מערכת COL
|
יום י"א אדר ב ה׳תשס״ה
22.03.2005
הגאון היהודי הוא המנצח
את הכוח לעמוד בלחצים מצד העולם אנו שואבים מהאמונה ומהמורשת היהודית, המעלה על נס את העמידה הגאה והבלתי-מתפשרת – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" * מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם 'שיחת השבוע'.
העם היהודי הוא "עם לבדד ישכון". מאז ומעולם היה זר למשפחת העמים. דתו שונה, תפיסותיו שונות. איך אומר המן למלך אחשוורוש? – "ודתיהם שונות מכל עם". לאורך כל שנות קיומו של עם-ישראל הופעלו עליו לחצים להגמיש את עקרונותיו וערכיו ולהתאימם לתפיסות המקובלות בעולם שמסביבו. לצד הלחצים היו דורות שבהם הוצג גם פיתוי – להיות כמו כולם וליהנות מכל יתרונותיו של השוויון.
את עוצמתו של הלחץ הזה אנו רואים בימינו. העולם שמסביבנו מפעיל עלינו לחץ בלתי-פוסק לסגת, להתקפל, לוותר ולהתגמד. העולם הנאור אינו מעוניין בעם יהודי חזק. הוא מוכן לקבל את קיומנו כנקודה זעירה על המפה, התלויה בחסדי המעצמות. הלחץ הזה הכניע זה אחר זה שורה של ראשי-ממשלה, שהגיעו לתפקידם עם השקפת-עולם ברורה למדיי בדבר הצרכים החיוניים לנו, אך הוכנעו על-ידי הלחץ הבין-לאומי.
מול הצורר
סוד הקיום היהודי טמון ביכולת לעמוד בלחצים העצומים הללו ולהפגין גאון יהודי. את הכוח לכך אנו שואבים מהאמונה ומהמורשת היהודית, המעלה על נס את העמידה הגאה והבלתי-מתפשרת. יהודי הנטוע היטב בתוך מורשתו, יודע שדווקא הנחישות והעמידה בלחצים הן המביאות את ההצלחה והשגשוג, ואילו הניסיון למצוא חן בעיני העמים גורר נסיגה אחר נסיגה והתבזות אחר התבזות.
מופת לעמידה גאה משמש מרדכי היהודי. אלה ימים שכל היהודים נתונים למרותו של מלך עריץ, שבהינף-יד יכול לגזור גזירת השמדה על עם שלם. ראש-השרים שלו הוא המן, צורר ישראל מזרע עמלק. לכאורה, זה הזמן להכניע ראש , להתכופף ולחכות עד יעבור זעם. מספרת המגילה: "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן - ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".
במושגים שהשתרשו בימינו, נראית התנהגותו של מרדכי תמוהה ביותר. מה ההיגיון שבהתרסה זו מול האיש החזק ביותר בממלכה? נכון, יהודי אינו כורע ואינו משתחווה לבשר-ודם, אבל בכל-זאת, צריך להתחשב בנסיבות, ובכלל, זה לא ה'עיתוי', אולי בהזדמנות אחרת. הלוא-כן?
מרדכי אינו נסוג גם כאשר המן משיג מאחשוורוש אישור לגזרת ההשמדה של כל העם היהודי. מרדכי ממשיך בהתנהגותו הגאה - "ולא קם ולא זע ממנו". וראו זה פלא - דווקא התנהגות תקיפה זו היא המביאה בסופו של דבר את נס ההצלה. צורר היהודים נתלה על העץ, ואילו מרדכי, שאינו יודע להתקפל ולנהוג 'רגישות' - מתמנה משנה למלך, ועם-ישראל זוכה בחג פורים.
חזרה לדרכו של מרדכי
מרדכי היהודי הבין כנראה טוב יותר מכל מדינאי ימינו את סוד הקיום היהודי. הוא ידע שבהתרפסות להמן לא ישיג מאומה, מלבד השפלה ומתן עידוד לגזרות נוספות. רק עמידה תקיפה ואיתנה מול הצורר וחבר מרעיו, לצד תפילה וזעקה לריבון-העולמים - בכוחה להציל את עם-ישראל.
היו זמנים שהלכנו בדרכו של מרדכי היהודי. עשינו מה שטוב ליהודים ולא חששנו ממה שיאמרו הגויים. המנהיגים לא היססו אז להכריז: "או"ם-שמום". התוצאה הייתה שהארץ נבנתה והתעצמה ועם-ישראל זכה בסופו של דבר להערכת העולם כולו.
