגתה המיוחדת והחמימות המשפחתית שלה, ממשיכים לחמם את ליבנו ומעוררים בנו געגועים, לצד רצון ללמוד ממנה ולהמשיך את דרכה.