שרון גושן, ראשון לציון

הלווית השליחה הגב' חנה סגל ע"ה לא הותירה עין יבשה. אלפי אנשים גדשו את חצר הבית בראשון לציון, כשבני המשפחה העניפה, ובראשם בעלה, יבלחט"א הרב אליהו סגל ותשעת ילדיהם, נכנסים אט אט לבית המשפחה, כשהם עוברים בשביל ארוך של עשרות מטרים מתחילת הרחוב שנסגר על ידי המשטרה מבעוד מועד. הרב סגל לא ראה את תשעת ילדיו מאז שעזב את הארץ במהירות ביום חמישי ח' תשרי, יחד עם אשתו בטיסה בהולה לבית הרפואה בטקסס. הילדים מבולבלים, שבורים, שחלקם מפאת גילם הצעיר לא מבין דבר מהנעשה סביב.

המשפחה מתכנסת בבית. הרב סגל מסתגר לבד עם ילדיו, ומנסה להסביר, את מה שאי אפשר להסביר. מה תסביר לילד שרק לפני חודש בראש השנה ישב עם אימו המסורה סביב שולחן החג, ולפתע, בשורה איוב, האמא חולה במחלה קשה, ולפתע בתוך מספר ימים, הבשורה כי חייבים להיפרד ולטוס לטיפול מציל חיים בחו"ל, ולהיפרד מאמא לזמן לא ברור.

תושבי השכונה המכירים היטב את משפחת השלוחים, ואת הרבנית חנה סגל, מתקשים לעכל. הם המומים וכואבים, ובעיקר לא מבינים, איך אישה צדקנית וצעירה, נעלמת ככה. אין תשובות, ולא יהיו תשובות, וצריכים לשאול, ולא בושה לשאול: "למה?", ריבונו של עולם, למה הרעת לעם הזה"? כמה עוד אפשר?

המורים המסורים של משפחת סגל נקראים להיכנס אל בית המשפחה, לשיחה קצרה איש איש עם תלמידו, ולהתכונן ליציאת ההלוויה. אוי, הילדים הקטנים, כשהגדולה בת 15, והקטן בן שנה וחצי, יוצאים מהבית, נתמכים בבני המשפחה.

הרב סגל מוקף בחמישה מבניו יוצאים אל הארון בפתח הבית לאמירת קדיש. ולוי יצחק הקטן, בן השלוש וחצי המום וכאוב, מורם על הידיים של המלמד שלו בחיידר, עם כרית השינה המעוטרת שלו ב"שמע ישראל"? ריבונו של עולם, למה ילד בן 3 במקום ללכת לישון צריך ללוות את אימו לקבורה? למה??, והקדיש מתחיל, הקולות סדוקים, שבורים, בכיות "ויצמח פורקנה ויקרב משיחא". ויקרב? מי רוצה קירוב? לא רוצים קירוב של ביאת המשיח... רוצים משיח עכשיו, ותחיית המתים מיד.

אלפי המלווים צועדים חרישית ברחובות השכונה לעבר בית '770'. מקום גאוותם של הרב אליהו וחני סגל. בית בו השקיעו שקל ועוד שקל, והיו מונחים בבנייתו 24 שעות בעשור האחרון. לא היתה שיחת טלפון עם הרב סגל בה הוא לא הזכיר את השלמת הבנייה.

"חנהל'ה, חנהל'ה", והקהל גועה בבכי חסר מעצורים

ההלוויה מגיעה לבית '770'. ממתינים כמה דקות להגעת הנשים. הרב יחיאל מלוב שהנחה רק לפני 4 שנים את טקס הנחת אבן הפינה לבית '770' מנחה את ההלוויה למרגלות בית '770' שהואר במעוד מועד, כיאה לכבודה של השליחה ע"ה. הוא מזמין את המרא דאתרא הרב מרדכי צבי דוברבסקי לשאת דברים. הרב פותח בדברי שלמה המלך בספר קהלת "עת לדבר ועת לשתוק", ושיש זמנים שלצד השתיקה חייבים לדבר, וחייבים להזכיר את מסירותם של השלוחים להפצת תורה וחסידות בשכונה, ולהקמת בית 770.

השליח הראשי בעיר הרב יצחק גרוזמן נושא אף הוא דברים מרגשים בשם השלוחים ומבטיח בשם אחיו השלוחים, מנהלי בתי חב"ד בעיר, להמשיך לסייע לרב סגל ומשפחתו בכל המצטרך, וכן בהשלמת בית '770', רצונה של המנוחה. כך גם בדברים שנושא תושב השכונה.

האח, הרב שלום דובער הנדל, ראש ישיבות חב"ד באור יהודה, עומד במרחק מה מהארון, בהיותו כהן, וקולו מנסר את השקט: "חנהל'ה, חנהל'ה", והקהל גועה בבכי חסר מעצורים. הוא מתקשה לדבר, קולו שבור ומרוסק. הוא מספר כי בשמחת תורה האחרון, אחד מילדיו של הגב' סגל ע"ה, היה אצלו באור יהודה, וכולם בירכו אותו שאמא שלו תזכה לרקוד בחתונתו. ברכות לא חוזרות ריקם. תלכי עם העקשנות שלך לרבי, ותזרזי את ביאת המשיח, הוא זועק בקול.