בשנים האחרונות התפתו קברניטי המדינה להתחשב בגויים, לנסות לרצותם, להתפשר ולוותר. וראה זה פלא: ככל שאנו מוותרים ונסוגים ומתחשבים ומתפשרים, גובר ומתעצם הלחץ הבין-לאומי, עד שאפילו ירושלים אינה מתקבלת כבירתו של העם היהודי.
אולי זה יהיה לקח ברור, שצריך לחזור מהר לדרכו של מרדכי, הדרך של "לא יכרע ולא ישתחווה", ואז נזכה לא רק לנס פורים, אלא גם לנס הגאולה האמיתית והשלמה.
את עוצמתו של הלחץ הזה אנו רואים בימינו. העולם שמסביבנו מפעיל עלינו לחץ בלתי-פוסק לסגת, להתקפל, לוותר ולהתגמד. העולם הנאור אינו מעוניין בעם יהודי חזק. הוא מוכן לקבל את קיומנו כנקודה זעירה על המפה, התלויה בחסדי המעצמות. הלחץ הזה הכניע זה אחר זה שורה של ראשי-ממשלה, שהגיעו לתפקידם עם השקפת-עולם ברורה למדיי בדבר הצרכים החיוניים לנו, אך הוכנעו על-ידי הלחץ הבין-לאומי.
מול הצורר
סוד הקיום היהודי טמון ביכולת לעמוד בלחצים העצומים הללו ולהפגין גאון יהודי. את הכוח לכך אנו שואבים מהאמונה ומהמורשת היהודית, המעלה על נס את העמידה הגאה והבלתי-מתפשרת. יהודי הנטוע היטב בתוך מורשתו, יודע שדווקא הנחישות והעמידה בלחצים הן המביאות את ההצלחה והשגשוג, ואילו הניסיון למצוא חן בעיני העמים גורר נסיגה אחר נסיגה והתבזות אחר התבזות.
מופת לעמידה גאה משמש מרדכי היהודי. אלה ימים שכל היהודים נתונים למרותו של מלך עריץ, שבהינף-יד יכול לגזור גזירת השמדה על עם שלם. ראש-השרים שלו הוא המן, צורר ישראל מזרע עמלק. לכאורה, זה הזמן להכניע ראש , להתכופף ולחכות עד יעבור זעם. מספרת המגילה: "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן - ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".
במושגים שהשתרשו בימינו, נראית התנהגותו של מרדכי תמוהה ביותר. מה ההיגיון שבהתרסה זו מול האיש החזק ביותר בממלכה? נכון, יהודי אינו כורע ואינו משתחווה לבשר-ודם, אבל בכל-זאת, צריך להתחשב בנסיבות, ובכלל, זה לא ה'עיתוי', אולי בהזדמנות אחרת. הלוא-כן?
מרדכי אינו נסוג גם כאשר המן משיג מאחשוורוש אישור לגזרת ההשמדה של כל העם היהודי. מרדכי ממשיך בהתנהגותו הגאה - "ולא קם ולא זע ממנו". וראו זה פלא - דווקא התנהגות תקיפה זו היא המביאה בסופו של דבר את נס ההצלה. צורר היהודים נתלה על העץ, ואילו מרדכי, שאינו יודע להתקפל ולנהוג 'רגישות' - מתמנה משנה למלך, ועם-ישראל זוכה בחג פורים.
חזרה לדרכו של מרדכי
מרדכי היהודי הבין כנראה טוב יותר מכל מדינאי ימינו את סוד הקיום היהודי. הוא ידע שבהתרפסות להמן לא ישיג מאומה, מלבד השפלה ומתן עידוד לגזרות נוספות. רק עמידה תקיפה ואיתנה מול הצורר וחבר מרעיו, לצד תפילה וזעקה לריבון-העולמים - בכוחה להציל את עם-ישראל.
היו זמנים שהלכנו בדרכו של מרדכי היהודי. עשינו מה שטוב ליהודים ולא חששנו ממה שיאמרו הגויים. המנהיגים לא היססו אז להכריז: "או"ם-שמום". התוצאה הייתה שהארץ נבנתה והתעצמה ועם-ישראל זכה בסופו של דבר להערכת העולם כולו.
בשנים האחרונות התפתו קברניטי המדינה להתחשב בגויים, לנסות לרצותם, להתפשר ולוותר. וראה זה פלא: ככל שאנו מוותרים ונסוגים ומתחשבים ומתפשרים, גובר ומתעצם הלחץ הבין-לאומי, עד שאפילו ירושלים אינה מתקבלת כבירתו של העם היהודי.
אולי זה יהיה לקח ברור, שצריך לחזור מהר לדרכו של מרדכי, הדרך של "לא יכרע ולא ישתחווה", ואז נזכה לא רק לנס פורים, אלא גם לנס הגאולה האמיתית והשלמה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