ההלוויה ממשיכה לצפת, סמוך לחצות מתכנסים בדממה אלפים בבית הכנסת "היכל לוי יצחק", שהמתינו שעות ארוכת להגעת הארון. בני הקהילה המכירים את משפחת הנדל מזה עשרות שנים, ואת השליחה הגב' סגל, שהתחנכה במוסדות חב"ד בצפת מהגן ועד הסמינר, חשים את הכאב העז, ומבקשים לחזק את בני המשפחה בשעתם הקשה. בתום דברים קצרים שנושא האח הרב שמואל הנדל, מסתיים מסע ההלוויה הקשה והארוך, בשעה 2 לפנות בוקר כשחני ע"ה נטמנה בבית העלמין בצפת, ובני המשפחה חוזרים בשעה 5 לפנות בוקר לבית האבלים בראשון לציון.

מסע ארוך וכואב מגיע לסיומו. מסע ארוך של חני ע"ה שיצאה מביתה על רגליה בח' תשרי, כשהיא מרגיעה את ילדיה, שהיא כבר חוזרת, והנה כמעט חודש אחרי, בו' חשון, היא חוזרת לביתה בארון. מסע הלוויה ארוך של כמעט 70 שעות, שהחל למעשה עם פטירתה של חני ביום שני בבוקר (שעון ישראל) והסתיים רק בליל רביעי בלילה. מסע שיצא מטקסס עם עיכוב בטיסה בשל מזג האוויר, המשיך ב 770 בקראון הייטס, משם חזרה לקנדי, בדרך לישראל, ראשל"צ וצפת.

איך מתמודדים כששומעים את הילד מתייפח בבכי בשקט מתחת לכרית?

ולא רק המשפחה. אנ"ש בראשל"צ, הורים לילדים חברי כיתתם של תשעת הילדים, שלא יודעים מה מסבירים לילדים בבית שחשים בפחד שאולי זה יקרה, היל"ת, חס וחלילה, גם להם? איך הורה צריך להתמודד עם בכי של ילד שלא יכול לישון בלילה, מתהפך ער במיטתו בשעה 2 בלילה, ולא נרדם ממחשבות? איך הורה אמור להתמודד כשהוא שומע את ילדו מתייפח בבכי בשקט מתחת לכרית? פשוט חסרי אונים.

ואיך מתמודדים עם שאלות באמונה של ילדים שלא מבינים איך מאות פרקי התהילים לא עזרו וחני נפטרה? אין תשובות, חוץ מלחבק, ולבכות יחד איתם. ואיך אמורים לענות לילד שמביט בך בעיינים דומעות, ומבקש, תבטיח לי שלנו זה לא יקרה.

ומה עם הקטנים שחוזרים מבית הספר הביתה ושואלים למה הפסיקו להגיד תהילים בכיתה על חני סגל? איך ילד יכול לתפקד כשהוא רואה את הוריו מתפרקים בבית בבכי? איך, ואיך, ואיך, שאלות לא חסרות, אבל אין תשובות.

ואז חוזרים הביתה, מפורקים וכואבים לפנות בוקר. מי בכלל יכול לישון. והמחשבות רצות בראש כמו בסרט נע, איך הכל התחיל, בשבוע שלפני ראש השנה כשהתחילו להגיע השמועות הלא ברורות. אני נזכר שפגשתי בסליחות של ערב ראש השנה את אלי סגל ושאלתי למצבה של אשתו. אלי היה באמצע סליחות ורק מילמל משהו לא מוגדר, ואני חשבתי ואמרתי לעצמי שהכל יהיה בסדר. אחרי ראש השנה המצב התברר לדאבוננו יותר. הקמפיין הענק מציל החיים ששאב את כולנו אליו, איחד את חב"ד, עד ממש כניסת חג סוכות, בו גייסנו כחצי מליון דולר מלמעלה מ-4,200 איש, והתפילות, התפילות, והתפילות. עד שבוע שעבר שמצבה הידרדר, עד לסיום הטרגי.

ואני מתקשה להירדם, ורק תמונה אחת צפה ועולה לי כל העת: לוי יצחק סגל הקטן, בן השלוש וחצי, עם מוצץ בפה, וכרית ה"קריאת שמע" שלו, מורם על ידי המלמד האהוב שלו, המום, לא מבין למה הוא לא במיטה שלו בשעה לילה מאוחרת, ואז הבכי שלי יוצא. בכי בלתי נשלט, חסר מעצורים. בכי שהצטבר ימים ארוכים, בכי של זעקה קורעת לב: "למה???", והבכי ממשיך וממשיך, ואני מפסיק לכתוב, כי אני לא יכול יותר...